שמונה מאתיים

יש לי חבר, בכיר בשמונה מאתיים. פעם לא היה עושה דבר כזה, להדליף סרטונים מסווגים של המודיעין האיראני לאזרח פשוט כמוני. אבל כבר נמאס לו, אתמול תלה את הנעליים הצבאיות על חוט חשמל בתל אביב, ועד שלא יעצרו את הכול הוא עם שמונה מאתיים גמר, בכלל עם צה"ל. וככה, כשכבר לא אכפת לו מכלום, באווירה של מכירת חיסול, הראה לי סרטון. ואני, איפה אני ואיפה שמונה מאתיים, לא הייתי עובר סיווג ביטחוני בחיים. פעם אפילו ישבתי במעצר על עבירת ביטחון שדה בלבנון כשפלטתי בקשר המבצעי את תאריך הירידה מהקו. יש לי מידע מסווג, מיד אני שופך, ככה אני. "איך צילמתם את זה?" שאלתי אותו. אבל הוא רק חייך חיוך גאה ולא הסביר. אולי בכל זאת מאמין שלא הכול נגמר כאן ושומר קצת אמונים. וככה קיבלתי הצצה נדירה מישיבת המודיעין האיראני, כפי שצולמה והוקלטה היום לפני שנה. את כל הדמויות בסרטון הוא מכיר כאילו היו משפחה שלו.

חשבתי שתהיה אפלולית בחדר, כי ככה זה בסרטים, אבל היה אור גדול, והיה אפשר לראות כל תו בפנים. הם ישבו שם שלושה. באמצע ישב שר המודיעין איסמעיל ח'טיב, לימינו מחמד קזמי, ראש המודיעין במשמרות המהפכה. על הקיר שמעליהם התנוססו תמונות של חומייני וחמינאי, מעוטרות בפסוקים מהקוראן. דגל איראן תלוי לצידם. השר ח'טיב ישב בחליפה מחויטת ובפנים סקרניות, קזמי במדים רשמיים. לשמאלם התיישב עלי אכבר צאליחי, האחראי על פרויקט הגרעין, גם הוא במדים. הפרצוף שלו אמר הכול, ובכל זאת בחר לדבר:

"זה לא ילך", אמר, הפסיק לרגע, לגם מהתה האיראני, שפתיו נסוגו מעט מעוצמת החום, אבל הוא לא אחד שייבהל, "אני אומר לכם, זה לא ילך. הציונים האלה הולכים שלושה צעדים לפנינו".

"מה זה אומר?" שאל שר המודיעין.

"זה אומר שכל מדען חדש שאני מגייס כבר מנוטר ומסומן. כל התקדמות - פיצוץ. והאמת? אני כבר לא סומך כאן על אף אחד".

"מוׄוַאזֵב בָּאש", ירה בו ח'טיב. "תיזהר לפני שאתה אומר עלינו ככה, מתוג'ה שדי? הבנת?".

"לא, לא. חס וחלילה, לא אתם. בחוץ. בחוץ. אני כבר לא יודע מי שלנו, מי שלהם".

"הבנתי אותך", אמר ח'טיב, לגם גם הוא מהתה האיראני, "חזק כמו שאני אוהב", אמר ושאל את צאליחי: "וכמה זמן ייקח עד שיש לנו פצצה ביד?"

"רק אללה יודע", אמר צאליחי, "אפשר לסגור את זה בשלוש שנים, אבל אמרתי לכם, הם מקדימים אותנו, זה יכול להמשיך ככה עוד הרבה זמן. אולי נצח".

"יופי, ככה טוב", פלט קזמי, שעד עכשיו לא התערב בשיחה, רק ישב בחיוך מאופק.

"לא הבנתי", אמר צאליחי, ושני האחרים, שר המודיעין וראש המודיעין, החליפו ביניהם דיבורים שבשתיקה, כמו מתלבטים אם להכניס אותו בסוד העניינים.

"אם יש משהו שאני לא יודע, כדאי שאני אדע", אמר צאליחי.

"לא כל אחד צריך לדעת הכול", אמר קזמי, ראש המודיעין, אבל השר אמר: "זה בסדר, עליו אני סומך. תגיד לו".

