פרשת עקב מזהירה 'הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱלֹקיךָ ... וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלֹקיךָ ... וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱלֹקיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל לְמַעַן הָקִים אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ כַּיּוֹם הַזֶּה'. שכחה מביאה לגאווה, והגאווה מביאה לשכחה מי הנותן לך לעשות חיל, או אז, 'וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה'.
כך אירע גם לפני יובל שנים ערב מלחמת יום כיפור, בעקבות הניצחון המזהיר תרתי משמע במלחמת ששת הימים. אותה התעלמות מההבנה מהו מקור הכוח לעשות חיל, של היושבים בקוקפיט או בטנק, מביאה לשכחת ה' ושכחת יסוד אחיזתנו בארץ, ככתוב בפרשה ' כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת לְמַעַן תִּחְיוּן וּרְבִיתֶם וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם'. לדאבון לב, יש מזה שנים המונעים ביתר שאת וביתר עוז, באופן שיטתי, את לימוד הליבה האמיתית של עם ישראל מילדיהם [המעטים], עד שאפילו מושגי יסוד כ'שמע ישראל', נמנעים מדור ההמשך, במודע ובמכוון בחלק נרחב של מערכות החינוך. במקום זאת, מככב ומוטמע השוויון בכל מכל כל כבר בגיל הגן. וד"ל.
'וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ', האמור בפרשתנו זו הליבה של חינוך ילדי ישראל. דרך שזיכתה ומזכה את עמנו בנצחיות עם-ישראל על אדמתו – 'לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם כִּימֵי הַשָּׁמַיִם עַל הָאָרֶץ' כפי שמסביר הספרי, נצחיות עם ישראל על אדמתו הינה כל זמן ששמיים וארץ מתקיימים, אך זאת כמובן בכפוף לקיום הברית והעברתה מדור לדור. העברה המתבצעת בכל מצב, 'בשבתך בביתך' , 'בלכתך בדרך' ואף 'בשכבך ובקומך'.
מו"ר הגר"ש ישראלי זצ"ל, מראשי ישיבת מרכז הרב, נשיא מכון 'ארץ חמדה' ומחבר 'ארץ חמדה', 'עמוד הימיני', 'משפטי-שאול' ועוד, לימדנו שט"ו באב מלמד אותנו על 'שמחת התיקון', על השמחה שביכולתנו לתקן את המעוות, כי ט"ו באב מהווה כשלעצמו תיקון גדול.
וכל כך למה? הגמרא מביאה בסוף תענית שבעה נימוקים שונים לשמחה בט"ו באב. לכאורה הברור ביותר הינם דברי רבה ורב יוסף האומרים: יום זה פסקו מלכרות עצים למערכה, למזבח, כי מט"ו באב תש כוחה של חמה. בימים חמים שכאלה, זה כשלעצמו סיבה למסיבה, אך הגמרא מנמקת, שלא היו כורתים יותר עצים למערכה לפי שמעתה אין הם יבשים. מכאן והילך היה חשש מלחלוחית בעצים שתמשוך את התולעים לבוא ולמצוא משכן בקרבם. הגמרא מונה מספר נימוקים נוספים, אך הנימוק הראשון והאחרון מבחינה היסטורית תמוהים ביותר.
הראשון הינו, יום שכלו למות בו מתי מדבר. והאחרון, יום שבו ניתנו מתי העיר ביתר לקבורה. וקשה: ראשית, מה ראו חז"ל לחבר בין שני אירועים כה רחוקים זה מזה מבחינה היסטורית? שנית, האם אין זו הפרזה לומר 'שלא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב'?! ומה מקום יש לשמחה על כך שכלו למות במדבר כל דור האבות, הלא מדובר בדור דעה, דור מייסדי האומה, וכיצד אפוא הבנים מוצאים זאת כסיבה למסיבה? האם אין זה מזכיר את השאלה 'מתי כבר ימותו זקנים אלה? כל ההורים מתו, ר"ל, זו סיבה למסיבה?!
