אם לצטט את עצמי מלפני שבועיים, הציונות הדתית יכולה להאשים רק את עצמה במצב הפוליטי הנוכחי. לא בגלל סיבות קונקרטיות דווקא, אלא סתם בגלל שזה מה שאנחנו יודעים לעשות. אנחנו טובים בלהתייסר, זה מסב לנו קורת רוח שקשה להסביר, כשם שקשה לנו להימנע מההתייסרות עצמה. ובאמת נתקלתי השבוע ביוזמה סרוגה לקירוב לבבות - שיח אחים לאיחוי הקרע בעם. וכמובן חשבתי לעצמי - כמה פעמים עוד נצטרך להתנחל בלבבות האלה למען השם? הרי לסבסטיה עלינו פעם אחת ושלום, אז איך נתקענו בלופ הזה?
מבצע הפנים אל פנים המקורי תפס אותי כתלמיד שיעור ה' בישיבת ההסדר בקריית שמונה. הימים היו ימי טרום בחירות ואנחנו נשלחנו מטעם עצמנו ואחרים לקרב את לבבות תושבי הצפון אל לבבנו אנו, ואם אפשר שישימו טב בקלפי - מה טוב.
אל המבצע יצאתי יחד עם עמית טנא, חברותא מצוינת, אדם נהדר ויותר מהכול איש שמועד לפורענות מבחינת אינטראקציות חברתיות. כי אם כבר הולכים לפגוש את העם, לפחות שיהיה מעניין.
צריך לומר שמבצע קירוב לבבות בצפון הוא מראש לא פה ולא שם, רוב התושבים בקריית שמונה והסביבה היו מצביעי ימין בין כה. חלקם הגדול מסורתיים מצביעי ש"ס. אבל גם את הקרובים חשוב לקרב ואנחנו יצאנו לדרך.
ההתחלה קצת קרטעה כי בביקור הראשון שלנו דפקנו בטעות על דלת ביתו של אחד מרבני הישיבה, שלא הבין איזה לב בדיוק אנחנו מנסים לקרב ולאן. אני טענתי שזה יהיה מתנשא מצידנו להניח שבגלל שאנחנו בעצמנו דתיים אז אנחנו פטורים מלנסות להתקרב לעצמנו, וכך ישבנו שלושתנו חצי שעה ושכנענו זה את זה להצביע למפד"ל.
אחרי שסימנו את הווי הראשון, המשכנו לאתגרים מאתגרים יותר. ומה יותר מאתגר, אני שואל אתכם, מלעשות פנים אל פנים בבית של צד"לניק לשעבר? מסתבר שגם כאלה יש ומי יעז ליבו לומר שהם פחות יהודים מאיתנו. על הפערים האידאולוגיים עוד היה אפשר לגשר, אבל פערי השפה היו באמת בלתי ניתנים לפיצוח אז עזבנו את ביתו של הלבנוני המבולבל תוך שאנחנו שרים את החלק היותר יפה של "י־ה אכסוף". שיהיה לו, אין לדעת מה פיוט טוב יכול לפעול על נפש נוכרייה.
אחרי שביקרנו בכמה בתים אופייניים בקריית שמונה, השיטוט הפך מהר מאוד ממבצע קירוב לבבות למבצע מילוי קיבות. תושבי הקריה התברכו בלב רחב שהתאים להפליא לבטן הריקה של שני הבייני"שים שאכלו משה בתיבה וחצי חתיכת גולאש בארוחת הצהריים. אז מה שהתחיל ב"צהריים טובים, נשמח לשבת לדבר על הכיוון שהמדינה הולכת אליו ועל איך אתם רואים את המשך קיומנו המשותף בארץ ישראל", הפך בתוך כמה ביקורים ל"צהריים טובים, אנחנו עדיין בשריים חזק מהביקור אצל אפללו אז נשמח לקינוח לא חלבי". וקיבלנו.
באחד המקרים הגענו לבית בצפת ופתחה לנו גברת אחת כשהיא מחזיקה תינוק. שותפי היקר מר טנא לא בזבז רגע ושאל "אפשר לדבר עם אמא?", שזו שאלה שבהתחשב בכל הנתונים שעמדו לפנינו לא ברור מאיפה היא הגיעה. הגברת, שהייתה אובייסלי האמא, הסתכלה מסביב כדי להבין למי הייתה מופנית השאלה. "אמא שלי בקצרין", היא מלמלה לבסוף כדי להפיג את המבוכה. "אוקיי, אז ניקח את המעמול שלנו לדרך", עמית עדכן אותה ואפשר היה להפיק אנרגיה ממשב הרוח שנוצר בעקבות טריקת הדלת העוצמתית שקידמה את פנינו מיד לאחר מכן.
אבל הדובדבן שבקצפת הגיע ערב אחד, בעוד עמית ואני עוברים ברחוב הומה במיוחד בקריית שמונה. השכנים מהרחוב נהרו כולם לבית אחד שהיה מואר ורועש. בקיצור, מסיבה. "כנראה סיימו מסכת", מלמלנו לעצמנו בלימוד זכות בייני"שי שהיינו מחויבים בו עד תום השל"ת. ניגשנו אל הבית וראינו שם שלט גדול "ברוכה הבאה מלכה שלנו".
"כנראה הכנסת ספר תורה", מלמלנו שוב, כאילו יש בו במלמול כדי להנדס מחדש את המציאות. בירור קצר עם אחד השכנים פוצץ את הבועה. בבית המדובר שכנה לא אחרת מאשר מלכת היופי החדשה של ישראל, שזכתה בתואר מוקדם יותר באותו היום.
"מגלגלים זכות על ידי זכאי", עמית קרץ לי ועשינו דרכנו אל הדלת. "רק אל תשאל אותה אם אמא בבית", לחשתי לעמית לפני שדפקנו על הדלת. הוא הנהן אבל ראיתי עליו שמדובר בחתיכת הקרבה.
למגינת ליבנו את הדלת לא פתחה המלכה, אלא דמות שקרובה יותר להגי שומר הנשים.
"מה אתם רוצים?" הוא שאל.
"באנו לדבר איתכם לגבי הכיוון שהמדינה הולכת אליו", הסברנו, "וגם לברך את המלכה כמובן".
"המלכה עסוקה", הוא החזיר בקרירות.
"מה לגבי אמא שלה?" עמית לא התאפק ופני יעקביני חפו.
הגי הסתכל עלינו ככה עקום ואנחנו הבנו שמי שיימצא בחצר הפנימית אשר לא ייקרא - אחת דתו להמית, וברחנו משם כל עוד רוחנו בנו.
עד שחזרנו לישיבה הסיפור כבר עבר שכתובים ולכל החבר'ה סיפרנו שהמלכה בכבודה ובעצמה פתחה לנו את הדלת ואחרי רגע מותח הגישה לנו את ראש השרביט והצטרפנו לחגיגות. בכל זאת, יש לנו מוניטין לשמר.
והנה אחרי שנים אנחנו שוב מוצאים את עצמנו נקראים לדגל, ואחרי התייעצות כבדת משקל עם עמית, החלטנו להכריז על נבצרות ממבצע קירוב הלבבות הנוכחי. אבל לאור ניסיון העבר המשותף שלנו, אפשר להיות אופטימיים שאולי זה בדיוק מה שיעשה את ההבדל.
לתגובות: jacobi.y@gmail.com
***