שלוש לגימות מהתה ועוד שתי לגימות סרק, הכוס כבר ממילא הייתה ריקה, עד שקזמי פתח: "מה שאני אומר לך עכשיו יודעים רק ארבעה אנשים בעולם. אנחנו", הצביע על השר ועל עצמו, "ומפקד כוח אל קודס, אסמאעיל קאאני". ("הרביעי זה חמינאי", הסביר לי החבר משמונה מאתיים, "ואת זה מיותר להגיד"). צאליחי נע מתוח על כסאו, וקזמי המשיך: "אתה החמישי. עכשיו, מי שפולט את זה החוצה יגמור כמו חסין טא'אב, בעצם יותר גרוע. עכשיו תבין, אנחנו הרי לא נדבר. אם זה יוצא מכאן - זה עליך. אז אף מילה".

"בָּלֵה", אמר צאליחי, והנהן. כן. הוא מבין היטב. הוא גם נפגע שככה מדברים אליו, ראו עליו.

"עכשיו אני אומר לך משהו, ותירגע לפני שאתה מגיב כי לא יהיה לך קל לשמוע את זה. טוב?"

"טוב", אמר צאליחי, מתוח כמו טיל גרעיני.

כל ה'ברנמה הסתיה' זה לא באמת", אמר קזמי ושוב חייך.

"אתה צוחק, נכון?" וידא צאליחי, "כל תוכנית הגרעין סתם? אתה סתם אומר את זה, כן?"

"לא, לא סתם. יש פרויקט גרעין. בטח יש. אבל זה הכול הסחת דעת. הנה, אפילו אתה נפלת בפח לחשוב שאנחנו בונים על הפצצה. סימן שזה עובד", עכשיו כבר ממש צחק.

"אז זהו, כולם פה התייאשו? כבר לא נשמיד אותם?" שאל צאליחי והחוויר. את כל החיים הוא מקדיש לזה, והוא על הכוונת של הציונים. הוא והמשפחה. כך שאותו זה ממש לא מצחיק.

"חס וחלילה, למה אתה מדבר ככה?" קזמי העמיד פני נעלב בעצמו. "תקשיב עד הסוף, תבין הכול. מה, אנחנו לא יודעים שהציונים יותר מוכשרים מאיתנו? יודעים. איך אמרת, מקדימים אותנו בשלושה צעדים. ואתה, אני מכיר אותך, לא רצית להגיד עשרה, אמרת שלושה".

צאליחי הודה בהנהון. לפעמים נדמה לו שקזמי מכיר אותו טוב יותר מאשתו.

"יפה", המשיך קזמי, "אז הגרעין זה פעולת הסחה. אנחנו בונים, הם מפריעים, אנחנו מגייסים, הם מחסלים. ובינתיים חוליות של אסמאעיל קאאני עובדות בשטח".

"ממש עובדות", זלזל צאליחי, "כמה פיגועים כבר הוציאו השנה?" אף פעם לא סבל את אסמאעיל קאאני.

"גם הפיגועים זה הסחת דעת", צחק קזמי במלוא הפה. "עכשיו תקשיב טוב טוב: השתלנו שמה כמה אנשים שלנו. הם לוחשים על האוזניים של השלטון. שלב ראשון הם מכריזים על רפורמה משפטית. מקצצים קצת את בג"ץ. רוצים להחליף שופטים".

"מה מקצצים?" נבהל צאליחי. "אמרתי לך כל השנים, טוב לנו בג"ץ ככה, רק שלא יהיה יותר גרוע".

"אל תדאג", הרגיע, "השתלנו גם אנשים בצד השני. גם הם לוחשים על האוזניים. ואלה, בצד השני, אם תיגע להם בבג"ץ, יתחילו להשתגע".

"ומה יצא לנו מכל העניין הזה?"

"הו הו, מה שיצא... הם יפרקו אחד את השני, אנחנו נשב על הטריבונה ונמחא כפיים. איך אמרת על הציונים, שלושה צעדים לפנינו? אנחנו רוצים שייעלמו. מנסים, מנסים. הם כבר יקדימו אותנו בשלושה צעדים".

"אתה מדמיין, גנרל קזמי, הם לא יתפרקו, אי אפשר לפרק אותם. ואתה יודע כמוני, יש להם הצבא הכי חזק באזור".

"אל תדאג, גם על זה חשבנו. האנשים שלנו הכינו תוכנית. יגידו שזה דיקטטורה, שנגמרה הדמוקרטיה. שאין ברירה, שחייבים להפסיק לשרת".

