שאלת היחס למהגרים עולה מדי פעם לסדר היום. לאחרונה פרצו מהומות בצרפת לאחר ששוטר ירה למוות בנער מוסלמי, כאשר הלה ניסה לברוח לאחר שביצע עבירת תנועה. הוריו של הנער הם מהגרים מאלג'יר. במהומות אלימות אלה נשרפו מכוניות, נבזזו חנויות, נפצעו מאות שוטרים ונעצרו אלפים. גם אצלנו עלה לכותרות היחס למהגרים בלתי חוקיים, עם פסיקת בג"ץ על ביטול התקנה לניכוי כספים סוציאליים של עובד זר שלא עזב את הארץ עם פקיעת רישיון העבודה שלו.
המוסר האירופאי-נוצרי בנוי על העדפת הרחוק על פני הקרוב, כדברי הרב אליהו בן אמוזג ("מוסר יהודי לעומת מוסר נוצרי", עמ' 121): "נאמר באוונגליון: 'מי שלא יעזוב אביו ואימו, אחיו ואחיותיו, כדי לחיות על פי התורה החדשה לא ימלא חובתו בשלמות'... לא נכחד: ככל שהנצרות שוללת ופוסלת את הקשרים האישיים, ככל שהיא קופצת ידה כלפי מעגלי היסוד של החיים, כך היא עשירה ונדיבה כלפי הקשרים הכלליים הנוצרים בתוך ההמון המורחב". לאור זאת פתחה צרפת את שעריה בפני מאות אלפי מהגרים מוסלמים, וכעת ניצבת צרפת (ואירופה) על חבית חומר נפץ.
בניתוק מהשאלה האם לקבל זרים, נעסוק בשאלת היחס הראוי לזרים שחיים כיום במדינת ישראל. מדובר ב-188,000 תושבים זרים שאינם אזרחים. מתוכם כ-108,000 עובדים זרים עם אישור עבודה, והשאר מהגרים בלתי חוקיים (לפי נתוני רשות האוכלוסין וההגירה אוקטובר 2022).
"משום איבה" בימינו
התורה מכירה בחובה לנהוג בהגינות כלפי כל אדם ובאיסור לעשות לו עוול. התורה גם דורשת לנהוג כלפי כולם בשווה, אך כוונתה לשוויון בין גר שהתגייר ובין יהודי, ולא שוויון לזרים. לדוגמה: "תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם ולגר הגר איתכם" (במדבר טו, טז). אונקלוס ות"י ביארו שהגר שעליו מדובר כאן הוא גוי שהתגייר. כך גם משמע מהספרי (במדבר קט ד"ה הקהל): "תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם ולגר הגר איתכם – בא הכתוב והשווה את הגר לאזרח בכל מצוות שבתורה".
אומנם כלפי גר תושב ישנו יחס דומה לאזרח, כדברי הרמב"ם: "וכן יראה לי שנוהגין עם גרי תושב בדרך ארץ וגמילות חסדים כישראל, שהרי אנו מצווין להחיותן" (מלכים י, יב). לאחר קום המדינה, קרא הרב הרצוג (תחומין ב, עמ' 171) לצרף כמה שיטות מקלות ולהחיל את דיני גר תושב על המיעוטים שחיים בארץ. אלא שאם עלינו לדמותם לגרי תושב, ישנו צד נוסף להתנהלות מולם. גר תושב נענש בחומרה אם הוא עובר על אחת משבע מצוות בני נח (רמב"ם מלכים ט, יד). לצערנו, ישנן קבוצות של זרים העוסקות בפשיעה פי כמה יותר מאזרחי ישראל (לפי דו"ח המרכז למדיניות הגירה ישראלית). הרי שגם לפי הצעה זו, לא ניתן לראותם עוד בדומה לגר תושב שיכול לגור בארץ, ויש להעניש את הזר הפושע בדרך שבוודאי אינה פחותה מהעונש הקבוע בחוק. לחלופין יש מקום לשקול הענקת חנינה, בכפוף לעזיבתו את הארץ.
