כל הסיפור התחיל בבוקר אחד של חוסר מחשבה. הגעתי עם הבת שלי לגן וכשחצינו את דלת הכניסה, אחד מילדי הגן ניגש אליי ואמר "שלום אבא של תמה", ובמקום לחייך בנימוס כמו כל בוקר, האינסטינקט הקומי שלי נכנס לפעולה באופן אוטומטי, ועניתי: "אני לא אבא של תמה, אני אמא של תמה".
מאחר ומדובר בילדים בני חמש, חשוב לי שתבינו שבסטנדרטים שלהם זו הייתה בדיחה ברמה של שחר חסון. אני הרי לא אמא של תמה. אני אבא שלה. זה קורע. ואז עשיתי את הטעות השנייה. "סתם" הוספתי "אני לא באמת אמא של תמה (פאוזה) אני סבתא של תמה". בשלב הזה הם כבר נחנקו מצחוק והגננת שקלה לקרוא למד"א.
למחרת בבוקר כבר הספקתי לשכוח מהסיפור, אבל הם ממש לא. כשנכנסתי לגן, הם כבר חיכו לי. הפעם גם יותר ילדים מהפעם הקודמת. זהו, הם הפכו לקהל.
בסתר ליבי קיללתי את אמיר של יום האתמול, שבבת אחת הפך את עצמו מאבא אנונימי, לאבא שיש ממנו עכשיו ציפיות להצחיק. והצרה הכי גדולה היא שבאופי שלי אני לא מסוגל לאכזב את הקהל שלי. גם אם מדובר בילדים בני חמש, שהדבר שהכי מצחיק אותם בעולם זה מישהו שנתקע בעמוד.
"שלום סבתא של תמה", הם בירכו אותי ונקרעו מצחוק מעצמם. ובמקום לעצור את האירוע בשלב הזה, כפי שהייתי צריך לעשות, המשכתי. "אני לא סבתא של תמה", התחלתי משפט שלא ידעתי איך אני הולך לסיים. בתגובה הזרמים במוח התחילו לרוץ אנה ואנה בלחץ כדי לחפש תשובה ראויה, אבל הדבר הכי טוב שהצלחתי לחשוב עליו בשתי השניות שהיו לי היה: "אני לא סבתא של תמה. אני התוכי של תמה".
זה כמובן עשה את העבודה. הם חרחרו מצחוק ואני נשמתי לרווחה. אבל מיד נלחצתי שוב כי הקהל גדל ואיתו הציפיות. ומה יהיה מחר? ואחרי מחר? בחישוב מהיר, עד שהילדה מסיימת את הגן ועולה לכיתה א' יש לי עוד 40 בקרים שאני צריך להעביר. ואין לי מספיק חומר!
הבוקר של יום המחרת הגיע מהר מדי, ואני מצאתי את עצמי נגרר בכוח לגן. הראש שלי לא הצליח למצוא מפלט קומי ראוי. הרי המעבר מאבא לאמא ומאמא לסבתא הוא מעבר קומי מוצדק. ואז המעבר מסבתא לתוכי הוא גם סבבה כי עברתי מעולם בני האדם לעולם החי.
אבל לאן אני אלך עכשיו? חיה אחרת? עם כל הכבוד, אין כאן הצדקה קומית ויש לי סטנדרטים חברים. ובגלל שהגן קרוב אלינו הביתה, עד שסיימתי את הלך המחשבה הזה כבר מצאנו את עצמנו בשער של הגן. ואני קולט את הילדים כבר מציצים מהחלון. מצפים.
אנחנו פותחים את הדלת ונכנסים. המבט שלי ננעל על הרצפה באיזו תקוות שווא שהם לא יפנו אליי, אבל כמובן שאחרי 3 מאיות השנייה, המנהיג של הקהל פתח ואמר בחיוך, "שלום התוכי של תמה". כמו קהל שמוחא כפיים כדי שהאמן יעלה לבמה ויתחיל את המופע. ניסיתי לפנות למוח שלי לעזרה אבל הוא היה כזה "תסתדר לבד. אתה הדביל שהכניס את עצמו למצב הבלתי אפשרי הזה, רק בגלל שאתה לא מסוגל לאכזב קהל של בני חמש – שאפילו לא שילמו כרטיס!".