"והם יקנו את זה?"

"אם נגיד מספיק פעמים, בחיי מוחמד אני נשבע לך שכבר לא יישארו טייסים".

"אבל מה זה יעזור? לא יהיו טייסים, הממשלה תיבהל ותעצור".

"הממשלה לא תעצור", צחק קזמי, "אתה מבין בגרעין, אני מבין ביהודים. כל אחד והמקצוע שלו. כבר הסברתי לך, יש לנו אנשים בשני הצדדים. כל החיים אימנתי אותם לחשוב כמו יהודים. ואתה יודע איך יהודים חושבים? יש להם עקרונות אלה, יש להם ערכים. בשני הצדדים. זו תהיה מלחמת קודש. המלחמה הכי יפה, תאמין לי. מלחמה יפה כזאת עוד לא ראית".

"ומה השר חושב על זה?" פנה צאליחי אל השר ח'טיב.

"מבריק", אמר ח'טיב והעביר ליטוף לאורך זקנו, "פשוט מבריק".

"ומה המנהיג העליון חושב על זה?"

שוב החליפו השר וראש המודיעין מבטים גלויים, שואלים בעיניים אם ראוי לשתף גם במידע הרגיש הזה, לבסוף החליטו שכן. הפעם היה זה השר שהסביר: "חמינאי מרוצה אבל לא רגוע. הוא פוחד משני דברים. אחד יותר גרוע מהשני".

צאליחי הקשיב.

"דבר ראשון, הוא פוחד ממלחמה..."

"נו, מה זה הקרקס הזה", קטע אותו צאליחי, "ממתי עלי חמינאי פוחד ממלחמה?"

"לא פוחד ממלחמה. חס וחלילה. רק אומר שלא טוב לנו מלחמה עכשיו. שצריך להוריד פרופיל. הוריד הוראה לשטח - לא חוטפים חיילים, לא מגזימים עם פיגועים. אתה יודע איך זה, צריך לזרוק לחבר'ה בשטח איזו עצם עם קצת דם, פה חייל, שם מתנחל, אבל לא תל אביב ולא בלגן, לא להגזים. חמינאי אומר שהוא מכיר אותם - סירנה אחת של מלחמה וכל הטייסים באוויר".

"ומה הדבר השני?" שאל צאליחי.

"השני, הכי גרוע, שיקום להם איזה מרדכי, אתה זוכר מה עשה לנו בשושן, איך חיבר את כולם. זה הפחד שלו - שאיזה מרדכי אחד יתחיל לחבר ביניהם, כל מה שהשקענו יתרסק. חמינאי אומר שאם הם עוברים את הדבר הזה בשלום אנחנו גמורים. נצטרך לחזור אל הפצצה, ואתה בעצמך אמרת - הם מקדימים אותנו בשלושה צעדים".

"אל תדאגו", הרגיע השר, "זה לא יקרה. בלי מלחמה הם גמורים. תראו אותם, זה לא מתחבר. תראו לי דבר אחד שהם מסכימים עליו".

"אז למה חמינאי מודאג?" שאל צאליחי.

"לא סתם מודאג, כואבת לו הבטן. אומר שאנחנו לא קולטים אותם עד הסוף, שיש איזה דבק... שבסוף יתחבר להם אפילו בלי מלחמה. וזה יהיה הסוף של כל החלומות שלנו. אבל זה התפקיד שלו, תבינו, מנהיג עליון תמיד צריך לדאוג".

שתיקה השתררה בחדר. הסרטון הסתיים.

------

"לא הבנתי, איך אתה ככה משחק לידיים שלהם ועוזב את היחידה?" שאלתי את החבר הסרבן שלי, "איך אתה מעביר לי ככה חומר סודי?" והוא רק חייך ולא הסביר. אבל אני מכיר אותו, והוא מכיר אותי, ידע שלא אתאפק, שאפיץ את הסרטון לכל עבר, שאולי איזה מרדכי יראה ויתעורר. שאולי יש יותר ממרדכי אחד. גאון החבר שלי. חבר חבר.

הבהרה: הסיפור כולו פרי הדמיון, ואין להעלות על הדעת שכך יקרה. רק סיפור. הכול רק סיפור.

לתגובות: [email protected]

***