לעמוד בפקק זה תענוג מפוקפק. להיתקל בעומס תנועה כשאת מאחרת לפגישה, זה כבר מעצבן. להזדחל בכביש כשהרכב גדוש בילדים שמצפים לחופשה - זה אתגר שאין לתאר.
ועדיין, תמחלו לי, יש מקום אחד בישראל שבו אם הדרך עמוסה ואין אפשרות לזוז אני לא כועסת אלא דווקא שמחה (כוכבית: לא חסימות כבישים, פקקים רגילים של פעם). המקום הזה הוא ירושלים.
לפני תשע שנים, כשמבצע צוק איתן טלטל את הארץ, רוקנו האזעקות את אתרי התיירות בישראל, ובהם גם את ירושלים. בקיץ ההוא עליתי עם שלושה ילדים לסיור מיוחד בעיר דוד שהתבטל מחוסר ביקוש. המקום ההומה בדרך כלל היה ריק ממבקרים ואנחנו זכינו, לא בשמחה רבה, לסיור פרטי. כלומר הסיור היה מעולה, אבל לא שמחנו בבדידותנו. הרחובות היו שוממים, חנייה הייתה בשפע, אף פעם לא ראיתי את העיר ככה. במקום לשמוח על הכבישים הפנויים, נעצבתי. תיירים ביטלו ביקורים בארץ, ואזרחי ישראל העדיפו לעלות צפונה או להישאר קרובים למרחב המוגן בבית. מאז חלפו כמה שנים, אבל השריטה הקטנה הזאת לא עברה. בכל פעם שאני רואה את רחובות ירושלים הומים, אפילו צפופים, אני שמחה. בכל פעם שעמוס בכביש, הלב מתרונן. כנראה שהמצב טוב, טוב מאוד אפילו, אם אנשים יוצאים להופעות ולקניות ולסיור בעיר העתיקה, או סתם הולכים לעמל יומם בעיר הבירה.
ממש לפני שבוע היינו בשיא האבל על ירושלים, אמרנו את תפילת "נחם" וביקשנו רחמים על עיר אבלה, חרבה, בזויה ושוממה. עיר ששרויה בלי בניה, בזויה מכבודה ושוממה מאין יושב. היום התפילה הזאת נאמרת כבר בכמה נוסחים, מרוככים יותר, כי ירושלים שלנו מיושבת, מפותחת ופורחת מאי פעם. אבל מבט קצר לאחור יראה לנו תמונה שונה בתכלית.
לעג שמכסה על אכזבה
כולם מכירים את ספרו של מרק טוויין 'מסע תענוגות לארץ הקודש' ומרבים לצטט ממנו את הפסקה "נדמה לי שמכל הארצות בעלות הנוף המדכדך, ארץ ישראל מחזיקה בכתר. הגבעות קירחות, צבען דהוי, וצורתן רחוקה מלשובב את העין. העמקים הם מדבריות מכוערים המעוטרים בשוליהם בצמחייה דלה, שפניה כמו אומרות יגון וייאוש". לסיום הפסקה ההיא קובע טוויין: "זוהי ארץ משמימה, חסרת תקווה, שבורת לב". טוויין הגיע לארץ במסגרת שיט של צליינים ותיירים נוצרים מארצות הברית אל דרום אירופה, צפון אפריקה וארץ ישראל. הספר 'מסע תענוגות' הוא רק חלק מסדרת הכתבות שפרסם במהלך השיט שלו, החלק שמתעד את ארץ ישראל.
הפסקה הזאת, המפורסמת, היא לא הגרועה שבספר. לאורך כל הדרך טוויין מתפתל, שלא לומר מתענה, מהביקור בארץ הקודש. הספר שלו גדוש סרקזם וציניות והרבה מאוד לעג, שמכסים בקושי על פליאה ואכזבה גדולה. המידע שהיה לטוויין על ישראל התבסס על התנ"ך, על הברית החדשה ועל רשמים של צליינים שביקרו בה לפניו. כל אלה תיארו את הארץ כולה ואת ירושלים בפרט כמקום נישא ומרומם, גדוש ניסים ורווי מקומות מקודשים. כולם התעלמו מהמציאות בשטח, מהאוכלוסייה שגרה פה, מהשממה והעזובה, העוני וחוסר הקדמה. טוויין חובט בנצרות ובאמונותיה בלי רחמים, ומעמת את כל מה שקרא, את כל מה שתיארו לפניו, עם המציאות העגומה.
הוא הגיע לכאן בקיץ 1867, עשר שנים לפני ייסוד פתח תקווה וממש במקביל לתחילת יציאת היהודים מחומות העיר העתיקה בירושלים, מהלך שיכריע את פיתוחה של העיר לטובה ויגרום לכך שהיא תגדל להיות בסופו של דבר עיר הבירה שהיא היום. אבל בסיור שלו ירושלים היא האכזבה הגדולה מכול.
