התחלה// נולדה בירושלים לפני 38 שנה. השנייה מתוך ארבעה אחים.
אבא// חזקי (62), איש חינוך, מנכ"ל חברת גלובל אקסלנס, המייצאת מצוינות ישראלית ברחבי העולם. "אבא הוא המורה שלי לחיים. מעורר השראה, חכם ועמוק. מגיל צעיר היה מפתח לנו את החשיבה, לומד איתנו ומדבר איתנו על סוגיות פילוסופיות. כתב ספרים על עתיד החינוך בעולם".
אמא// בתיה (62), "אשת חינוך בכל רמ"ח איבריה. היא השראה בשבילי, גם בחינוך הילדים הפרטיים שלי. ממנה אני לומדת איך לעורר סקרנות בילדים ואיך לחבר אותם לערכים. אמא גדלה בבית של ניצולי שואה שכולו היה חסד והעבירה לנו את זה בירושה".
לשליחות// כשמלאו לה שנתיים טסה עם משפחתה לשליחות של שלוש שנים בניו יורק. "חזרתי לארץ עם מבטא אמריקאי. הגענו לירושלים, אבל כבר בגיל שמונה שוב טסנו לשלוש שנות שליחות בקליפורניה. שם הייתי כבר מספיק גדולה כדי לחוות ולזכור דברים. בכל יום ראשון חרשנו את ארצות הברית, טיילנו המון והכרנו המון קהילות יהודיות".
אחים אנחנו// "בשנות השליחות נחשפנו ליהדות התפוצות וזה השפיע עליי מאוד. כשאתה גדל בארץ לא תמיד אתה קולט את המשמעות של קהילות יהודיות שמפוזרות בכל העולם ושבעצם יש לך אחים בשר מבשרך בכל מקום על פני הגלובוס, שצריך לדאוג לחיבור איתם. זאת מודעות שלקחתי איתי לכל החיים".
כמו דג// בשליחות גרו בשכונת בברלי הילס היוקרתית. "למדתי להכיר אנשים ותרבויות ואמונות. השנים שם פיתחו אצלי המון עצמאות וגמישות. מאז במקומות חדשים אני כמו דג במים. למדתי להתמקם ולהיטמע בכל מקום. להכיר סגנונות שונים ממני ולהיפתח למגוון. עד היום נשאר בי יצר הנדידה והאהבה להכיר מקומות ואנשים חדשים".
חוזרת הביתה// בגיל 11 שבה לישראל. בהמשך עברה עם המשפחה למעלה אדומים ולמדה באולפנה לאומנויות בירושלים. "הייתי במגמת תיאטרון וזו הייתה חוויה של חיבור הגוף והרוח".
אובדן// "האולפנה שכנה במרכז העיר וזו הייתה תקופת האינתיפאדה השנייה. עברנו את גיל ההתבגרות בצל הפיגועים. פעם היינו באמצע שיעור כשלפתע היה בום ענק, מתברר שברחוב המקביל, ליד אגריפס, היה פיגוע. כל הבניין רעד והיה מלא עשן". שנה אחר כך, בכ' באב תשס"א, נהרגה בפיגוע בסבארו חברת ילדות קרובה, מיכל רזיאל הי"ד בת ה־16. "היא הייתה ממש בת בית אצלנו וזו הייתה בשבילי טלטלה מאוד גדולה. עד היום היא איתי בלב".
מדרשה// עם סיום האולפנה פנתה ללימודים במדרשה במגדל עוז. "זו הייתה שנה בונה ומצמיחה. הרבנית אסתי רוזנברג עודדה אותנו להגיע לבית המדרש וללמוד כמה שיותר. היא הייתה אומרת לנו 'בנות, אנחנו כאן כדי להסתער'. ובאמת פתחנו ספרים, למדנו המון. העמל שזה דרש מאיתנו הוא מתנה לחיים".
שיעור לחיים// שנתיים שירות לאומי עשתה בבית שוסטרמן, מרכז קלט חירום לילדים שהוצאו בצו בית משפט מהבית. "קלטנו את הילדים ברגע הכי קשה בחיים שלהם, כשניתקו אותם מאבא ואמא. הם היו מגיעים המומים וכועסים ולאט לאט נפתחו והילדות כמו שבה אליהם. הייתי ילדה טובה ירושלים והמעבר היה מאוד חד. נחשפתי לסיפורים קשים והבנתי כמה בית חם ועוטף הוא לא מובן מאליו".
