הרב ליאור אנגלמן
הרב ליאור אנגלמןצילום: יח"צ הוצאת כינרת זמורה דביר

כבוד הבית

השבוע חגגנו את ט"ו באב. היום הזה הפך לחג האהבה, חג הזוגיות, חג ההיכרויות לרווקים עם מיזמים נפלאים. וגם אני רוצה להצטרף לחגיגה, אבל בדגש על אהבה של פרק ב', כי את פרק א' כולם חוגגים.

לפני כמה שנים הגעתי לנחם חבר על מות אביו. בשבעה ישבה אשת אביו, שאותה נשא בנישואים שניים. חשבתי על הסיטואציה המשונה הזאת שבה יושבים שבעה יחד אנשים שאין להם קשר דם, אבל שניהם אבלים על אותו אדם. ואז נתקלתי בתמונת כיתוב על הקיר, בכתב הדומה לכתיבת סת"ם, תחת הכותרת "עצת רבי שלמה מאזוז זצ"ל":

"אם באמת אוהב הוא את אשתו, יזכור אותה תמיד על ידי לימוד תורה ונתינת צדקה כפי כוחו, ויאמר שהם לעילוי ולזכות ולמנוחה לנשמתה. ולא בשנה הראשונה בלבד. גם ישגיח תמיד על בניה בגשמי וברוחני שיתהלכו במישרים והם יהיו לה למשיב נפש והיא תשיג מהם זכות גדולה במעשיהם הטובים. וביותר צריך לשים לב בימי שמחה שלו שישמח גם אותה על ידי תורה ומצוות ומעשים טובים שיעשה למנוחתה. ובזה יהיה ליבו בטוח שגם היא תהיה מלמדת עליו זכות בעולם העליון. כל מעשיו יהיו לשם שמיים, יישב לבטח עם אשתו השנייה וגדול יהיה כבוד הבית האחרון מן הראשון".

יש אלף סיבות למה לא, אבל בסוף מגיע לך שיאהבו אותך. עצת רבי שלמה מזוז זצ"ל
יש אלף סיבות למה לא, אבל בסוף מגיע לך שיאהבו אותך. עצת רבי שלמה מזוז זצ"לללא קרדיט צילום

נישואין בלי הרדמה

מאז הרדמת אדם הראשון ויצירת חוה זה חוזר על עצמו. בכל זוגיות יש מימד של הרדמה, קוראים לזה התאהבות. התודעה נכנסת לאיזה ערפול חושים שמוריד את סף הביקורתיות והספקנות ומאפשר את החיבור. השכל הולך הצידה ומפנה מקום לנשמה. והיא יודעת, הנשמה, היא לגמרי יודעת לבחור. ככל שצעירים יותר התרדמת עמוקה יותר, וככל שמתבגרים קשה להירדם, ולכן החיבור בין רווקים מבוגרים קשוח יותר. הם בעלי ניסיון, הם חכמים, הם מודעים וחושבים ומרוב מחשבות קשה להם להירדם. אבל הכי קשה להצליח להירדם בנישואים שניים. יש אלף ואחת סיבות לא לישון, ובלי להירדם קצת קשה להתחייב.

למה קשה? באמת לא חסרות סיבות: אם התגרשת - לך תבנה אמון מחדש אחרי שהאמון הראשון נחרב. הרי נתת פעם אמון ונרדמת כהוגן וכשהתעוררת היה כבר מאוחר מדי, אתה לא הולך ליפול בזה שוב ולא מוכן ללכת לישון. אם התאלמנת - אתה יודע בשכל שזה שטויות, כן - אבל אתה מרגיש קצת בגידה באהובת הנעורים שלך. ונכון, היא איננה ואתה כאן לבד, אבל מה היא אשמה שהיא איננה? היא לא בחרה למות, ואיך אפשר פתאום לאהוב מישהי אחרת, הלב עדיין מלא. ולרוב זה הוא שאיננו, ואת כאן לבד, כי איכשהו הגברים נעלמים קודם, אבל כמו שאומרים: המודעה לזכר ונקבה כאחד. גם הבעיות.

ואם יש ילדים, אז בכלל אי אפשר להירדם. אם הם קטנים אי אפשר להירדם כפשוטו, צריך לקום בלילה ולטפל ולדאוג ולארגן ולמי יש בכלל זמן להתאהב. ואם הם גדולים, הם כבר מבינים מדי ויש להם מה להגיד ומה שיגידו לא יניח לך להירדם, כי מה פתאום הבאת מישהו במקום אבא? לא מספיק שהוא נפטר? עכשיו את גם רוצה שנשכח אותו? ומה פתאום הבאתָ מישהי במקום אמא? זהו? אתה כבר לא אוהב אותה? רק שתדע שאמא בחיים לא הייתה עושה לך דבר כזה. והם יעשו לאישה החדשה את המוות, כי כבר שמעו מספיק מהאחים גרים על האמא החורגת, וזה רק עניין של זמן עד שהיא תכניס אותם לאיזה תנור, ועכשיו זו מלחמה על החיים ואין להם שום כוונה למות בה, מספיק שאמא שלהם כבר מתה.

