מיום הרכבתה יצאה הממשלה הנוכחית לממש את היעד האסטרטגי שלה: החזרת האיזון בין הרשויות במדינת ישראל. איזון זה הופר בעשורים האחרונים, בהובלת השופט אהרן ברק, באמצעות ניפוח מתמשך ושיטתי של הסמכויות שבידי הרשות השופטת – תהליך שאותו כינה אהרן ברק עצמו "מהפכה חוקתית".
הכוח המופרז שהצטבר במהפכה חוקתית זו בידי בית המשפט העליון ושלוחותיו הבטיח למילייה מסוים שהתברג במשרות משפטיות ממשלתיות גבוהות – ויש מילייה כזה, והוא נמצא שמאלה בהרבה ממרכז המפה הפוליטית כפי שהיא משתקפת בכנסת – יותר מדריסת רגל גם בממשלות ימין. במילים אחרות: הקואליציה הנוכחית ביקשה לשים קץ למצב שבו מערכת המשפט בישראל תכתיב לדרג הפוליטי את דרכו, על פי השקפות חברתיות ופוליטיות שאומנם נחלו תבוסה בבחירות אך דומיננטיות במסדרונותיה. יעד אסטרטגי זה של צמצום התערבותה של מערכת המשפט בפוליטיקה הישראלית הוא יותר ממוצדק. זאת כאמירה כללית, בלי להיכנס לפרטי הרפורמה המשפטית (שחלקם כנראה אכן טעונים שיפור).
אלא שיעדים אסטרטגיים, מוצדקים ככל שיהיו, דורשים להשגתם בגרות פוליטית וטקטיקה נכונה. הקריטריון היחיד לטקטיקה הנכונה הוא ההצלחה, קרי מבחן התוצאה. בנידון דידן, התוצאה היא הקטסטרופה החברתית שאליה נקלענו – ויש קטסטרופה. אף כי האחראיים העיקריים לקטסטרופה זו הם גורמים קיצוניים באופוזיציה שמלבים היסטריה לא מוצדקת ומפעילים מערכות בין־לאומיות נגד ממשלה נבחרת בישראל, עלינו לשאול את עצמנו מה זאת עשה אלוקים לנו.
מה שנראה בתחילה, גם לי, כנחישות ראויה להערכה של מובילי הרפורמה, הפך עם התעצמות המחאה לטקטיקה מקובעת ("הפעם לא נתקפל") ובלתי גמישה שמאחוריה עומדת, להערכתי, תכונה ישראלית ידועה, ולא בקטע הטוב: הפחד הקמאי לצאת פראייר. אולם בפוליטיקה צריך גמישות וערנות מתמדת לסיכויים ולסיכונים – חיישנים פעילים כלפי המתרחש מסביב חשובים בה לא פחות מאשר עמדות מוצקות ואף מוצדקות. במבחן התוצאה ניתן לקבוע כבר עכשיו שהיה זה חוסר הגמישות הטקטית של מקדמי הרפורמה שהוביל למצב הנוכחי.
אז מה עושים עכשיו? לדעתי, כדי להציל לפחות חלקים מהרפורמה צריך לשנות כיוון ולהציע פשרה שמבחינה ציבורית קשה יהיה לחלק השפוי של האופוזיציה לסרב לה – ובכך לפצל אותה. זו ועוד. בראייתי, מהלך שכזה יקדם גם משהו מהותי יותר: פשרה יזומה על ידי הממשלה עשויה לסייע לנו לרכוש בחזרה את אמונם של אלה שבבחירות האחרונות עוד היו איתנו – ועכשיו כבר לא. אני מניח שכל מי שלא חי בבועה של יישובים הומוגניים או בתיבות תהודה של קבוצות ווטסאפ חד־גוניות שבהן אחד טופח לשני על השכם, מכיר אישית אנשים כאלה. ההוא שהיה פעיל נגד ההתנתקות, אך היום מתבטא נגד הרפורמה; ההיא שבזמנו הביעה זעזוע מהתערבות בית המשפט העליון בהחלטות הממשלה ולמרות זאת היום היא לא איתנו; אותו אחד ששלום בית יותר חשוב לו מצדקת הדרך ועוד. לא מכירים אנשים כאלה? אז כדאי לצאת מאזור הנוחות ולהכיר. הם לא מעטים. אם להזכיר רק את מצביעי הציונות הדתית-עוצמה יהודית, מדובר בארבעת המנדטים שלפי הסקרים התאדו מאז הבחירות האחרונות. את האנשים האלה צריך לשמוע ולא להטיף להם, וגם לא לנסות להסביר להם שהם אידיוטים שימושיים שנפלו קורבן לתעמולה השמאלנית (ויש אכן תעמולה שמאלנית מטורפת, פשוטו כמשמעו). זה זלזול באינטליגנציה של אנשים שראו דבר או שניים בחיים שלהם, מוטרדים ממה שקורה והגיעו, כל אחד מסיבותיו הוא, למסקנה שאינם תומכים עוד במהלכי הממשלה.