"התוכי של תמה?" הפרחח הקטן הזכיר לי שהם מחכים לתחילת המופע, ובלית ברירה, בהיעדר שיתוף פעולה מצד המוח, מצאתי את עצמי מפיק מגרוני (באופן מאוד גרוע אגב) קולות של תוכי. צווחות. הברות חסרות משמעות. אבא ל-6 ילדים, מנהל רכש, בן אדם בוגר בן 38, שלא יכול לעמוד באכזבתם של חבורת ילדים שאפילו לא עוקבים אחריו באינסטגרם או בטיקטוק.
למחרת כשהגענו לגן, לא רציתי להיכנס. רכנתי לעבר הבת שלי, הסתכלתי לה בעיניים ואמרתי: "תמה. את כבר ילדה גדולה. אני מסתכל עלייך ולא יכול שלא להיות גאה. אני סומך עלייך בעיניים עצומות ואין לי ספק שמעכשיו ועד הצבא, את כבר לא צריכה את הליווי והעזרה שלי. פשוט תיכנסי בעצמך לגן, תוציאי את האוכל מהתיק ותשימי אותו בסלסלה, ואת הבקבוק של המים תניחי במתקן. בסדר? יאללה, ביי."
אבל תמה לא פראיירית, רבותיי. שהיא תוותר על זה שאבא שלה הפך להיות חיית המחמד של הגן? הרי בזכותי היא טיפסה בימים האחרונים כמה שלבים במעלה הסולם החברתי של הגן, והיא לא התכוונה לוותר על זה רק בגלל שאבא שלה מרגיש לא נעים להופיע עם אותם חומרים. לך תסביר לה שגם הקומיקאים הגדולים ביותר לא מסוגלים לכתוב כל יום מופע חדש. "אני צריכה שתבוא איתי אבא", היא דרשה וניסתה לשווא להסתיר מפניי חיוך מעט מרושע.
מובס, נכנסתי לגן. הילדים התקבצו וחיכו לתחילת המופע. "שלום התוכי של תמה!" אמרו הילדים בבת אחת. ואני? בהחלטה של רגע הסתכלתי על הזאטוט הראשי ואמרתי: "רוצים מופע? אין בעיה. 60 ש"ח לראש בבקשה. מי שמוסיף עוקב אני נותן לו הנחה של 10%". הם הסתכלו עליי במבט ששמור לילדים שמבינים שמולם מבוגר שהתפלפ והתפזרו כל אחד חזרה לפינת המשחק שלו. ובבת אחת, חזרתי להיות עבורם איש הרכש האפור והמשעמם שהייתי כל השנה. חסדי ה'.
הסיפור, אגב, לא באמת הסתיים ככה - הוא נמשך עוד חודש, כולל שבוע שלם שבו בחרתי בכל פעם שם של ילד אחר מהמגירות, וקראתי אותו בניקוד לא נכון.
זו דוגמה אחת לטור שאני כותב כבר יותר מ-7 שנים למקום בעולם, מגזין נוער שאתם יכולים להיות רגועים כשאתם מכניסים הביתה. תוכן מעניין, איכותי, מקורי ולא פחות חשוב - נקי.
אז אם אתם הורים למתבגרים שנמצאים כל היום מול מסכים (וגם אם לא), ואתם רוצים לתת להם אלטרנטיבה טובה, עשו לעצמכם טובה ותכניסו את "מקום בעולם" הביתה.
יש עכשיו אפילו מבצע שווה מבצע של חודשיים ראשונים בשקל לחופש הגדול. אחרי חודשיים מקבלים וואטסאפ אם רוצים להמשיך או לבטל. נשמע לי הוגן מאוד.
עובדה מעניינת שקשורה ל"מקום בעולם" זה שחנן בן ארי ואשתו הדסה היו העורכים הראשונים של המגזין!