ביום ראשון גיליתי שמשהו נסדק בי. זאת אומרת לא בדיוק בי. זה קרה כשנכנסתי בבוקר למכונית וגיליתי סדק רציני לרוחב השמשה הקדמית.
שאלתי את עצמי איך הוא הגיע לשם, אבל לא היה לי שמץ של רעיון. גם הסדק לא אמר כלום, רק הביט בי מהזגוגית במבט מזוגג. בתור התחלה התקשרתי לזה שהייתי צריך להגיע אליו באותו בוקר והודעתי שאני מתעכב כי יש לי סדק רכב ברחב. זאת אומרת ברכב. רחב.
"מה?" הוא התבלבל, "מה יש לך?"
"סדק", אמרתי, "ממש רחב".
"אה, זאת מטאפורה למצבנו", הוא אמר בטון מלא משמעות.
"לא מטאפורה", אמרתי, "סדק אמיתי".
"הבנתי, אנרכיסטים חסמו את הכביש ודפקו לך על השמשה עם דגלים".
"לא, אפילו עוד לא יצאתי מהבית".
"אז איך הסדק קשור למחאה?"
"מי אמר שהוא קשור?"
"כל דבר קשור למחאה".
"הסדק קשור למחאה כמו שצמצום עילת הסבירות קשור להפיכה משטרית".
"אהה", הוא לחש, "מטאפורה".
"לפעמים סדק הוא רק סדק", אמרתי לו והתקשרתי לחברת הביטוח כדי לשאול מה לעשות. הם הפנו אותי לחברה שמתמחה בזגגות, תיקוני שמשות וטיפול בנהגים לא יוצלחים כמוני.
"דבר איתם", אמרו לי, "הם יטפלו בך צ'יק צ'ק".
חברה לא אנושית
צ'יק צ'ק התקשרתי לחברת הזגגות, שם בישר לי מענה קולי שהגעתי לחברה המובילה בתחום, ששמה דגש מיוחד על שירותיות ועל שקיפות (כי זגגות כאילו), וכדי שהם יוכלו לטפל בי אני צריך קודם כול למלא קריאה מקוונת, אחרת בכלל לא ידברו איתי. רציתי לשאול איך ממלאים את הקריאה המקוונת, אבל המענה היה קולי וקולי לא קיבל מענה. המתנתי שיענה בן אדם ממשי, ובאמת אחרי כמה דקות ענתה מישהי שהסבירה שהחברה שמה דגש מיוחד על שירותיות ושקיפות ושהיא לא יכולה לעזור כי לא פתחתי קריאה מקוונת.
"בסדר", אמרתי, "אבל איך עושים את זה?"
התברר שחברת הזגגות מעמידה את השירותיות והשקיפות בראש סדר העדיפויות, לכן, כדי לייעל את השירות אני צריך להתקשר שוב, להקיש את מספר הטלפון שלי, לחכות שישלחו לי קישור ב־SMS ואז למלא את הקריאה המקוונת ולקוות בכוונה גדולה. אמרתי לה שאם אנחנו כבר מדברים למה שלא נסגור את העניין בינינו, אבל היא הסבירה שהיא רק מענה אנושי ושהחברה שלה לא ממש דוגלת באנושיות.
"כן", נאנחתי, "אנחנו חיים בחברה שהופכת לפחות ופחות אנושית".
"לא הבנתי", היא אמרה.
"עזבי", אמרתי, "מטאפורה".
והיא באמת עזבה.
התקשרתי שוב. המענה הקולי שמח לשמוע שחזרתי והודיע שהחברה מעמידה את השירותיות והשקיפות בראש סדר העדיפויות שלה. הוא גם סקר באוזניי את כל השירותים המתקדמים שלה, כולל השירותים החדשים של המנכ"ל שהמים יורדים בהם בצורה מקוונת לגמרי. אחרי שהתיש אותי במשך שתי דקות הוא הודיע בטון חגיגי שעכשיו אני יכול להקליד את מספר הטלפון שלי ומיד יישלח אליי הקישור המיוחל. הקלדתי את המספר והשיחה נותקה. קישור לא הגיע. התקשרתי שוב, שמעתי בתקיפות על שקיפות ועדיפות ושוב רשמתי את מספר הטלפון. לא הגיע קישור. שוב התקשרתי, שירותיות, שרירותיות, רשמתי, נרשמתי. לא התרשמו.
אחרי החיוג הרביעי סוף סוף הגיע SMS עם הקישור שציווה עליי למלא פרטים אישיים ולצרף תמונות של הרכב הפגום ובעליו הפגום עוד יותר. מילאתי את הפקודות, לחצתי על "שלח" ונשלחתי למלא הכול מההתחלה. זאת אומרת כל הפרטים שרשמתי נמחקו. מילאתי שוב, העליתי את התמונות, לחצתי על "שלח" ונזרקתי החוצה. שוב מילאתי, העליתי, לחצתי על "שלח" (הפעם בהמון עדינות ורגש), והאפליקציה באמת התחשבה ברגשותיי ולא זרקה אותי להתחלה אלא תקעה לי את הטלפון לגמרי. רק אחרי חמישה ניסיונות ומלמול תפילות חרישיות התרככה האפליקציה והודיעה שהפרטים נקלטו במערכת ושעכשיו אני יכול להתקשר, יכול להיות שמישהו אפילו יסכים לדבר איתי.
