בדרך כלל אני לא מתעכבת על כתבות שנוגעות לנושאי נדל"ן. אין לי מה לחפש בתחום הזה כרגע. לשמחתי אנחנו גרים בבית שהוא שלנו (ושל הבנק כמובן) וכרגע אין ברשותנו דירות נוספות, מה לעשות. לכן אני רגילה לדפדף הלאה. אבל דווקא השבוע, צדה את עיני ידיעה שנגעה לראש התאחדות הקבלנים בוני הארץ, ראול סרוגו. ראש ההתאחדות הודיע שהוא והקבלנים שתחתיו פורשים מנשיאות המגזר העסקי, גוף גג שמאגד את המעסיקים הגדולים במשק.
רגע, אל תפהקו. סרוגו לא הלין על כך שהנשיאות אינה מקדמת זכויות מעסיקים או שהיא נכשלה במאבק בריבית. הוא הכריז שפשוט נמאס לו להיות חבר בגוף פוליטי. סרוגו הגיע לנשיאות המגזר העסקי כדי לפעול יחד באופן מקצועי לקידום אינטרסים משותפים, אבל כבר חודשים שזה לא כך. "אנחנו מייצגים 3,000 קבלנים ושיפוצניקים. יש שם דעות שונות ואנחנו לא יכולים לקבוע להם לשבות מסיבות פוליטיות", כך צוטט השבוע סרוגו ב־ynet תוך שהוא מתייחס לשביתה הגדולה שהייתה לפני חצי שנה. הוא הוסיף שאינו מעוניין לעבוד בתיאום עם ההסתדרות, גוף שבכלל אמור לאגד עובדים וגם הוא בחר צד פוליטי. הצעד של סרוגו יכול להשפיע על שיווי המשקל בין הגופים המייצגים את המגזר העסקי מול הרשויות. צעד קטן לאדם, צעד גדול אל ההגינות.
אם נחזור רק שנה אחורה, לא היינו יכולים לדמיין מציאות כזאת. לא היה מתקבל על הדעת שארגונים גדולים במשק, ארגוני עובדים, מעסיקים ואקדמיה, בטח לא הצבא, ייקחו בשבי את כל מי שעובד תחתם, ידברו בשמם ויטילו אימה על כל מי שחושב אחרת. סרוגו, אם נדקדק בדבריו, לא אמר שהוא בעד הרפורמה. הוא לא נקט עמדת מראה פוליטית ולקח שבויים בתמורה. הוא רק הציג את הרגישות המתבקשת כלפי אלפי האנשים שהארגון שלו פועל בשמם, מודע לכך שלא עמדותיו הן אלה שצריכות להוביל אלא איש איש ומחשבותיו. מי שרוצה לשבות - ישבות, מי שרוצה להפגין - יפגין, מי שרוצה לעבוד - גם סבבה. פעם חשבנו שרגישות כזאת היא הבסיס לכל מערכת יחסים.
אנחנו בתוך שבעה חודשים של הפגנות בלתי פוסקות ושל פוליטיזציה שנכנסה מכל חרך ומכל סדק למקומות שתמרור גדול הורה לה "אין כניסה". בשבוע שעבר כתבה כאן עמיתתי חגית רוזנבאום על מה שקורה בתוך איגוד העובדים הסוציאליים. כן, השדה הזה, שאמור להיות הכי נקי, הכי קשוב והכי לא כופה, משתמש בכל הכוח שלו נגד עובדות שאינן מיישרות קו עם מתנגדי הרפורמה. הדס צורי ראיינה, גם כן ב'בשבע', את ד"ר קרן אסייג, אישה אמיצה שהעזה לצאת נגד הרקטור של אוניברסיטת חיפה, האוניברסיטה שלה.
עכשיו בואו, כבר שנים אנחנו יודעים שבאקדמיה קיימת השתקה של דעות, ושאם חפצה נפשך בקריירה אקדמית לא מספיקים כישרון, חריצות או פרופסור מקושר שיקדם אותך. יש עבודות שלא תוכלי לכתוב, השערות שלא תוכלי לחקור ובעיקר מסקנות שלא תוכלי לפרסם, כי יש עמדות ראויות ויש כאלה שדינן לא לקבל קביעות. אבל ככה, בבוטות כזאת כמו שקורה כאן בחודשים האחרונים? זה באמת עבר את כל גבולות הדמיון. על צה"ל אין בכלל מה לדבר.