מצד שני הגמרא הורתה (גיטין סא, א) לנהוג עם הגויים בדרכי שלום: "מפרנסים עניי נוכרים עם עניי ישראל, ומבקרין חולי נוכרים עם חולי ישראל... מפני דרכי שלום". ופסק הרמב"ם: "אפילו העכו"ם ציוו חכמים לבקר חוליהם... ולפרנס ענייהם בכלל עניי ישראל, מפני דרכי שלום. הרי נאמר טוב ה' לכול ורחמיו על כל מעשיו" (מלכים י, יב). מדבריו עולה שלא מדובר על שיקול תועלתני ביחס לגוי, כדי שלא ינהג עמנו במטבע של שנאה, אלא ביחס חיובי של "ועשית הישר והטוב" (דברים ו, יח) הנובע מערכי המוסר היהודי. סיכם את הדברים הרא"י אונטרמן: "למדים אנו כי דרכי התורה ונתיבותיה הן בנועם ובשלום ובמכוונות להמטרה הגדולה שלנו להידמות במעשינו להבורא יתברך. מה הוא טוב ומרחם לכול אף אתה תשאף להיות טוב ומרחם לכול" (שבט מיהודה, ג, ע).
חז"ל הדריכו להימנע מלגרום איבה ביחס לגויים, ואף התירו איסורים מסוימים עקב זאת: הגמרא כתבה "יהודית מיילדת עובדת כוכבים בשכר, אבל לא בחינם... בשכר שרי משום איבה" (עבודה זרה כו, א). וכך פסק השולחן ערוך (יורה דעה קנד, ב). בדורות האחרונים יש שהרחיבו חשש זה עקב התקדמות התקשורת והפצת חדשות בעולם.
האם עלינו לתת זכויות לזרים כמו לאזרחי המדינה, כדי למנוע התפתחות איבה כלפי יהודים בעולם, ואף למנוע איבה בעמים כלפי מדינת ישראל? נראה שמאחר שיש מדינות נוספות בעולם שנוהגות ביחס מחמיר לזרים הבאים בשעריהן (לפי נתוני המכון לאסטרטגיה ציונית 12.2019), יש להטיל ספק בחשש לאיבה במקרה שמדינת ישראל תנהג כמותן, במיוחד אם הדבר יוסבר כראוי (אנטישמיות כלפי יהודים תמיד יש, יחס מחמיר לזרים לא ילבה את המצב יותר מהרגיל).
יש המזכירים את מחויבותה של ישראל לאמנת הפליטים, אלא שדבריהם אינם משכנעים אף מבחינה משפטית-חילונית. אמת שישראל אשררה את אמנת הפליטים, אבל האמנה מדברת על פליטי מלחמת העולם השנייה. את הפרוטוקול שהתווסף לאמנה בשנת 1967 ישראל לא אשררה, ורק חתמה עליו בכפוף להסתייגויות. בנוסף לכך ישראל לא חתמה על אמנת וינה, שבאה לתת תוקף חוקי לאמנות הבין־לאומיות. וכן קבעה ועדת המחקר של הכנסת שיש לראות אמנה בינלאומית כמחייבת רק לאחר קליטה במשפט הפנימי של המדינה, בעוד הצעת החוק "אמנת הפליט - להסדרת מעמד מבקשי מקלט ובפליטים בישראל" הונחה על שולחן הכנסת שמונה פעמים (!), ולא עברה אף את הקריאה הטרומית.
פרט לכך האמנה קובעת: "כל פליט יש לו חובות כלפי הארץ בה הוא נמצא, הדורשות ממנו במיוחד לשמור את חוקיה ותקנותיה ואת הסייגים שנעשו בה לשמירת הסדר הציבורי" (סימן ב', עמ' 9), דבר שלא נעשה בקרב קבוצות מסוימות של זרים. האמנה חלה רק על פליטים, ולא על מהגרי עבודה כמו רוב הזרים הבלתי חוקיים. לדברי ד"ר משה טרדמן, מתשאל מסתננים מטעם האגף לזרים במשרד הפנים: "רוב מבקשי המקלט... אינם זכאים למעמד של פליט. עריקות מהצבא וחיפוש אחר עתיד כלכלי טוב יותר אינם נכללים בהגדרת האו"ם לגבי מיהו פליט".
