ישראל ויהודה

"והיד הרמה המחומשת בהפקרות ודרכי הגויים, באין זכר לקדושת ישראל באמת, המחפה את חרסיה בסיגים של לאומיות מזויפת בגרגרים של היסטוריה ושל חבת השפה, המלבישה את החיים בצורה ישראלית מבחוץ, במקום שהפנים כולו אינו יהודי, העומד להיות נהפך למשחית ולמפלצת, ולבסוף גם כן לשנאת ישראל וארץ ישראל.. היד הטמאה הזו תתגבר, אז אין די באר גודל האסון". (אגרות הראיה, אגרת קמ"ד).

ידועים דברי הרב קוק על החלוצים שאמר שקדושתם נסתרת ונעטפת ב"ישראליות" חילונית, אך מקורה היא קדושת התורה, העם והארץ, רק שאינם יודעים לבטא זאת היטב. ידועה גם אהבת הרב אליהם. קדושתם בעיניו.

שאריות ותולדות תופעה זו, לדעתי, הינם מה שעליו מדבר הרב קוק באיגרתו. תוך ראיית הנולד. ברלוונטיות אדירה לימינו אנו.

ישראליות המתהדרת ב"היסטוריה הלאומית", בשפה העברית ותחייתה, ובעצם – ב"ישראליות". בפיתוחים. בחדשנות. ב"יהודית ודמוקרטית" – כל עוד היא לא כ"כ יהודית. כל עוד היא "ישראלית". כל עוד אנחנו במדינה, בצבא העם, בלכידות לאומית.

אין זה אומר, מה שיכול להשתמע מדברי, ולא עלה על לבי כלל, שדברים אלו אינם חשובים. להפך – דברים אלו חשובים ביותר! קריטיים! אבל ה"ישראליות" הנ"ל מקדשת אותם ללא מקור! קדושה עצמית! "ישראליות" קדושה כזאת, שלא נובעת מתורה, ממקורות רוחניים. היא היא המקור הרוחני! המדינה. ה"אחדות". הדמוקרטית.

קדושה כזאת, אין סופה להתקיים

"אהבה התלויה בדבר". חסרת שורשים. נשענת על החלוצים שניווטו אותה מתוך מקור קדוש שלא באמת ידעו להגדיר, כפי שהאריך הרב קוק. ולילדיהם נשארה התודעה ה"ישראלית". "הקדושה הישראלית". מדבר זה הזהיר הרב קוק.

ו"ישראליות" זו היא ודאי לשיטתם – "לא מדינת הלכה!" שהרי ערכי הדמוקרטיה של זכויות מיעוטים, של עריצות הרוב אינם נמצאים בעוד הם השולטים, כיוון שהם ה"ישראלים"! הם בעלי הבית! המייסדים! הם יודעים איך להתנהל, איך ליישם את ה"ישראליות" חסרת הבסיס הזו. היהדות יפה כפולקלור, כסמל, כתרבות, כמנהגים נחמדים, אבל אינה נאורה מספיק כדי להוות חלק מהסיפור הזה, של מדינת ישראל. של ראשיה. של דוד בן גוריון. של החלוצים.

והנה, על גבי הגוף מתווספת הרוח. מהלך אוניברסלי ובפרט ישראלי, שהנה, קם העם היהודי, הקים מדינה, מדינה קדושה, וכעת רוצה לחבר אותה למקורה. למקור קדושתה. בפוליטיקה. בדמוגרפיה. ברצון הציבור. ב64 מנדטים.

וקצוות ה"ישראלים", "היד הרמה המחומשת בדרכי הגויים" ,הקיצון, עומד על ערכיו המקודשים.

והאמת, שאל לנו להאשים אותו. מצד "תינוק שנשבה". שהרי מבחינתו, זהו הערך המקודש! קודש הקודשים! שאר הערכים יפים ואוניברסליים, פוליטקלי קורקט. "כל ישראל אחים". אבל אחים כל עוד שומרים על קדושת ה"ישראליות". "המחפה את חרסיו בסיגים של לאומיות מזויפת". ולכן אין זה מפתיע שישנם חילוניים האומרים לאחיהם מימין – שבעצם אינם אחים. זהו דבר הטמוע. המוסתר. המושתק. אבל – המפעפע.

וכעת, ביום דין, נשלפים כל הנשקים. נשברים כל הכלים. כי אין מעבר ל"ישראליות" כפי שהיא. לסטטוס קוו. אין חשיבות לשינוי דעת הציבור כל עוד מוקדי הכוח האמיתיים בידי ה"ישראלים". השלטון. "ישראליים" אלו בוחרים את מלחמותיהם בחכמה. הם לא נאבקים על פיתוח חסר תקדים המתרחש כיום ביו"ש, כי יש נושאים חשובים בהרבה. חשיבותם נלמדת מהתייחסות ה"ישראליים" כלפיהם.

ואלו קצוות. קצוות המשפיעים רע, ומיעוט המורגש יותר מן הרוב, הטוב. התלמיד המפריע ויוצר תדמית של כיתה שלמה שמפריעה, ואף סוחף אחריו אחרים. שבתמימות, באי – ידיעה, בחוסר הבנה והיכרות, ליהדות ולערכיה, נמשכים אחריו. לקדושה שהוא מייצג. למדים ה"ישראליים" שלו. ל"ישראליות" הבוערת בדמו. לאחריות למדינה, ל"יהודית ודמוקרטית".

