ליבסקינד דמגוג

בחצי השנה האחרונה התרגלנו אומנם לחיות בתוך בועה של שקר ושל תעמולה, אבל נראה שבסוף השבוע נחצו עוד כמה קווים אדומים.

במאמרו האחרון במעריב קלמן ליבסקינד הוכיח שהוא דמגוג-על. דמגוגיה, כך כתוב באינטרנט, היא שילהוב ההמונים באמצעות הטעיות או פנייה לרגש. אצל ליבסקינד אלה בעיקר חצאי אמיתות, בתוספת הטריק הדמגוגי הידוע של "השמטת ההקשר".

נתחיל. ליבסקינד מתלונן על זה שאנשים רציניים "הצליחו לקחת הצעת חוק חסרת חשיבות מעשית, למכור אותה כמבוא לחורבן הבית וכפתח לדיקטטורה". אבל אם ליבסקינד צודק ומדובר בהצעת חוק חסרת חשיבות אולי כדאי להפנות את השאלה אליו ולשאול מדוע התעקשה הממשלה בכלל להעבירה? אמנם הממשלה שבויה בידי אנשים משיחיים, אבל חזקה שגם לה יש איזשהו הגיון פנימי. אלא אם לגישת ליבסקינד הממשלה סתם שורפת אסמים, וסתם העבירה חקיקה חסרת חשיבות מעשית שמפרקת את העם, ועוד בשבוע של תשעה באב. במשך שנים ליבסקינד טען שהשימוש שעשה בג"צ בעילת הסבירות היה נוראי, ועתה הוא מציג את הביטול של העילה הזאת כמהלך שהוא חסר חשיבות. תחליט, קלמן, או זה או זה.

והאמת, ליבסקינד מבין היטב מה הבעיה. הוא הרי כתב את זה בעצמו: זה פתח לדיקטטורה. חקיקת עילת הסבירות אינה דיקטטורה, ממש כשם שצנטריפוגות באיראן זה לא פצצה גרעינית. אבל אנשינו עבדו קשה כדי שלאיראן לא יהיו צנטריפוגות במטרה לנטרל את יכולתה לייצר פצצה גרעינית. ועתה, המוחים עובדים קשה במטרה שלממשלה המשיחית והפופוליסטית שלנו לא תהיה היכולת לייצר לנו דיקטטורה מושחתת, למשל, דרך פיטורי היועצת המשפטית לממשלה או איום על שומרי סף אחרים. כמובן, שאילו איראן היתה זונחת באמת את מאמציה להשיג נשק גרעיני זה לא היה נורא שיהיו לה צנטריפוגות, ממש כשם שאילו הממשלה היתה זונחת באמת את מאמציה לחולל הפיכה משטרית זה לא היה נורא שתבוטל עילת הסבירות. אך הקואליציה, יאמר לזכותה, לא מסתירה את כוונותיה האמיתיות. בר הסלטים, כידוע, נפתח.

הטריק השחוק עד דק הבא היה לגייס את אהרן ברק. ברק נאלץ השבוע להבהיר שהוא מתנגד לחקיקה לאחר שהממשלה השתמשה בדבריו בצורה מניפולטיבית, שלא לומר שקרית, כאילו שהוא תומך בחקיקה (היא גם עשתה זאת לשופטים פרוקצ'יה וסולברג שנאלצו גם הם להוציא הבהרות משלהם). ולמרות שברק הבהיר שהוא מתנגד לחקיקה, קלמן לא מרפה. הוא מצטט מדברי ברק שהסכים בעבר לוותר על עילת הסבירות לטובת עילת המידתיות ובמהלך לוגי שהיה נותן לו ציון נכשל בכל קורס בסיסי בלוגיקה, ליבסקינד מסיק מזה שברק היה מוותר על עילת הסבירות אף מבלי שתהיה עילה חליפית.

אלא שברק עצמו אמר, וליבסקינד מצטט, "שמי שלא רוצה סבירות שיציע משהו יותר טוב". האם יריב לוין הציע משהו אחר טוב יותר שיכול להילחם בשלטון מושחת? לא זכור לי. נניח שנשיא ארה"ב היה אומר בשנות המלחמה הקרה שהוא מוכן לוותר על הנשק הגרעיני תמורת ויתורה של ברית המועצות לשעבר על נשק גרעיני. האם מזה נובע שהוא מוכן לוותר על נשק גרעיני גם אם ברית המועצות לא תוותר על שלה? ברק הרי אמר: אם תתנו לי משהו טוב יותר אוותר על סבירות. ליבסקינד השתמש רק בשלוש המילים האחרונות: אוותר על סבירות. ברק אמר אם A אז B, וליבסקינד כתב: אז B.

