שנת 2020 היא ללא ספק שנה שתיזכר היטב בספרי ההיסטוריה, אך באפריקה, חוץ ממגפת הקורונה, החל בה גם תהליך זוחל של הפיכות צבאיות, מדינה אחר מדינה.
האחרונה מבין המדינות ש"זכו" לטלטלה היא ניז'ר, כשלפני שבוע וחצי הופל השלטון בידי הצבא.
השליטים שנבחרו לעיתים קרובות בצורה דמוקרטית כמעט מלאה, לא הודחו ללא טענות רקע של העם. במדינות אפריקה מפנים אצבעות מאשימות על המנהיגים בטענה שלא נלחמים מספיק בקבוצות מוסלמיות רדיקליות ולעיתים מואשמים גם בשחיתות.
מנהיגי ההפיכות, בדרך כלל צבאיות, מבטיחים להביא משטר טוב יותר ודמוקרטי יותר, אלא שברוב המקרים, המשטר הצבאי הזמני הופך לקבוע.
המדינות האפריקניות בהן נפלה הדמוקרטיה בשלוש השנים האחרונות נמצאות כולן באזור הסאהל - המדינות שנמצאות מתחת למדבר הסהרה העצום.
אותן מדינות סאהל פגיעות יותר מבחינת חוסר היציבות הפוליטית, מבחינת העוני ומבחינת שינויי אקלים.
המשותף למדינות האזור היא הרוח הצרפתית שעדיין שורה בו, כ-60 שנים אחרי סיום הקולוניאליזם. בצרפת בחרו אי שם בשנות ה-60 לשמור קבוצה של לוחמים צרפתיים שישמרו על המדינות דמוקרטיות ויציבות.
הדבר גרם לרבים במדינות לתעב את צרפת - ורק בימים האחרונים העולם כולו היה עד להפגנות סוערות נגד השגרירות הצרפתית בניז'ר.
גורם משמעותי לשינוי היציבות באזור הייתה ההחלטה של צרפת להוריד את ההשפעה של פריז, דבר שיצר ואקום אליו נכנסו ארגוני טרור וצבא שכירי החרב הפרטי של ולדימיר פוטין - כח וגנר.
ברחבי איזור חגורת סאהל שוהים לוחמים מכוח וגנר והדבר אפשר השפעות רוסיות על האזור אחרי שנים ארוכות של השפעה מערבית בעיקר.
מוחמד בזום, היה המנהיג היחיד שנבחר בניז'ר בצורה דמוקרטית. למרות זאת, היותו מזוהה כמערבי יותר, היה אחד הזרזים לכיתור ארמונו בידי אנשי הצבא.
החשש במערב גובר, זאת למרות שאפריקה היא יבשת עם פחות חשיבות למאבקי מזרח ומערב. המוני המפגינים שהסתערו על שגרירות צרפת עם דגלי רוסיה אולי מספרים את הסיפור החשוב מכל באיזור. התרחקות מהמערב והתקרבות למוסקבה.