עונת החתונות בשיאה, בשבוע הבא מתחילים בדף היומי את מסכת קידושין, וזה הזמן לדבר על אחד הנושאים הרגישים ביותר של חתונות המגזר. אלא אם כן הן מתקיימות ביום שישי.
אני מתכוון, כמובן, לתפילת ערבית.
כל חתונה אותו סיפור. החופה המרגשת מסתיימת, החתן והכלה פוסעים יד ביד אל עבר הכוכבים הנוצצים, והקהל הקדוש פוסע בהמוניו פנימה ומחפש את מקומו המיוחד בעולם. זאת אומרת באולם. אחרי שיטוט קצר אתה מוצא את השולחן שלך, מתיישב, מוזג לעצמך מים, מגלה שזה בעצם לא השולחן הנכון, קם, מחפש, מוצא, מתיישב, מוזג, שופך בטעות את המים על המכנסיים. שלך. או של זה שיושב לידך. כל אחד והכישרון האישי שלו.
אחרי ניקיון קצר והתנצלות ארוכה אתה מתיישב, ואז קם והולך ליטול ידיים (לפי רוב הדעות לא יוצאים ידי חובה במים ששפכת על המכנסיים). בדרך חזרה לשולחן אתה פוגש המון אנשים שלא ראית כבר שנתיים ויש לך המון מה להגיד להם, אבל אתה יכול רק להמהם ולסמן להם שתדברו אחר כך כי, ובכן, נטלת ידיים. ואז אתה מגיע לשולחן, מתיישב, מברך, בוצע מהלחם, עושה ביס קטן.
כאן, תמיד אחרי הביס הראשון, ורק אחרי שהתיישבת, יכריזו על תפילת ערבית.
עכשיו אתה בדילמה קיומית לא פשוטה. הרצון הפנימי שלך הוא בהחלט להתפלל, אבל הרצון הפנימי של הבטן שלך הוא לאכול. מה עוד שלא אכלת כל היום, מתוך הזדהות עם החתן והכלה שצמו או בגלל שבנית על זה שבערב אתה בחתונה. וכבר התיישבת. והתחלת לאכול. והרי ברור שרגע אחרי שתלך להתפלל יגיע המלצר וישאל מה לשים לך בצלחת, ואשתך בטח תבחר בשבילך את המנה שאתה פחות אוהב, ועד שתחזור מהתפילה היא כבר תהיה קרה לגמרי. המנה, לא אשתך.
אפשר להתפלל כל הלילה, לוחש לך היצר הרע, יהיה מניין גם אחר כך. אבל כולם נוהרים החוצה, ולא נעים לך להישאר הגבר היחיד ליד השולחן. אז אתה תוקע מהר חצי לחמנייה כדי לצאת ידי חובת כזית לחם כדי אכילת פרס, והולך להתפלל שלא על מנת לקבל פרס. בדרך אתה פוגש שוב את כל האנשים שלא ראית כבר שנתיים וגם הפעם אתה לא יכול לדבר איתם, הן בגלל שאתה ממהר לערבית והן בגלל שהפה שלך מלא בלחם.
יימלא פי בבופה
תפילת ערבית מתקיימת ליד החופה, זו שרק לפני עשר דקות עזבת במחשבה תמימה שאתה הולך לאכול משהו. היה אפשר להתפלל מיד אחרי הטקס, זה נכון, אבל זה יעיל מדי. הרבה יותר נחמד לחכות שהאנשים יתפזרו, ייטלו ידיים, יתיישבו, ורק אז לקרוא להם בחזרה לזירת הפשע.
איך מתפללים ערבית בחתונה? ככה: בהתחלה מתקבצים שבעה גברים ומחכים שיהיה מניין. אחרי שמגיע העשירי ממשיכים לחכות, כי ברוב עם הדרת מלך ובכל מקרה חם בחוץ אז למה למהר אל המזגן. אחר כך מסתכלים זה על זה ומחכים שמישהו ייגש. אחרי כמה סבבים של "נו נו" מישהו נכנע, ואז מישהו אחר אומר לו "קצר, בלי חזרה" וכולם מחייכים מהבדיחה המקורית שלא נשמעה מעולם אלא רק כל ערב. כדי לחפות על זה שאין חזרת הש"ץ, החזן פוצח בתפילה איטית ביותר כדי לוודא שהאוכל שמחכה לך על השולחן מצטמק וטוב לו. כלומר טוב לחזן. וגם למתפללים, שבזכות התפילה הנינוחה יכולים להתפלל בכוונה גדולה, כלומר להתפלל שהם יספיקו לחזור אל השולחן לפני שהמלצר יפנה להם את הצלחת.