לאחר שסילף את דבריו של נשיא בית המשפט העליון לשעבר פונה ליבסקינד לתקוף את נשיא המדינה לשעבר ריבלין שנאם בהפגנת המחאה בירושלים. ליבסקינד מצטט ביקורת ישנה של ריבלין על האקטיביזם של בית המשפט בתקופת אהרון ברק, כאילו שברק עדין שם ולא התחלפו מאז כמה וכמה נשיאים, כאילו שלא עבר חוק סער שאיפשר לממשלות הימין השונות ששלטו מאז למנות שופטים שמרניים, כאילו שבית המשפט העליון לא הפך על כן להרבה יותר מרוסן, וכאילו שהממשלה היום דומה לממשלה של אז, ולא מורכבת מאנשים חסרי עכבות וכבוד לשלטון החוק שמנסים מזה חצי שנה לבצר את כוחם בדורסנות כנגד רצון רוב העם. זה ההקשר שהשמטת, ליבסקינד, זה ההקשר. ובמקום להסיק את המובן מאליו, שכשמבקר חריף של מערכת המשפט כמו ריבלין, איש ימין מובהק, חושב שמדובר בטירוף מערכות, מדובר אכן בטירוף מערכות, ליבסקינד מסיק שריבלין טיפש או צבוע. ציון נכשל כבר אמרנו?

הדמגוגיה הבאה היא קלאסית. ליבסקינד טוען "שרק אנשים חסרי אחריות שורפים את המדינה בעקבות צעד אחד קטן וחסר משמעות של חקיקה, מתוך חשש שבעוד עשרה צעדים נגיע למקום רע." לשיטתו, "את נשק יום הדין מפעילים, אם בכלל, ביום הדין. לא רגע אחד לפני זה".

מעציב לשמוע שלאוזניו של ליבסקינד טרם הגיעו הידיעות על שיטת הסלאמי הפולני. הוא לא שמע איך דמוקרטיות נופלות במאה ה-21. הוא לא שמע שקודם מחלישים את מערכת המשפט ואת שומרי הסף, ואז משתלטים על המשטרה, התקשורת, האקדמיה, ומערכת החינוך.

ליבסקינד כנראה גם לא קרא את ההסכמים הקואליציוניים שמתאימים יותר לקלפטוקרטיה מאשר לדמוקרטיה, ולא שמע גם על 232 הצעות החוק שהניחו חברי הקואליציה שחלק ניכר מהם תואם את הפרוטוקול הפולני. לטובת קוראיו של ליבסקינד אמליץ להתמקד בהצעות החוק המסוכנות ביותר - אלו הקשורות בשינוי כללי הבחירות. לליבסקינד הן בוודאי תיראינה חסרות חשיבות ממש כמו עילת הסבירות, אך מספיק שחלקן תעבורנה, והקואליציה תוכל לבצר את שלטונה לעד. אבל כל זה לא מעניין את ליבסקינד. מבחינתו יש להפעיל את נשק יום הדין רק כשיהיה מאוחר מידי, לא רגע אחד לפני זה.

לבסוף, איך אפשר בלי ההשוואה המופרכת לפינוי מגוש קטיף. אז מה אם זו החלטה שעברה בכנסת על ידי ממשלת ימין ברוב -- לליבסקינד זה ישנה -- יהודי גדול (המפלגות הערביות נמנעו), וגם זכתה לתמיכה גדולה בציבור. שני דברים שלא מתקיימים כיום. ואז מה אם גם אז היתה סרבנות אפורה וגלויה, ואז מה אם רמת האלימות של המפגינים שם לא דומה בכלל לזו של המפגינים היום, ואז מה אם שום ממשלה מאז לא העלתה על דעתה להחזיר את הגלגל לאחור.

כל זה לא מעניין דמגוגים. אז אולי ההקשר (המושמט) הבא יעניין: הפינוי מגוש קטיף היתה פעולה אחת עם מועד סופי, שראש הממשלה עצמו הבהיר שאינה סימן או פתח לפינויים נוספים (להיפך), תוך כיבוד כללי המשטר הקיים, ולא החלטה מוצהרת לשנות את המשטר בישראל בכללותו, כשעילת הסבירות היא רק המתאבן הראשון בבר הסלטים של הדיקטטורה. כך לפי שר בכיר בממשלה.

לסיכום, הסיבה שהמחאה מתנגדת גם לצעדים שנחזים לכאורה קטנים היא שככל שהקואליציה תצבור עוד כח שלטוני, כך הסיכוי שהמחאה תצליח לעצור אותה בעתיד קטן. או כפי שתיארה זו פרופ' פרנז מאוניברסיטת מישיגן שחקרה משטרים דמוקרטיים שנפלו לדיקטטורה: "המוחים לא מגזימים ולא היסטריים. מה שקורה בישראל בימים אלו הוא לחלוטין לא נורמלי בדמוקרטיה".

זה ההקשר ליבסקינד שחסר, זה ההקשר.

הכותב הוא פרופסור בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב וחבר בפורום המרצות והמרצים למען הדמוקרטיה