אפשר להתבונן על נאומו של משה רבנו בפרשת עקב כקו פרשת מים בין העבר לעתיד. מבחינת העבר, יש בפרשה סקירה רחבה ומפורטת של ההיסטוריה של עם ישראל בדור המדבר. מבחינת העתיד, יש בפרשה תיאור נרחב של העתיד הצפוי לעם בארץ.
בתחילתה של הפרשה ובסופה מדובר על העתיד בארץ ישראל. בחלקים אלו יש ברכות והבטחות גדולות לעם שבארץ, המותנות בכך שישראל יקיימו את חלקם בברית עם ה', יקיימו את המצוות וישמרו את התורה.
באמצע הפרשה יש תיאור רחב של המסע במדבר, בהדגשה יתירה על חטאי עם ישראל: חטא העגל, תבערה, מסה וקברות התאווה, חטא המרגלים וחטא קרח ועדתו. מנקודת המבט של הפרק הזה, כל סיפור המסע במדבר נראה כרצף של חטאים ועוונות של עם ישראל. יש להבין מה טעם מתאר משה את שנות המדבר בחומרה כה גדולה.
נקודת המעבר בין תיאור העתיד החיובי בארץ ישראל לבין תיאור העבר הקשה במדבר מצויה בפסוקים הבאים:
"לֹא בְצִדְקָתְךָ וּבְיֹשֶׁר לְבָבְךָ אַתָּה בָא לָרֶשֶׁת אֶת אַרְצָם ... וְיָדַעְתָּ כִּי לֹא בְצִדְקָתְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף אָתָּה: זְכֹר אַל תִּשְׁכַּח אֵת אֲשֶׁר הִקְצַפְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בַּמִּדְבָּר לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד בֹּאֲכֶם עַד הַמָּקוֹם הַזֶּה מַמְרִים הֱיִיתֶם עִם ה':" (דברים ט, ה – ז).
ממילות הקדמה אלו מובן מדוע ראה משה לנכון להרחיב בתיאור חריף וביקורתי של מעשי עם ישראל בדור המדבר. המטרה היא לחדד את המתח שבין הזכות הגדולה והברכה הרבה שכרוכות בירושת הארץ וההתיישבות בה, לבין הסכנה הגדולה הצפויה אם עם ישראל לא ישנה את דרכו והנהגתו מכפי שהתנהגו בתקופת המדבר.
משה רבנו מגדיר בדבריו בעיה שורשית ומהותית: "עם קשה עורף אתה". לראשונה זכה עם ישראל לתואר הזה בחטא העגל, כאשר אמר ה' למשה רבנו, שהוא מבקש לכלות את עם ישראל בכעסו על החטא החמור, מתוך הבנה שמדובר בעם קשה עורף. משה רבנו הגן על ישראל בעוז, והצילם מגזרת הכליה. בשלב הבא, ביקש הקב"ה להימנע מלעלות בתוך עם ישראל, שכן בהיותם עם קשה עורף, יש חשש שהם ישובו לחטוא והוא אומר: "רגע אחד אעלה בקרבך וכליתיך". כנגד דברי ה' האלה הגיב משה באופן מפתיע: "וַיֹּאמֶר, אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲדֹנָי יֵלֶךְ נָא אֲדֹנָי בְּקִרְבֵּנוּ, כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא. וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנֵנוּ וּלְחַטָּאתֵנוּ וּנְחַלְתָּנוּ". משה משתמש דווקא בנימוק "כי עם קשה עורף" כהצדקה לכך שה' ילך בקרבנו.
רוב המפרשים מסבירים כמו רש"י, "כי עם קשה עורף" במובן של אף על פי שאתם עם קשה עורף. לפי הפירוש הזה, האזכור של חטאי המדבר יש בו מצד אחד ממד מרתיע ומאיים, דעו לכם שסכנה זו אורבת מאד לפתחכם בארץ ישראל מכיוון שיש לכם תכונה קשה ובעייתית. מצד שני, יש בו ממד של הבטחה: למרות שאתם עם קשה עורף, הקב"ה הסכים ללכת עמכם, ולכן, גם אם יעניש אתכם ותלקו מכות קשות, יהיו אלה פצעי אוהב, וה' לא יעזוב אתכם עוד לעולם.
אך יש מפרשים שמפרשים את ה"כי" כנימוק להצדקת עליית ה' בתוך עם ישראל. כך לדוגמה כותב ר' חיים פלטיאל: "הזכיר זכותם כי עם קשה עורף לפשוט צווארם על יחוד השם". מסתבר, ש"קשה עורף" אינה רק תכונה שלילית, אלא היא תכונה יסודית שיכולה להיות מנוצלת לטוב ולמוטב. אותה קשיות עורף שגרמה לחטאי דור המדבר, היא קשיות העורף שתאפשר להם להתמודד עם האתגרים שארץ ישראל תציב לפניהם, בשנות מלחמת הכיבוש ובשנות הישיבה בארץ, כאשר מסביב שלל איומים ופיתויים המזומנים בכל עת להסיט אותם מדרך התורה והמצווה.