מכירים// עם סיום השירות הלאומי נישאה לגידי, שהדריך יחד איתה בסניף בני עקיבא במעלה אדומים. "הוא הצטרף להדרכה כמדריך חוץ. אנחנו מכירים מגיל 16 ובתחילת השירות התחלנו לצאת. התחתנו בגיל 21".
החצי השני// גידי מס (38), איש קבע. "גדלנו יחד. הוא אבא נפלא ואיש משפחה מדהים. הוא החבר הכי טוב שלי. החצי השני שלי במלוא מובן המילה".
הנחת// חמישה, "כולם נולדו אצלי בקיסרי". הבת הבכורה אשחר בת 15, אורי בת 13, גלעד הבן היחיד בן עשר, גלי בת שמונה ואחרונה חביבה כרמי בת שלוש. "מדהים לראות איך כל אחד מהם עם האופי והגרסה המיוחדת שלו".
לומדת// כזוג צעיר קבעו את ביתם במצפה נטופה. בשנים ההן למדה לתואר ראשון בפסיכולוגיה במכללת כנרת, סיימה בהצטיינות ועבדה כרכזת בנות שירות. תואר שני בניהול ומדיניות ציבורית למדה דרך תוכנית צוערים לשלטון המקומי עם חלום לתרום לכלל.
טראומה// הלידה הראשונה הייתה נקודת שבר. "בלידה הראשונה באתי עם דמיונות. הגעתי שאננה, אבל בסוף הלידה הייתה ארוכה מאוד ולא התפתחה. חוויתי ניתוק רגשי מהגוף. בהמשך סבלתי גם מזיהום והובילו אותי בריצה לניתוח קיסרי. התעוררתי מהניתוח בהלם ועם חום גבוה. זו ממש לא הלידה שציפיתי לה. הייתי מנותקת ומעצמי ומהסביבה. הייתי חולה וכואבת וחוויתי בושה גדולה והסתרה".
חוויה מתקנת// שנתיים אחר כך, לקראת הלידה השנייה, היה לה ברור שהיא רוצה לחוות לידה שונה. "התחלתי תהליך של בירור מה חשוב לי בלידה. הגעתי ללידה בהחלטה שאני רוצה להיות נוכחת". גם הפעם הלידה הייתה ארוכה מאוד ושוב דובר על ביצוע ניתוח, אלא שהפעם "נשארתי בחיבור לעצמי. לפני הכניסה לניתוח ביקשתי רגע עם עצמי. בכיתי, הודיתי והתפללתי. הניתוח בוצע בהרדמה חלקית וככה הייתי שותפה לחוויה. שרתי לתינוקת במהלך הניתוח: 'התעוררי התעוררי, קומי אורי'. אלו היו רגעים מופלאים".
דולה// כך גם בלידות האחרות שלה, שהיו כולן בניתוח קיסרי, התנסתה בחוויות נעימות ומחברות. "נוכחתי לגלות שאפשר להפוך גם לידה קיסרית לחוויה מרוממת". מתוך ניסיונה האישי פנתה ללימודי דולה וליווי רגשי לנשים וטיפול בטראומות סביב לידה. במשך שנים עבדה כמנחת קורסי הכנה ללידה קיסרית וכדולה. "זה סופר חשוב לדעת שגם בלידה קיסרית אפשר לחוות את זה אחרת, וההבדל יכול להשליך גם על תהליך ההחלמה האישית ואפילו על ההיקשרות לתינוק".
התפנית// במשך שנים עבדה כדולה במקביל לתפקידי פיתוח וניהול בעמותות מהמגזר החברתי. לפני כשנה נתקלה במודעת דרושים לארגון בתחום השידוכים. "זה היה תפקיד מפתיע, שונה מהכיוון הרגיל שלי. מתוך סקרנות ניגשתי לריאיון". היא התקבלה ומאז היא מקדישה את מרצה לנושא הרווקות במגזר.