ואז, ברגע האמת, כל הערכים האחרים מתפוגגים אל מול הקדושה. והעם אינו חלק מהקדושה הזאת. והארץ היא לא חלק מן הקדושה הזאת. בוודאי שלא התורה. ה"יהודית" המסורתית. שהרי – מהם חוקי התורה שיגדירו מיהו יהודי, מה נדרש מיהודי. "ישראליות" שהיא רק "גרגרים של היסטוריה ושל חיבת השפה". לבוש ישראלי מבחוץ, בעוד הפנים אינו יהודי.

ולא לחינם נזכרים הסיפורים על ההתנתקות. השבר הגדול. האכיפה הבררנית, דו – הפרצופיות. הצביעות. ההתנתקות אינה עוד מאורע סתמי, משברון פוליטי. ההתנתקות הינה חתירה לצד השני! ל"דמוקרטית"! למדינת כל אזרחיה. לנאורות ולאוניברסליות. שבירת הסטטוס קוו. שבירת ההסכם!

ולא לחינם המשיכו המפונים וכלל הציבור התומך בהם באהבת הארץ. באהבת המדינה. בגיוס לצבא. הסיבה היא, שבתרבות ה"יהודים", בעצמותיה, מושרשת תפיסת הציפייה. "ואף על פי שיתמהמה, עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא". בסוף ישנו מהלך אלוקי. מהלך הגדול מראייתנו. ומדינת ישראל היא חלק מהמהלך הזה, חלק אדיר ממנו. והייתה נסיגה. נסיגה משמעותית. אבל בסוף, בסוף, "מלכותו בכל משלה". מדינה יהודית המפיצה את אורה וקדושתה, הנובעת ממקורה העליון, מחוברת אליו. מלכות בית דוד. ולכן, גם אם ישנן מעידות. קשות. מאוד. שוברות הכל. לבסוף הקודש יגבר וינצח. אל לנו לשבור את הכלים.

וזוהי גם הסיבה, בעצם, מדוע ה"ישראלים" שוברים את כל הכלים. את האתיות והדמוקרטיות שבחופש התנועה – על כל השלכותיו. את הכלכלה. את הביטחון. את הבריאות. את האחדות.

הסיבה היא, שב"ישראליות" זו, אין ציפייה. אין תחושת אמונה שלבסוף דרכם תצלח. שלבסוף ה"ישראליות"" תנצח. מקורם לא עמוק. לא מקודש ואינסופי. לא מכוון דרך מהלך הגדול מאיתנו. זוהי תפיסה קלוקלת שהתחילה כשיטוט ומציאת אמת חלקי וקידושו, והסתיימה בדבר שאנו רואים היום. ולכן – אם זהו סופו של הקודש. של הערכים הגדולים. באמת אין עוד טעם! אין עניין! אז לא נשמור על המדינה כי היא באמת לא חשובה לנו אם היא תשורטט שלא ע"פ ה"ישראליות" המקודשת. ה"היסטורית".

ונרד מהארץ, כי באמת אין בה חשיבות אם היא תהפוך דתייה יותר. כי לא באמת אחים. כי הדמוגרפיה נגד ה"ישראליות". כי הרוח מחפשת משכן. וכמו בניתוח, הכאב בהסרת הנמק גדול! בהשלת תפיסה שנטעה שורשים – בעודה חסרת שורשים. וזהו כאב נחוץ. כאב של צמיחה. וזעקות ה"ישראליות" הינן זעקות גסיסה. איומי ה"ישראליות" הינם איומים המעידים על סוף. על קרב אחרון. כלו כל הקיצין. חשיפת הכוח האדיר במוסדות השלטון מבטא זאת.

"נהפך למשחית ולמפלצת, ולבסוף ג"כ לשנאת ישראל וארץ ישראל.. היד הטמאה הזו תתגבר, אז אין די באר גודל האסון". חזה הרב קוק את המציאות כיום במדויק. את ישראל ויהודה, שסופם למלכות בית דוד. בחיבור, באיחוי, בלמידה זה מזה. גם מישראל, וגם מיהודה. אבל תוך קדושה אמיתית.

ועלינו מוטל להיכנס למוקדי הכוח. לשנות מבפנים. ולהרים את קרנה של התורה, לחדד את ההבנה - מהי בעצם מדינה יהודית? החילוניים מסתכלים עלינו בשאלה זו, ואין לנו באמת מענה לשאלותיהם. בעניין הדמוקרטיה, הזכויות והחירויות שעלולים להיפגע בהווית מדינה יהודית.

ולבסוף, המהלך הגדול יושלם. הרוב האדיר שאוהב זה את זה יתקרב ויתמזג, כיוון ש"אהבה שאינה תלויה בדבר, מהלך אלוקי שאינו תלוי בדבר, קדושה שאינה תלויה בדבר – סופה להתקיים".

(יעקב קליין, ח' אב ה'תשפ"ג)