המוסך הוא המוסד
התקשרתי. המענה הקולי סיפר לי בהתרגשות שהחברה המזוגגת מובילה בתחום הזגגות וכל זה, ושמיד יתפנה אליי נציג ומיקומי בתור אפס. אחרי חצי דקה המערכת הודיעה שבעצם מיקומי בתור שבע וכשהיא אמרה אפס היא כנראה התכוונה לאישיות שלי. חיכיתי כמה דקות בהכנעה, ואז ענתה נציגה ואמרה שאני צריך למלא טופס מקוון. אמרתי לה שכבר מילאתי. אמרה שהיא לא רואה אותו במערכת. אמרתי שהמערכת הצהירה שהפרטים נקלטו. אמרה שמה שקובע הוא מה שיש לה במחשב, שהפרטים לא נקלטו ושחבל מאוד שגם אני לא קולט מה אומרים לי. שאלתי אם היא מתכוונת למובן המטאפורי. אמרה שהיא מתכוונת למובן מאליו. שאני אפס, כנראה. אמרתי לה שעם כל הכבוד לשירותיות השערורייתית שלהם, כל מה שאני צריך זה שהיא תפנה אותי לנקודת שירות ומשם אני כבר אסתדר לבד. ואז קרה נס.
"עכשיו אני רואה שהטופס כן מופיע לי במערכת", היא אמרה.
"הללויה", נשאתי כפיים למרומים, "לאן להגיע?"
"לשום מקום. קודם צריך לאשר את הטופס", היא ניתקה והלכה לטפל בעוד לקוח מרוצה עם שמשה סדוקה ולב שבור.
בסוף, אחרי שעתיים של המתנה סודקת עצבים, הגיע SMS עם פרטים של המוסך ואישור חד־פעמי לדבר איתם ולתאם החלפת שמשה. באצבע רועדת חייגתי את המספר שהם שלחו לי. המספר, התברר, הוביל למענה הקולי המוכר שגילה לי בסודי סודות שזכיתי להגיע לחברה המובילה בשירותיות ובשקיפות ושמקומי בתור שתיים, ובאמת אחרי שתי דקות השיחה התנתקה. שוב חייגתי למוסך ושוב הגעתי למענה הקולי שסיפר בהתרגשות על השירותים הזגוגיים של השקיפות המשומשת או השימוש הממושקף של הזיגוג ההשערתי, כבר לא הצלחתי לעקוב בשלב הזה. על סף עילפון מתקדם ענה לי נציג אחד אדיב ששאל מה שלומי. אמרתי שהכול בסדק, רק שאני כל הזמן מגיע אליו במקום למוסך.
"כי כנראה תפוס שם", הוא אמר, "תחכה קצת ותנסה שוב בעוד כמה דקות".
חיכיתי. ניסיתי. הגעתי אליו. הוא ניסה להתקשר אליהם בעצמו ואכן הגיע אל עצמו, אבל הקו היה תפוס משום מה.
"שמע", אמרתי, "אולי פשוט תתאם לי מועד הגעה למוסך?"
"זה בלתי אפשרי", אמר הנציג של החברה המשקיעה בשירותיות ובשקיפות וכבר לא נשאר לה כוח להשקיע בלקוח.
הבנתי באימה שזה לא סתם סדק, זה סודוקו. הביטוח, החברה, המוסך, כולם זורקים אותי ממשבצת למשבצת ובסוף אני נופל בין השמשות. זאת אומרת בין הכיסאות. אין סדק בעולם. כלומר יש, זאת בדיוק הבעיה.
באמצעים מיוחדים שלא כאן המקום לגלות מה הם (חיפוש קצר בגוגל) הצלחתי להשיג מספר טלפון נוסף של המוסך. התקשרתי אליו. ענה לי פקס (באיזו שנה אנחנו?). התקשרתי שוב למספר הראשון. המענה הקולי שמח לשמוע שהתגעגעתי אליו. ניתקתי והתקשרתי לשני. פקס. פתאום עלה בדעתי שהמוסך הוא בעצם שלוחה של המוסד – שניהם קיימים אבל לא נראים, שניהם תומכים בסרבנות (המוסד בסרבנות פוליטית, המוסך סתם מסרב לדבר איתי), המוסד מתרחק מאור השמש, המוסך מהשמשה.
ואולי, אמרתי לעצמי בקול סדוק, אולי זאת בעצם כן מטאפורה למצבנו ולסדק ההולך ונפער בינינו. לחוסר היכולת לדבר, לתאם, לתקן.
ובסוף אנחנו מוצאים את עצמנו בלי צדק, עם סדק, ובלי שמץ של מושג קלוש איך ממשיכים מכאן הלאה.
לתגובות: dvirbe7@gmail.com
***