כשהעיר מתגלה לעיניו על שברי החומות שלה, בכיפות, במסגדים ובכנסיות שלה, הוא כותב: "המחשבות שירושלים מעוררת מלאות פיוט, השראה גדולה ויותר מכול כבוד". אבל כשהוא נכנס פנימה אין מאוכזב ממנו. "אדם קל רגליים יכול לצאת מחומות ירושלים ולהקיף את העיר הקפה מלאה בשעה אחת... בשלל כיפותיה הקטנות היא דומה לדלת בית סוהר אופקית ועבה", והשיא: "מצורעים, נכים, עיוורים ורפי שכל מסתערים עליך מכל העברים ודומה שאינם יודעים אלא מילה אחת בשפה אחת - הבקשיש הנצחי... ירושלים היא עיר קודרת, משמימה, חסרת חיים. לא הייתי רוצה לחיות בה".
בעת ביקורו של טוויין בעיר היא מונה ארבעה עשר אלף תושבים. היום, אחרי קצת יותר מ־150 שנה, מתגוררים בה קרוב למיליון בני אדם. היא עיר שיש בה מוסדות שלטון של מדינה, יש בה בתי חולים מהטובים בעולם, אוניברסיטה בעלת מוניטין, מאות בתי כנסת ובתי מדרש, מוזיאונים, תרבות מתפתחת, מכוני מחקר וכן, גם כמה בעיות של דיור, ניקיון ועוני ואתגרים עם האוכלוסייה הערבית. יש בעיות, לא כדאי לעצום את העיניים, אבל תראו איזה פלא. זה פנטסטי בכל קנה מידה. אגב, טוויין היה פרו־יהודי וכתב בשבח העם הזה. על הקונגרס הציוני הראשון כתב, בציניות כהרגלו: "לא טוב להניח לעם הזה לגלות את כוחו. אילו ידעו הסוסים מה כוחם, לא היינו רוכבים עוד". מעניין מה היה אומר טוויין אם היה קופץ לכאן רק לרגע ורואה מה חוללו פה היהודים.
שכחנו את הביצות
וזו לא רק ירושלים. מדובר בכל צפון הארץ וגם ים המלח. לקראת עונת הטיולים שהתחדשה עלינו לטובה אני ממליצה לכל בית להעמיס על הרכב, לצד בגדי הים, המגבות, פק"ל הקפה והסירים, גם את ספרו של טוויין. אני מציעה להגיע איתו לאזור התבור, שעליו הוא כותב: "לא תמצא כפר אחד ויחיד לכל אורכו - לא במרחק שלושים מייל בשום כיוון. ישנם שניים שלושה מאהלים בדואיים, אך לא יישוב קבע אחד".
או לקרוא מספרו ליד הכנרת, שהוא קורא לה שלולית שמימיה מזוהמים. על הגליל הוא כותב "מדבריות שוממים", "תילים צחיחים". את עמק יזרעאל הוא דווקא משבח, אבל מציין שהוא "מנוקד בשוליו בכפרים לבנים צפופים ומשורטטים". היום הכול נראה אחרת. מיושב, חרוש, ירוק, פורח. הספר הזה רווי נקודות ציון נוצריות. מי שמסוגל לבלוע את כל זה יגלה את ארץ ישראל של פעם, על אוכלוסייתה הדלה, האלימה והענייה. עדות נאמנה למה שהיה פה באמת לפני חזרת היהודים לארצם.
השבוע נפטר דוגו, דוד לייטנר, ניצול השואה המפורסם שחגג את העובדה שעם ישראל חי בקול גדול ובעמידה זקופה. בני הדור שלו, שידעו מה היא גלות וזכו לראות את הגאולה בעיניים, הולך ונפרד מאיתנו. אנחנו וילדינו כבר נולדנו לתוך הנס הזה, ולפעמים אנחנו שוכחים את השיממון והביצות ומסירות הנפש. הדרך להעריך את היש הנפלא הזה היא לראות מה היה כאן לפני תקופה קצרה מאוד. רגע במונחים היסטוריים. הספר הסרקסטי הזה מעניק פרופורציה ומאשר שאנחנו עפים קדימה בתהליך פלאי שאין לו הסבר. עם הספר הזה, או עדויות אחרות מאותה תקופה, הפקקים בדרך לטיול, המריבות של הילדים ואפילו החדשות (למה להקשיב לחדשות בזמן חופשה?) יישמעו לכם אחרת.
לתגובות: ofralax@gmail.com
***