לפרנס גויים – לא יותר מהיהודים
נידון נוסף הוא ציווי התורה על חילול השם: "ולא תחללו את שם קודשי ונקדשתי בתוך בני ישראל" (ויקרא כב, לב). הרמב"ם (ספר המצוות ל"ת סג) מבאר שאיסור חילול השם חל גם על אדם חשוב העושה מעשה מותר שנתפס כהתנהגות פסולה בעיני הציבור. יש הטוענים שמתוקף זה מדינת ישראל אינה יכולה שלא לדאוג לרווחת הזרים, ועליה להעניק להם את מלוא זכויות האזרח.
אין להמעיט בחשיבות הגדולה של מצוות קידוש השם, אך יישומה בפועל צריך לקחת בחשבון מכלול שיקולים. אין להקל ראש בפגיעה הלאומית שעלולה להתלוות לתמיכה כלכלית רחבה באוכלוסיית הזרים. מאחר שתקציב המדינה מוגבל, השקעה בדבר מסוים היא בהכרח הפחתה ממקום אחר. עלות תקצוב הזרים אינה סרח עודף, אלא סכומי עתק על חשבון משלם המיסים. לדוגמה, בשנת 2016 השקיעה עיריית תל אביב בזרים 119 מיליון שקלים, בנוסף לתקציב של משרדים נוספים. מינהל קהילה תל אביב הקצה חצי מיליון שקלים למימון מלא (!) של חוגים לילדי הזרים. יש לתהות עד כמה מימון זה, אשר מפלה לרעה את אזרחי ישראל הרגילים, גורם לקידוש השם בעולם (לבד מעידוד זרים נוספים להגיע לארץ).
חז"ל מלמדים שבחובת העזרה לנצרכים, המעגל הקרוב קודם: "אם כסף תלווה את עמי את העני עמך, עמי ונוכרי עמי קודם... עניי עירך ועניי עיר אחרת עניי עירך קודמין" (בבא מציעא עא, א). בסוגיית פדיון שבויים (גיטין מה, א) עולה שאין לפדותם בכל מחיר, וביאר רש"י: "אין לנו לדחוק הציבור ולהביאו לידי עניות בשביל אלו". עולה שאין להביא את הציבור לידי תשלום גבוה, הגם שמנגד עומדת סכנת חיים של פלוני. יציבות הכלכלה היא יסוד חשוב שכולל צד של פיקוח נפש. כדברי החתם סופר: "ציבור הנדחק, ובפרט בזמן שאומות העולם תקיפים על שונאי ישראל, הוי דוחקא דציבורא בכלל פיקוח נפש" (שו"ת חו"מ קעז). הדברים אמורים בנוגע להצלת חיים שעלולה ליפול למעמסה על הציבור, קל וחומר כאשר מדובר בזרים שנכנסו למדינה בניגוד לחוק, שאין הצדקה לממן אותם על חשבון הקופה הציבורית.
עולה שצודקת המדינה כשאינה מעניקה שירותים מלאים לזרים החיים בה. למעשה, ילדי הזרים נהנים ממכלול שירותים אלו על חשבון משלם המיסים. לפי התורה, מימון זה אינו נכון ויש להפסיקו! אפילו אזרחי המדינה משלמי המיסים אינם מקבלים זאת, אלא בכפוף לתשלום ביטוח רפואי ושאר מיסים. לא תהא כוהנת כפונדקאית, יש לפרנס את עניי הגויים כמו שמפרנסים את עניי ישראל, אך לא יותר מאשר עניי ישראל.
בהתנהגות ממלכתית זו תמשיך המדינה את מוסר האבות: "וזה היה שבח האבות שמלבד שהיו צדיקים וחסידים ואוהבי ה' באופן היותר אפשר, עוד היו ישרים. היינו שהתנהגו עם אומות העולם... באהבה וחשו לטובתם באשר היא קיום הבריאה" (העמק דבר, פתיחה לספר בראשית).
הכותב הוא חוקר במחלקה לחברה ומשפחה במרכז תורה ומדינה
***
מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת: eshilo777@gmail.com
(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיתקבלו)
***