המגמה מתהפכת
חודשיים אחרי פרעות תשפ"א יצאנו לסיור בירושלים עם אנשי שכונת רמת אשכול של לוד. טיילנו בין עתיקות צעירות יחסית של ירושלים - שני דורות, אולי שלושה, ודיברנו. אחת מתושבות השכונה, שהוריה גדלו במדינות ערב, אמרה בלב כואב: "ההורים שלי תמיד סיפרו שאי אפשר לסמוך על הערבים. שמהניסיון שלהם, הם היו ידידים ואז התהפכו עליהם ברגע האחרון. אני חשבתי לתומי שהסיפור הזה נגמר. שזה שייך לדור שלהם, שאצלנו זה כבר לא יקרה. אבל הנה, התבדיתי, ההורים שלי צדקו, גם עלינו הם התהפכו", היא אמרה וחשבה על השכנים שהיו איתה ביחד בוועד הבית, ויום אחר כך לקחו חלק פעיל בשריפת המכוניות של השכנים בבניין.
תמיד ההורים צודקים, כנראה. גם אני חשבתי שסיפורי הפנקס האדום שעליהם גדלתי לא יחזרו עוד. שאין סיכוי, בימינו אנו, לשחזר את חיי סבא וסבתא. אז, אם לא היית חבר במפלגה הנכונה, לא הייתה לך עבודה, לא קיבלת את היחס הראוי בקופת החולים, לא גויסת לעבודה בשירות המדינה ובכלל, היית אזרח סוג ב', אבל על אמת. לא האמנתי שכל זה יכול לקרות אחרי המהפך, אחרי השינוי הדמוגרפי, אחרי הרחבת מספר הערוצים בטלוויזיה וברדיו והמצאת הרשתות החברתיות, אחרי המוביליות החברתית המפורסמת של ישראל. אבל הנה, עינינו הרואות. יש פנקס אדום עדכני. קיימות עמדות נכונות וישנה מלחמה קשה ורווית ממון להשתיק את כל מי שלא מחזיק בהן. מישהו אמר ערוץ 14? פורום קהלת? אז הפנקס הווירטואלי הזה אולי לא קובע את היחס אל הלקוחות בקופת החולים, אבל הוא חי ובעיקר בועט.
לצד התופעות האלה כדאי להביט על הראול סרוגואים, על הקרן אסייגים ובכלל על החורים שנפערים בחומת ההשתקה. חומה שנראתה בהתחלה בלתי חדירה, אחידה ומאיימת, אבל לאט לאט אמינותה מתערערת. לא כל כותרת במהדורה היא אמיתית, ולא כולם מוכנים לרקוד לפי החליל של המחאה.
תראו למשל את מצעד הסרבנות שלא מצליח להתרומם, את אלפי החיילים שחתמו על מכתבים, יחידה אחרי יחידה, והכריזו שימשיכו להגיע למילואים. תראו את ההתייצבות בפועל, את חוויות המילואים של כל מי שיצא לשרת בזמן האחרון. תבהלת האולפנים לא מגיעה לשטח. היא נמצאת שם בקצוות, ביחידות מסוימות, אבל לא במיינסטרים.
תראו את מכתבי הרופאים שמתנגדים להתנהלות הכי לא אתית בעולם של ההסתדרות הרפואית. רופאים שיודעים שהם עלולים לשלם בקריירה שלהם, ועדיין לא מוכנים למכור את עקרונותיהם.
תראו את הבעלים של 'ביג' שלא הצליח להשבית את המרכזים שלו משום שבעלי החנויות החליטו להתקומם. בתחילת הדרך רבים היו המומים מהתעוזה ומהחוצפה, אבל בחודשים שעברו מתחילת המחאה המגמה מתהפכת. וזה רק ילך ויתגבר. המגזר שוחר הדמוקרטיה, זה שחושב שבאמת מותר לכל אדם לחשוב מה שהוא רוצה, מתחיל להשיב מלחמה שערה. להתקומם בכל מקום שיש כפייה, להסביר שאי אפשר להתנהל פה בצורה לא דמוקרטית. ביזנס הוא ביזנס ופלז'ר – כלומר, מה אתה עושה אחר הצהריים עם הדעות שלך - הוא עניינך בלבד.
ומה שלכל אחד מאיתנו נותר לעשות הוא לחזק את מי שצועקים "המלך הוא עירום" תוך ספיגת ערימות של רפש, וגם ללכת אחריהם. לשרטט את הגבול בנועם ובתקיפות ולומר: עד כאן. ככה לא מתנהגים. חלפו ימי הפנקס האדום.
לתגובות:ofralax@gmail.com
***