רווקות מאוחרת// "הרווקות היא משבר של כל תרבות המערב, אבל לדתיים היא מורכבת הרבה יותר. ההערכות הן כי אחד מכל חמישה בגיל 25 ומעלה בחברה הדתית־לאומית הוא רווק, והמספרים רק גדלים משנה לשנה. עובדה שדורשת מאיתנו כציבור להכיר בכך שכבר לא מדובר רק בסיפור אישי ויש לנו מה לעשות".
הרעיון// לפני כשנה קיבל יושב ראש קרן 'אחד לאחד' וראש ישיבת תורה בציון, הרב יצחק נריה, טלפון מתורם אנונימי, אב לרווק בגיל מבוגר, שביקש להשקיע כסף כדי להביא לשינוי בעולם הרווקות במגזר הדתי־לאומי. הרב נריה הפשיל שרוולים והקים את ארגון 'באים בטוב', ארגון גג שמאגד את מיזמי השידוכים הקיימים ופועל לקידום השידוכים במגזר. מס מונתה לעמוד בראש הארגון.
באים בטוב// "הארגון קם כדי לתת מענה לקשיים ולאתגרים שהציבור שלנו מתמודד איתם בתוך הרווקות. אנחנו פועלים להגדיל את כמות ההצעות שמגיעות מחברים ומקרובים, פועלים להעניק לצעירים כלים לקראת מציאת זוגיות וגם להנגיש מיזמים בתחום, מטפלים מומלצים ושדכנים טובים".
יותר מעורבות// "במחקר עומק שערכנו ראינו שהציבור שלנו בהחלט לא אדיש לסוגיה, הוא מכיר רווקים ורווקות ומודע לצורך אבל ממעט לנסות ולשדך בעצמו. בעקבות כך אנחנו פועלים לעודד את הציבור להיות יותר מעורב, לפעול ולשדך".
כולנו שדכנים// "זה כל כך פשוט. אנשים פותחים את הסלון לערב, מזמינים חברים, ואחת לחודש יושבים לחשוב ולהחליף הצעות. אנחנו מדריכים מה ואיך, שולחים ערכה ונותנים את המעטפת. וזה עובד. הצעה מחבר שמכיר אותך זו השיטה שעובדת טוב יותר ועל הדרך גם מחממת את הלב ומעניקה תחושה שאני לא לבד".
אם זה לא היה המסלול// "מתגעגעת לחבורת לימוד ולכותלי בית המדרש. חולמת לשוב ללמוד ולהתמלא בתורה".
במגרש הביתי:
הבוקר שלי// מתחיל בשבע, מארגנת את הילדים, פיזורים למסגרות, וחוזרת הביתה להתאפסות. כוס קפה, תפילה. ואז יוצאת לפגישות, "תמיד השאיפה היא כמה שיותר פנים אל פנים. אין תחליף למפגש הישיר". נפגשת עם המון רווקים ורווקות כדי לשמוע עוד ועוד זוויות וסיפורים, "זה בית הספר לאמונה הכי גדול שיש".
פלייליסט// "בגלל השליחויות יש הרבה מוזיקה לועזית כמו סלין דיון, לצד שירי נשמה עבריים בסגנון ישי ריבו ועד שלומי שבת".
השבת שלי// "נשמה יתרה. מהדלקת נרות כל הדאגות נעלמות ושלווה יורדת על כולנו".
דמות מופת// סבתא רותי. "אישה אצילית ומרשימה מהסוג שכבר לא רואים היום. כולה אמת, בלי טיפת גוזמה ושופוני".
מפחיד אותי// "שיחד עם התקשורת החברתית שהולכת ונשחקת כיום, העלייה שיש ברווקות מאוחרת רק תלך ותגדל".
משאלה// "שתגדל ותגבר האהבה. פשוט אהבה. לה', לעצמנו, זה לזה וכלפי כל חלקי העם".
כשאהיה גדולה// "אחרי שכל הרווקים יתחתנו, מקווה לעסוק יותר בנושא של חיבורים בעם ותפקידנו כלפי אומות העולם".
לתגובות:rivki@besheva.co.il
***