יתכן שכך יש לפרש פסוק נוסף המופיע בתוך הסקירה ההיסטורית העגומה של העבר:
"מַמְרִים הֱיִיתֶם עִם ה' מִיּוֹם דַּעְתִּי אֶתְכֶם", בפשטות, זו ביקורת על ישראל שהמרו את פי ה' כמה וכמה פעמים. הפסוק מופיע בין תיאור חטא העגל לבין תיאור חטא המרגלים וגם בפתיחת הפרק ההיסטורי כמובא לעיל. הוא מבטא גם את העובדה שאין מדובר בכשל חד-פעמי אלא בתכונה אופיינית. תואר המבוסס על תכונה זאת נזכר בפרשת קורח: "בני מרי", ומופיע פעמים רבות בנבואת יחזקאל ככינוי לעם ישראל: "בית מרי".
ושוב, הקשבה עדינה לפסוק מזהה בו פתח של תקוה. רש"ר הירש ציין שהמושא של הפועל למרות או להמרות, אמור להיות 'ממרים את פי ה'', או 'ממרים בדברי ה'', ולא "ממרים עם". והוא מפרש כך: "מכאן ש"ממרים הייתם עם - ה'" איננו יכול להתפרש: מריתם בה', אלא פירושו: ממרים הייתם בהיותכם עם ה'; הווה אומר מעולם לא הייתם עם ה' בתמימות, תמיד היתה בחינה שהפקעתם אותה מרשות ה'. אולם כלולה בכך גם הנחמה, שמעולם לא מרו בה' בכל לבם; גם בהיותם "ממרים" היו "עם ה'", אולם גם בהיותם "עם ה'" היו "ממרים"." (רש"ר הירש דברים ט, ז).
הוה אומר, שגם תכונת המרי אינה רק תכונה שלילית. היא תכונת אופי יסודית שקיימת גם בעת שהם "עם ה'" במובן החיובי, הקשור והקרוב. הם אינם מתבטלים לחלוטין לה' והם משמרים תמיד איזו בחינה של עצמאות במחשבה ובמעשה, שהיא גם כוחו החיובי של עם ישראל.
במידה מסוימת משה רבנו מעודד את התודעה העצמית הזאת בקרב עם ישראל כאשר הוא מספר בפרשתנו פעם אחר פעם כיצד לא קיבל את רצון ה' להשמיד את עם ישראל, עמד כנגדו, הגן עליהם והצילם מזעמו של ה'. אילו לא היתה במשה רבנו עצמו אותה תכונה של קשיות עורף ויכולת המרייה עם ה', הרי היה מתבטל לחלוטין בפני הדרישה הא-להית ולא היה מסוגל להתמודד כנגדה.
זו היא התכונה שנתגלתה אצל משה רבנו כשיצא לראות בסבלות אחיו במצרים, ולא היסס להכות את המצרי ללא מורא כדי להציל את אחיו העברי המוכה. הוא משה רבנו שלמרות היותו אורח וזר לא חשש מלהגן על בנות יתרו מפני הרועים שגרשום מן הבאר. הוא משה רבנו שלא התיירא לעמוד בפני פרעה, אך בד בבד לא נמנע מלעמוד לפני ה' ולטעון כנגדו "למה זה שלחתני".
נמצא, שבמישור הנגלה משה רבנו מספר את סיפור העבר במדבר כרקע לכניסתם לארץ, כדי ללמד את ישראל כיצד לא ראוי לנהוג בארץ ישראל ואיזו סכנה טמונה להם אם לא ישנו את אורחותיהם. אולם במבט מוצנע וגנוז יותר הוא קורא את סיפור תולדות עם ישראל במדבר גם כהמחשה של העוצמה הגנוזה בעם ישראל. יש בדבריו רמז לכך שאותן תכונות של קשיות ומרדנות שגרמו לכל החטאים ולכל התלאות שעברו בארבעים השנים הללו, יעמדו לזכותם בהתמודדויות שעוד צפויות להם, במידה וידעו להפנות את הכוחות הללו למאבקים נכונים וראיים באתגרים שעוד נכונו להם.
דומני שאין צורך להרחיב ולפרט למורים ולמחנכים עד כמה התובנה הזאת נכונה לא רק לגבי עם ישראל אלא גם לגבי התלמידים היחידים בכיתה. לעתים קרובות מתברר שהתלמיד המרדן וקשה-העורף הוא אחד המעולים. הוא לא מצליח מסיבות אלה ואחרות להשתלב במשטר הנוכחי של הכיתה ובית הספר, לפעמים אפילו באשמת המורים עצמם. אבל בהדרכה נכונה ולכשימצא את מקומו הנכון, יתברר שדווקא כוחות אלו עמדו לו בדרכו להצלחות והישגים מפתיעים.
הראי"ה קוק פירש לפי התפיסה הזאת את התופעה המופלאה של תחיית האומה בדורות האחרונים דווקא על ידי מי שמרדו במידה זו או אחרת, בעולם התורה ובהנהגה המסורתית של עם ישראל. נחוצים היו כוחות של מרי וקשיות עורף כדי לעורר את העם מתרדמתו הגלותית ולפעול בנחישות למען תקומת ישראל.
ככל הנראה תכונות אלו בקרב עם ישראל, בארץ ובתפוצות, עדיין נחוצות מאד לקיומו ושגשוגו של העם עד עצם היום הזה, גם אם לפעמים קשה לסבול את ההבטים השליליים שבו. על כך בקש משה רבנו, שלמרות הכל הקב"ה יעלה בקרבנו, "וסלחת לעווננו ולחטאתנו ונחלתנו".