וגם אם הילדים יצלחו את זה וגם אם בתוכך את מרגישה שאת חייבת, יש את ההורים שלו, הסבא והסבתא של הילדים שלך, ואיך יקבלו את זה ומה יהיה עכשיו, וזה עוד לפני שהטית אוזניים לצרצורן של כל הנשמות הטובות שממש לא מבינות: עבר כל כך מעט זמן, מתי זה התחיל בעצם, הקשר, כבר בשבעה? שלא נדע.

קונספט חדש לאהבה

אז הנה, אני מציע קונספט חדש לאהבה. אומרים שהאהבה עיוורת, אבל כאמור קצת קשה לעצום עיניים בפרק ב', אז במקום אהבה עיוורת אני מציע אהבה חירשת. לא צריך לשמוע את כל הקולות, לא צריך להקשיב לכל המלהגים. הילדים? כן, צריך לשבת, לדבר, להסביר, להבטיח שלעולם לעולם יהיו בראש סדר העדיפויות ושהאבא שלהם יישאר לעולם שלהם, ובית זה לא כנסת והבטחות צריך לקיים. וההורים של בן הזוג הראשון? בטח מגיע להם חיבוק גדול והכרה בכאבם והבנה אין קץ. אבל הרכלנים והיועצים מטעם עצמם? הם לא אלה שיישארו לבד, הם לא אלה שיחזרו ערב ערב לבית ריק, להתחתן עם הבדידות והגעגוע והצער והלבד עם הילדים. והקולות מבפנים? גם איתם כדאי להיות בררנים, כי יש גם קולות אחרים, וצריך לסנן טוב טוב כי מגיע לך שיאהבו אותך, כי מגיע לך לתת אהבה, כי אין לאף אחד זכות להחליט מה טוב בשבילך.

הנטיעה והבור

פעם הוזמנתי להעביר שיעור לזכר אמא של חברה שלנו, משפחה שאיננה דתייה ובכל זאת רצו שיעור, שנה לפטירתה. האבא ישב בשורה הראשונה ולצדו בת זוג חדשה. לפני השיעור הוא ביקש להקריא כמה מילים שכתב כביכול לאשתו הראשונה, זה היה בערך כך:

"אני יושב כאן, באזכרה שלך, עם חברתי החדשה, וחשוב לי לומר לך, לילדיי ולחבריי: הליכתך כרתה בור גדול בחיי. בור עמוק ופעור ונוכח. עם הנוכחות של הבור נטעתי נטיעה חדשה יחד עם בת זוגי החדשה. הנטיעה לא בזכות הבור ולא על אף הבור, היא לא צמחה מתוך הבור ולא תכסה עליו לעולם. אבל היא נטיעה פורחת ומלבלבת לצד הבור. לכל אחד מהם המקום שלו, רק שלו, לבור ולנטיעה".

ישבתי שם וחשבתי שבאתי לתת שיעור וקיבלתי שיעור גדול בהרבה, בתקווה שלעולם לא אשתמש בו חלילה, ורק אעביר אותו לאחרים שזקוקים לו כל כך. אולי כאן.

מורכב

חשבתי מאז כמה הנטיעה הזאת מורכבת, איך צריך להלך על חבל דק כל כך בין אהבה ישנה לחדשה, איך צריך לג'נגל עם כל כך הרבה כדורים של זיכרונות וחלומות ופחדים, ואסור שייפול ואסור לפספס ואסור לפגוע, וזה באמת קשה כקריעת ים סוף כמו שנאמר על זיווג ראשון. ופתאום חשבתי על הדימוי הזה, כי קריעת ים סוף כנראה הייתה קשה מאוד, אבל איזו ברירה הייתה להם? להישאר?

חורבן הבית הפרטי

ואם כבר פרק ב', אז יש חבורה גדולה שלא מקבלת את המקום הראוי לה בציבוריות הדתית - הגרושים. אולי כדי לא להפוך את זה לתופעה טבעית וכמעט אופנתית, כפי שקורה במחוזות אחרים, אולי מפני שהנושא מורכב, אבל הוא נשאר מושתק מדי. עקבתי אחרי כנסי הזוגיות של הקיץ וכמעט לא מצאתי מילה על גירושין, על ההתמודדות המאתגרת הזאת. באחד הכנסים כשפנו אליי הצעתי שאני אדבר על כך, אמרו שפחות רלוונטי. תכננתי בעצמי לכתוב בגיליון תשעה באב, ובא לי הסיפור על שמונה מאתיים ודחק בי. בקרוב בלי נדר. בקרוב מאוד.

לתגובות: [email protected]

***