בהקשר זה כדאי שנזכיר לעצמנו – בפרט במצב של היום שבו הקואליציה איבדה, לפי הסקרים כאמור, את הרוב אפילו בקרב הקהל היהודי (כלומר גם בלי לספור את הערבים) – שאת 64 המנדטים בכנסת הנוכחית קיבלנו בפוקס, למעשה בפוקס כפול: מרצ לא עברה את אחוז החסימה וה' הכביד את לב מנהיגי מפלגות המרכז שלא הסכימו בשום פנים ואופן לשבת עם ביבי. ממשלת הימין־דתיים־מלא־מלא עם סמוטריץ', רוטמן ובן גביר בעמדות מפתח קמה כי האיר לה המזל הכפול הזה. הרוב הפרלמנטרי שיש לממשלה הזאת לא שיקף כבר אז את מאזן הקולות בבחירות והוא בוודאי אינו משקף אותו היום.
זה בסדר, ככה עובדת דמוקרטיה פרלמנטרית, עם אחוז חסימה שיכול להיטיב או להרע ועם ממשלה שנבחרה לארבע שנים ולא רק עד הסקר הבא. אבל מצד שני אי אפשר להתעלם מהמצב בשטח. והמצב בשטח הוא שהדוב שעוררה גישת "הפעם לא נצא פראיירים" הפך בחודשים האחרונים לדוב היסטרי. בשוליים של המחאה – ושוליים אלה הולכים ומתרחבים וחודרים גם למרכזה – נשמעים יותר ויותר קולות צורמים שקשה לתאר אותם אחרת מאשר פסיכוזה המונית. עכשיו כבר לא משנה מי אשם, דוב היסטרי הוא מסוכן למדינה וממילא לכל יהודי ארץ ישראל.
למרות שתי ההפגנות המרשימות שהרים הימין בירושלים ובתל אביב, מסתבר שאת הרחוב לא באמת ניתן לכבוש בחזרה. אי אפשר להוציא את ציבור תומכי הרפורמה בהמוניו לכיכרות כל מוצ"ש, יש ילדים להשכיב. אני מאמין שמכוח זה, כוח השכבת הילדים, בסוף הדמוגרפיה תכריע – אבל גם זה רק אם על הדרך נתבגר ונשכיל לפעול בצורה חכמה יותר. בינתיים אנחנו עוד לא שם, והבינתיים הזה הוא קריטי.
העיתוי הנוכחי לשינוי הטקטיקה הוא טוב: לאחר הכישלון להביא לשינוי בהרכב הוועדה למינוי שופטים, העבירה הקואליציה את החוק לצמצום עילת הסבירות. לפי מה שאני מבין זהו אומנם הישג קטן יחסית מבחינת מהות הרפורמה כפי שהיא תוכננה, אך מבחינה ציבורית־תודעתית נוצר עכשיו בכל זאת סוג של תיקו. זה טוב. מכאן אפשר להגיע לפשרה שהיא פשרה משמעותית אך לא כניעה – לא כניעה "שלנו" ולא כניעה "שלהם".
כרגע צו השעה הוא רגיעה חברתית. חדל אש.
***