שני מחנות נאבקים זה בזה. מחנה תומכי הרפורמה המשפטית מול מחנה מתנגדי ההפיכה המשטרית.
כותב שורות אלה משתייך למחנה שלישי, זה שלא ארגן עצרת, זה שאין לו ערוץ טלוויזיה המקדם את עמדותיו, מחנה תומכי הפשרה. למחנה תומכי הפשרה נציגים בקואליציה, בממשלה, באופוזיציה ואפילו בתקשורת, אבל קולו שקט, ובחסות הצעקות ברחובות, קולו כמעט ולא נשמע.
חברים במחנה הפשרה תומכים נלהבים ברפורמה, שסבורים כי מערכת המשפט רמסה אותם במשך שנים. לצידם, חברים בו גם מתנגדי ההפיכה השלטונית, החרדים מאותם חוקים ממש. למרות זאת, חברי מחנה הפשרה אינם מחפשים ניצחון והכנעה של המחנה היריב, אלא פשרה הוגנת. חברי מחנה הפשרה התפללו וקיוו כי ביום ההצבעה על חוק עילת הסבירות תימצא פשרה, שתהפוך את תשעה באב תשפ"ג ליום קצת יום שמח, והתאכזבו.
צילו המאיים של חורבן הבית, מצנן מעט את להט הקרב של המחנות הניצים. רבים קוראים לעצור ולהתפשר כדי למנוע את ההרס העצמי של מדינת ישראל בידי אוהביה. אולם, לדעתי, דווקא התקווה היא זו שיכולה לעודד פשרות ומתינות.
מה שמניע את הקנאים בשני המחנות הניצים היא תחושת חוסר התקווה. תומכי הרפורמה משוכנעים כי הם הם המדוכאים על ידי האליטות, וכעת נקרתה לפניהם הזדמנות בלתי חוזרת לצמצם מעט את הדיכוי, הזדמנות שאסור להם להחמיץ ולהתפשר. לעומתם, מתנגדי ההפיכה בטוחים כי תומכי הקואליציה עומדים לרמוס את זכויותיהם ואת אורח חייהם, בתהליך בלתי הפיך, ועל כך לא ניתן להתפשר.
אולם, אחרי מספר חודשים של מאבק ציבורי קשה, אפשר לומר ששני הצדדים יכולים לנשום קצת לרווחה ולהתעודד. תומכי הרפורמה יכולים להביט בגאווה על ההישגים הרבים של הממשלה והקואליציה בשורה של נושאים – כלכליים, לאומיים התיישבותיים – ולומר לעצמם: הצלחנו! למרות כל ההתנגדות של האופוזיציה, הצליחה הקואליציה לקדם שורה ארוכה של נושאים, ואפילו את צמצום עילת הסבירות.
במקביל גם מתנגדי ההפיכה יכולים להביט אחורה בסיפוק. מתוכנית הרפורמה המשפטית הגדולה עבר רק חוק אחד, שהשפעתו מצומצמת (ראו דברי אהרן ברק משנת 2019). ראשי הקואליציה הסכימו לעצור את החקיקה לכמה חודשים, והם מדברים לכל היותר על עוד חוק אחד או שניים. כלומר, האופוזיציה הצליחה להשפיע על הקואליציה, ולמתן את צעדיה. מעבר לכך, הסקרים מחמיאים לאופוזיציה, ומנבאים לה הצלחה בבחירות, כך שבכל מקרה, היא תוכל לתקן את מה שלפי הבנתה שהממשלה הזו תקלקל.
במילים אחרות, שני המחנות הצליחו לא-רע בחודשים האחרונים. הדבר אינו מפתיע, כיוון שטיבו של משטר דמוקרטי תקין הוא כזה המאפשר גם לאופוזיציה להשפיע על מהלכי הממשלה.
מניסיוני בעולם יישוב סכסוכים, נכונות לפשרה מותנית בביטחון עצמי. מי שבטוח בעצמו, יודע מה חשוב לו, וממילא, מוכן להתפשר על מה שפחות חשוב לו. לעומת זאת, מי שחסר ביטחון עצמי מתקשה להתפשר, מחשש שהוא ימצא עצמו מובס בסוף היום.
כיוון שכאמור שני המחנות מצליחים לממש את מטרותיהם, הרי שהם יכולים לחוש יותר ביטחון עצמי. כעת ניתן כבר לדבר על פשרה, כיוון שכאמור כל צד הוכיח כי הוא אינו מובס ולא יובס.
ניתן היה לעצור כאן, אולם, ננסה להמשיך לשלב הבא. יש פשרה שהיא בבחינת הפסקת-אש, ובה עסקנו עד כה, אולם, יש פשרה שהיא בבחינת הסכם שלום.
החברה הישראלית מורכבת מכמה קבוצות ותת-קבוצות, להבנתי, כוחה וייחודה של החברה הישראלית בעת הזאת מותנה בקיומן של הקבוצות השונות, על אף כל המחלוקות שביניהן. אילו היתה קבוצה אחת מצליחה להעלים את הקבוצה היריבה והשנואה עליה ביותר, אני משער שהדבר היה פוגע באיכותה של החברה כולה. במילים אחרות, המתחים בינינו אינם רק כורח המציאות, אלא הם אלה שיוצרים את מה שאנחנו כל כך אוהבים במדינה שלנו.
הטייסים ואנשי הקרקע, ההייטק והמוסכים, האקדמיה והישיבות, הרופאים והאחיות, המתנחלים והקיבוצניקים, האברכים והלוחמים, 8200, גבעתי וההנדסה – הם חתיכות הפאזל הישראלי היפה כל כך, והרותח בחומו של חודש אב.
נמשיך להתווכח ולהיאבק, אבל נזכור שיש בנו תקווה, ולכן יש לנו גם אפשרות לפשרה.
הכותב הוא חוקר במכון משפטי ארץ