אחרי התפילה יש שלוש אפשרויות. האחת – אתה חוזר אל שולחן ריק ואשתך מתנצלת שהיא נלחמה במלצר כמו לביאה, אבל הוא היה יותר חזק ולקח מהשולחן אפילו את הסלטים. השנייה – המנה שלך עדיין על השולחן, אבל אתה מגלה שבמקום כבש הביאו לך את האוכל של הכבש, כלומר מנה מזינה שמכילה עלים, עשבים ובעיקר עצבים.
האפשרות השלישית נדירה, אבל קיימת. בתרחיש הזה אתה חוזר מהתפילה, ועל השולחן מחכה לך בדיוק המנה שרצית, עם כל התוספות, והיא אפילו עדיין קצת חמה. באנחת רווחה אתה מתיישב, מוזג לעצמך מים, נועץ את המזלג ומתענג על הטעם השמיימי.
ואז, בתזמון מדויק, הלהקה מתחילה לתת בקצב והסולן מאיץ בכולם לקום ולקבל את החתן והכלה.
עכשיו אתם בטח אומרים – יש אוכל לפני החופה, מה בעצם הבעיה שלך?
אז נכון, יש את הטעימות בדוכנים החמודים האלה שנקראים בלועזית בופה, ובעברית יימלא פי תהילתך, יימלא פי בבשר, פי בדגים, פי בכל מיני מטעמים, או בקיצור – פיבי בופה. אבל עם כל הכבוד לכמויות המושחתות של האוכל שנשפך ללא אבחנה לפני החופה, זו לא באמת ארוחה. אנחנו רוצים לשבת כמו בני אדם ליד שולחן, לא לעמוד בתור עם מאות אנשים ולנשנש דוגמיות מצלוחיות קטנטנות. מה עוד שאני תמיד מאחר ומגיע ישר לחופה. וגם אם בטעות אני מגיע מוקדם ומספיק לחטוף משהו, תמיד איך שאני בא לקחת את הביס הראשון מודיעים על תפילת מנחה.
כמו במילואים
יש לציין שהמצב, ממש כמו מזג האוויר, משתפר מאוד בחורף. כי בחורף אתה יכול להתפלל ערבית בחמש, להתארגן בנחת בבית ועדיין להגיע בזמן לחופה. וכשכולם קמים מהשולחן והצדיק התורן מסמן לך "ערבית, ערבית", אתה אומר לו בחיוך נבזי "זה בסדר, אני כבר התפללתי", וממשיך לאכול בשאננות נינוחה את המנה שלך ואת כל האוכל של כולם.
אבל בקיץ אי אפשר להימלט. אתה יכול להגיד "כבר התפללתי" (אתה לא משקר, התפללת אתמול), אבל זה לא באמת יעזור לך. זה כמו במילואים, כשאתה מגיע לבסיס וכל הבוקר נמרח על שטויות, אבל דווקא כשתעמוד בתור לארוחת הצהריים יבוא הצדיק התורן (זה אותו אחד מהחתונות) ויגיד לך "מנחה, מנחה". ושוב אותה דילמה – אתה רוצה להתפלל, אבל רוצה גם לאכול. ואוכל לא יהיה אחר כך. מצד שני, גם מנחה לא. וכולם הולכים להתפלל, לא נעים להישאר לבד עם כל החילונים. אז הולכים, מחכים שיהיה מניין, עושים את ה"נו נו" הקבוע (בלי זה אי אפשר להתחיל אשרי) ואומרים לחזן "קצר, בלי חזרה", הפעם ברצינות גמורה. החזן מהנהן ופותח בתפילה ארוכה ארוכה, עם חזרה, עם תחנון, עם חזנות, עם דבר תורה. עד שהוא מסיים ההפסקה נגמרת, אבל זה בסדר כי גם אוכל לא נשאר. לא הפסד גדול, בהתחשב בכך שמדובר בסך הכול בבסיס צה"לי, לא ארוחת גורמה של חתונה, שתכל'ס גם אליה אתה כמעט אף פעם לא מגיע.
אלא אם המילואים בקיץ, ואז אפשר לדחות את התפילה לאחר הצהריים. ובאמת, בשעה שבע, כשאתה עומד בתור לארוחת הערב, מגיע הצדיק ואומר חבר'ה, עוד מעט שקיעה. לכן עוזבים הכול, מחכים למניין (הוא מתעכב כי כולם בדיוק אוכלים), מבטים, נו נו, בלי חזרה, עם חזרה, עם תחנון, עם דבר תורה.
ואז, בערך בעלינו לשבח, נזכרים שבעצם כבר התפללנו בצהריים מנחה גדולה.
לתגובות: dvirbe7@gmail.com
***