מדי שנה בתקופה הזו הופכים חופי הכנרת למוקד ממגנט עבור צעירי הציונות הדתית ומגזרים "סמוכים". בין המיזמים שמבקשים להיות שם לצידם פתחה רשת אמי"ת מאהל מורים המאפשר מפגש בין מורים לתלמידיהם בסיטואציה די שונה מכפי שהכירו במוסדות החינוך ובכיתות.
זהבה טמיר, המובילה את המיזם, מספרת עליו בראיון לערוץ 7 ומציינת כי המיזם כולל גם אנשי ונשות מטה, כלומר אנשי חינוך לשעבר ורבים מאנשי החינוך פונים ומעוניינים לקחת חלק באירוע, ופניות שכאלה מגיעות גם מאנשי חינוך שאינם חברי הרשת. בשטח עצמו פוגשים אנשי מאהל אמי"ת עמיתים מארגונים בלתי פורמאליים אחרים החוברים אליהם למפגשים ועבודה משותפת.
על יחסם של התלמידים למאהל הבלתי שגרתי, אומרת טמיר כי אמנם יש מי ששלטי המיתוג של אמי"ת מייצא אצלם חשש ואולי התרחקות, אבל אצל הרוב מתעוררת סקרנות סביב מה שמייצג את שגרת שנת הלימודים שמופיע פתאום בתוך המקום נטול הכללים והחוקים "ואז נוצרים מפגשים נהדרים".
"המאהל פתוח לכולם ומגיעים מכל הגוונים. הרוב המכריע הוא של הציונות הדתית ויש גם נציגות של ישיבות קטנות וסמינרים. כולם מוזמנים אבל המפגש עם תלמידי הרשת הוא תמיד מאוד מעניין, שאלות סקרניות אם המנהל או המחנכת נמצאים כאן, שאלות שנשאלות בסקרנות ואולי במתח, אבל אחר כך הם מבקשים שנשלח תמונה ונעביר דרישת שלום, וזה מאוד מרגש", מספרת טמיר.
על השיחות האישיות שפותחות נקודות משבר דווקא עם מורה או מחנכת, מה שאולי היה קל יותר לעשות עם מדריך חיצוני שנקלע למקום, מספרת טמיר כי התפיסה הראשונית שאיתה מגיעים אנשי צוותי ההוראה היא שהם האורחים של בני ובנות הנוער ולא להיפך, והתפיסה הזו מייצרת לא מעט. "מה שקורה במקומות חשוכים בלילה כשהתפיסה היא שאנחנו אורחים שלהם מייצר מפגשים מדהימים. זה יכול לייצר שיח שנוגע לחינוך ולמקום בו הם לומדים, הרבה תלמידים בשלבי ביניים של נשירה באים להתייעץ על האפשרויות, אבל זה מגיע למקומות הרבה יותר עמוקים".
טמיר שבה הלילה מהמאהל בירדנית והיא מספרת: "עד שעות מאוחרות בלילה היינו בדיני עומק על הקב"ה, על החיים הדתיים, ועל הפער בין השגרה לבין מה שקורה שם. אנחנו לא באים לחנך שם. המטרה היא להפגיש אותם עם עצמם בעזרת מבוגרים קשובים. כשהם מבינים שלא באנו עם מסר ושורה תחתונה או מערך שיעור מוכן, הלב נפתח ונוצרים דברים מאוד מיוחדים".
ומה באשר לכל אותם דברים שבני הנוער מבקשים להסתיר מהמורים והמחנכות? פתאום הם לא אכפת להם שהדברים מתגלים? טמיר משיבה ומציינת שהצוות לא יוצא לחוף עצמו ורוב הזמן הוא נותר באוהל, כך שמי שמגיע לאוהל מגיע מתוך נכונות בסיסית לשיח. "הם מעזים להיכנס ואנחנו אמנם שומעים את השאלה אם המנהלת תדע וכו', למשל במקרים שלבושים בצורה לא צנועה, ואנחנו מרגיעים ששום מידע לא עובר למעט, מקרים של חובת דיווח. יש מעין חוזה בינינו ששום דבר לא עובר לאף אחד, אבל מייצרים על זה שיח, על השאלה מה מפחיד בכך שהמנהלת תדע שאת כאן".
הגישה של רבים מבני הנוער שמבקשים לפרק מעליהם את הכללים היא שבראשון לספטמבר יתייצבו אל תוך המערכת הממוסגרת והעמוסה כללים, וכעת הם מבקשים לשוחח על הרצון לנוח מהחוקים עד החזרה. "יש כאן מקום לדבר על כך בלי להיבהל מהאמירות הללו. כבר בנראות של הצוות שלנו הם רואים שלא כולם דתיים, וגם בזה יש משהו מסקרן, כי אם אנחנו חברים בינינו, כנראה שיש מקום לדברים אחרים".
על ההשלכה של המפגשים הללו על אנשי החינוך עצמם, אומרת טמיר: "כשאנחנו מגיעים לראשון בספטמבר אחרי שהיינו בחופים, אנחנו מבינים שאנחנו צריכים לתת מקום גם לפן הזה, וגם זו מטרה שלנו. אנחנו רוצים להבין את מורכבות הדור ואת התלמידים שלנו". באשר לתלמידים עצמם היא אומרת: "אנחנו פוגשים תלמידים שרואים באנשי הצוות מי שאפשר לדבר איתם גם על כך, ולא נבהלים, וזה דבר גדול. הם סומכים ומרגישים קשורים וחשים שהמורים משמעותיים להם ולכן בכך שהמורה רואה אותי במצב הזה הם רואים כהיכרות נוספת של המורה עם חיי".
האם המורים מקבלים שיחות טלפון מהורים מודאגים שמבקשים להעביר מסרים ואולי אפילו לקרוא לילדים לשוב הביתה, או לפחות להתקשר? "אנחנו מקבלים גם פניות מהורים שרואים את הפרסום שלנו ומבקשים, ואנחנו מגדירים ואומרים שנוכל למסור דרישת שלום אבל לא נעביר מידע ממה שראינו החוצה. אנחנו בודקים אם מתאים ליצור את הקשר עם ההורים והכול בעדינות ומתוך תחושת השטח. לא באנו להעביר מידע בין שני הצדדים אבל בהחלט באנו גם לדבר על השיח עם ההורים ואיך מרפאים ומרפדים קשר קשה יותר. זו בוודאי מטרה ואני מדברת איתם גם כאימא ולא רק כאשת חינוך".