בשיא החום של חודש אב, בשיא החופש הגדול על כל טיוליו ובילוייו, בשיא עונת המלפפונים כשרובנו נופשים ונחים, בתוך התקופה הזו מאות ואלפי בנות צעירות (וגם בנים) נערכות (וגם נערכים) לשנת השירות הבאה עליהם ועל כולנו לטובה.
אני זוכה לעבור בין הסמינריונים השונים, ולהתפעל מהרוח הגדולה, מהרצון העמוק לתרום, מהאכפתיות לעשות את זה טוב ונכון, מהקשב שהבנות מצליחות לגייס בשיא החום רק כדי להיות בטוחות שהן באמת יצליחו בשליחותן, מהשילוב המנצח של רוח נעורים עם אחריות גדולה.
בפרשת השבוע שלנו אנחנו פוגשים לראשונה את הדרישה להידבק בקב"ה: "את ה' אלוקיך תירא, אותו תעבוד, ובו תדבק ובשמו תשבע... לאהבה את ה' אלוקיכם ללכת בכל-דרכיו ולדבקה-בו" – "אפשר לומר כן? והלא אש אוכלה הוא" – מקשה רש"י. והתשובה המוכרת לכולנו היא "הוא רחום – ואתה תהא רחום, הוא גומל חסדים – ואתה גומל חסדים".
דומה שמילים אלה נכתבו על מתנדבות (וגם מתנדבי) השירות הלאומי, שלחם-יומם בתפקידיהם השונים הוא עשיית חסד יומיומית. עשיית החסד הזו היא-היא הדרך להידבק בקב"ה – כך מלמדת אותנו הפרשה שלנו, והשירות הלאומי הוא למעשה מפעל החסד הגדול והממלכתי שלנו, של עם ישראל, מפעל שבנוי כפאזל ענק, עם אלפי לבנים שכל אחת מהן זוהרת באור יקרות.
השבוע זכיתי לתת את ברכת הדרך לקבוצה מיוחדת של בנות שירות לאומי: אלה שיוצאות לשליחות אל אחינו שבחוץ לארץ. בכנס של "בת עמי" פגשתי עשרות בנות נפלאות, חדורות בתחושת שליחות, בהבנה עמוקה על חשיבות הקשר עם יהודי התפוצות, ברצון להיות שגרירות נאמנות של הארץ ושל המדינה. הקשבתי לבנות מסבירות את מטרות השליחות שלהן, וכיצד הן נערכות לקראתה, ומאד התרגשתי. ידעתי: אנחנו שולחים את השליחות הטובות ביותר.
אם השירות הלאומי ככלל הוא ה-דרך (בהא הידיעה) להידבק בקב"ה, הרי שבדורנו, דור קיבוץ הגלויות, השירות הכולל שליחות לאחינו שבחוץ לארץ הוא בבחינת "מה הקב"ה מקבץ נדחי עמו ישראל – אף את מקבצת נדחי עמו ישראל" – אמרתי לבנות הנרגשות, שבעוד שבוע-שבועיים כבר תהיינה רחוק-רחוק מכאן.
הברכה הזו בתפילה, ברכת "מקבץ נדחי עמו ישראל", הברכה שדורות של יהודים אמרו אותה בלשון הווה ("מקבץ") אבל התכוונו בליבם ללשון עתיד – יבוא יום והקב"ה יקבץ את נדחי עמו, הברכה הזו היא היום ההווה הכי ברור ומוחשי שלנו, היא החוויה המכוננת של חיינו בארץ הזו, היא היסוד שעליו בנויה מדינת ישראל, והאירוע ההיסטורי המתמשך והמשמעותי ביותר בו אנו חיים, ולכן, בנות יקרות, לכן יש הזכות וההזדמנות להיות שותפות עם הקב"ה בתהליך שיבת ציון הנפלא הזה, להידבק בו באופן הכי מרגש – כך אמרתי לבנות-השליחות שלנו.
ואז התבוננתי על ההורים, ההורים שמצד אחד הם גאים כל כך (ובצדק!) בבנות שהצמיחו לתפארת מדינת ישראל, ומצד שני – חוששים (וגם זה בצדק) משנה שלמה בה לא יפגשו את הבנות, וכבר מתחילים להתגעגע. איך מרפאים את הגעגוע הזה? חשבתי לעצמי, ונזכרתי בשיר-הגעגועים שכתבה סבתי, המשוררת מלכה נשר ז"ל, במצב מקביל, אבל הפוך: כשהתגעגעה עד דמעות לבתה (אמא שלי) אותה שלחה לבדה לארץ ישראל.
"חמדת ליבי, נפשי יוצאת אליך, אתך אני בגן ובשדות, בחיוכך, וכשדמעות זולגות" כתבה סבתי בגעגוע, ואז הוסיפה ותיארה הכאב: "נפשי מאז מאד מאד בודדת, עליך זכות בכורה לישראל, נפשי תכאב אבל מלאת הלל". וסיימה עם האמת הגדולה שהדריכה אותה אל הפרידה הזו: "מתוך רצון ויתרה אמך לישראל עמלי למענה, וישמרך הא-ל"
אני גדלתי על שיר-הגעגועים הזה, ונזכרתי בו לא-פעם כאם לילדים מתבגרים, כשאחד מילדי דילג על שבת בבית, למשל, ככה "בקטנה". איך חיים עם געגוע של שנים לילדים? איך מקבלים החלטות שגוזרות עלינו מראש געגוע כזה? חשבתי לעצמי תמיד, והתפעלתי מסבתי שידעה לקבל את ההחלטה הנכונה ולשלוח את ילדיה לארץ, למרות הגעגוע-הידוע-מראש.
והנה כאן, מול עיני, ישובים עשרות הורים שנפרדים מבנותיהם לשנה תמימה, לא למען הבנות, אלא למען יהודים אחרים ולא מוכרים, מתוך הזדהות מלאה עם תחושת השליחות החשובה הזו.
"קחו את תחושת הגעגוע הזו, ותעצימו אותה" – הצעתי להורים היקרים האלה – "הרי לא תוכלו להתגבר עליה, אז אדרבא: תחזיקו אותה חזק, תפתחו אותה עוד ועוד, ותעניקו אותה גם לכל היהודים שנמצאים שם, מעבר לים, ושאנחנו אמורים להתגעגע גם אליהם, כי הם אחינו-בשרנו ואמורים להיות כאן יחד אתנו". אולי בכלל הם עדין שם, משום שאנחנו כאן לא מספיק מתגעגעים אליהם, לא מספיק מרגישים בחסרונם, לא מספיק מצטרפים לרחל אמנו שממשיכה גם היום לבכות על כל אחד ואחד מבניה "כי איננו".
שליחות נאמנות מאד אנחנו משלחים מכאן אל אחינו שמעבר לים, תפילתנו תלווה אותן בצאתן ובכל פעילותן לאורך השנה החשובה הזו. אשרי העם שאלה הן בנותיו.