וביחס לנימוק האחרון מבחינה כרונולוגית, מה מצאו מקום לשמוח על קבורת אנשי ביתר? הרי ביתר הייתה גדולה במספר ישיבותיה, אף יותר מירושלים ובני-ברק דהיום כאחד, וחרבה היא על כל יושביה. ולא עוד אלא שאדריינוס עשה שם הרג רב והתעלל בהרוגים באכזריות שאין דומה לה. השכיבם זה על גבי זה, ועשה מהם שבעים ושניים מיל של 'גדר בטחון' סביב כרמו [בין 100 ל 150 ק"מ של גדר בטחון אכזרית מבני אנוש שרצח] . כיצד אפוא ניתן לומר שלא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב?
הסביר זאת, בדרשה שנשא בשבת נחמו, בשנת תרצ"ח, ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה. תורף דבריו מתמצה בשתי מילים: 'שמחת התיקון'.
השגיאה הראשונה הייתה של בני-ישראל במדבר, שבניגוד למשה-רבנו, שעליו כידוע דרש רבי שמלאי, מפני מה נתאווה משה-רבנו להיכנס לארץ? וכי לאכול מפריה או לשבוע מטובה הוא צריך? אלא אמר, הרבה מצוות נצטוו ישראל ואין מתקיימים אלא בא"י, אכנס אני כדי שיתקיימו על ידי. בניגוד למנהיגם, בני ישראל ובראשם המרגלים התאהבו בחיי הניסים שבמדבר, ומאסו בארץ-חמדה. הם חשבו שאין לתורה תקומה בא"י. הם, דור הדעה, חרדו, תורה מה יהא עליה, שהרי בא"י יהיו עסוקים וטרודים בחיי שעה, ואולם לא ידעו הם מה כוחה של ארץ-ישראל. בגין שגיאתם זו, נדחה חזון שיבת ציון בארבעים שנה. קברים נחפרו לדור שלם בחולות המדבר.
השגיאה השנייה הייתה בביתר. הגמרא בגיטין נ"ז, מספרת על בר-כוכבא, שהכשילו פיו ואמר: 'הלא אתה אלוקים זנחתנו ולא תצא בצבאותינו', ולפי ביטוי אחר בירושלמי, תענית פרק ד' ה', 'לא תסעוד ולא תכסוף'. לא מעוקצך ולא מדובשך, אין לנו כביכול צורך בעזרת ה'. תחיית האומה איננה קשורה כביכול בתורתה.
התיקון הגדול ולימוד הלקח שלמד עם ישראל משתי שגיאות היסטוריות אלו הוא, כי אין לקרוע בין הדבקים, וכן יש לקרוע כשהדבקים חלילה נפרדים. אין להפריד בין תורת-ישראל לארץ-ישראל. אין תורה מבלי א"י ואין א"י מבלי תורה. הניסיון של הפרדה לא יצלח. עם ישראל למוד הניסיון מודע עתה היטב שתורתו תורת חיים היא, בכל עת ובכל מצב. אחרי ארבעים שנות מדבר, ממשיך הוא נחוש להיכנס לא"י, 'עלה נעלה'. מביתר יוצא הוא נחוש עם כלי גולה בידו, אך עם אמונה שתלויים אנו בה', בכל מקום בא"י ובגולה, וחלילה לא נאמר עוד 'לא תסעוד ולא ולא תכסוף', כאילו אין לנו צורך בעזרת א-לוקי ישראל.
השגיאה והחטא, אומר הרב ישראלי, כשהם הופכים ללימוד, שוב אינם מפחידים. להיפך מתוכם בא התיקון הגדול, באה 'שמחת התיקון' של החיבור המחודש של ישראל לאביהם שבשמים, החיבור המחודש עם תורת ישראל ועם ארץ-ישראל. ולא היו ימים טובים לישראל מט"ו באב ומיום הכיפורים, כי שניהם קשורים ביסוד הכרת החטא, החרטה והקבלה לעתיד. וכדברי הרב ישראל מסלנט, כל עוד הנר דולק אפשר לתקן. ומיותר להוסיף כי ככל שניתן, יפה שעה אחת קודם.
עו"ד שלום וסרטייל הוא יו"ר חברת הנדל"ן ציפחה אינטרנשיונל