לא יודע אם הזכרתי את זה כאן בעבר, אבל לא מזמן חגגתי 40 ואני רוצה לספר בהרחבה על מה שעובר עליי בנפש. סתם אני צוחק איתכם, לא צריך לדפדף לשרייבר, הכול בסדר. רציתי לשוחח בכלל על ילדים באוגוסט. הרבה יותר מבאס.
חשוב להקדים ולומר: ילדים זה החיים. הם אהובים וחמודים ויקרים. יתרה מכך, ילדים הם העתיד. לעומת זאת בהווה, אפעס, הם הרבה יותר מסובכים לתפעול.
ונכון, לכאורה מסיבה זו בדיוק ברא קודשא בריך הוא קייטנות, אבל מה נעשה שהילד לא זורם על קייטנות ממוסדות. ולתת לו להעביר את הקיץ במסכים זו גם לא האופציה היותר אידיאלית.
אז השנה אשתי הגיעה עם הצעה מהפכנית שהעיפה לי את יותרת המוח: קייטנת הורים.
הרעיון פשוט: חוברים יחד קבוצה של הורים החולקים את העובדה שברשותם ילדים באותה קבוצת גיל ויוצרים קייטנה של הורים על ידי הורים למען הורים. כך העול מתחלק באופן שווה בין כולם והמחיר גם הוא שווה לכל נפש.
"זו ההמצאה החשובה ביותר מאז המצאת הגלגל!" הכרזתי והתחלתי לרקוד את מה שאני חשבתי שהוא ריקוד הפוקסטרוט המפורסם, אבל למשקיף מבחוץ היה נראה יותר כמו פרכוס המצריך טיפול רפואי.
"קודם כול, אל תרקוד יותר אף פעם", פתחה אשתי בגנאי והמשיכה בעוד יותר גנאי, "דבר שני אנחנו צריכים לחשוב מה אנחנו עושים בימים שלנו".
"מה זאת אומרת בימים שלנו?" ניסיתי להבין.
"בימים שאנחנו צריכים לקחת את הילדים לפעילות".
מדובר היה בקצר בתקשורת.
"חשבתי שאנחנו רק שולחים את הילד לעשות פעילויות עם ההורים של חברים שלו. מה שנקרא קייטנת הורים".
"אבל גם אתה צריך לתרום ימים משלך, אחרת מה האינטרס של שאר ההורים לקחת את הילד שלך איתם?" אשתי ניסתה להסביר, ודוגרי אני אומר לכם, מאכזב לשמוע שאנשים שאתה מחשיב כחברים טובים חושבים קודם כול על האינטרס שלהם. אבל כנראה שהייתי נאיבי ומדובר בסתם שכנים אקראיים ותו לא.
"כמה ימים אנחנו צריכים לתת לחבורת ההורים האגואיסטית הזאת?"
"כל זוג הורים נותן שלושה ימים וככה במצטבר זו קייטנה של שנים עשר יום".
"אז שנינו יחד צריכים לתת שלושה ימים?" וידאתי.
"כן".
"ואנחנו שניים".
"כן".
"אבל שלושה ימים לא מתחלקים בשניים. אז מישהי אחת תצטרך לעשות את כל שלושת הימים וזהו".
"סליחה, למה שאתה לא תעשה?"
"כי אני לא מישהי, נשמה, ישמעו אוזנייך מה שפיך מדבר. אצלנו גבר זה גבר ואישה זו אישה", עצרתי בגופי את התפשטות האידאות הפרוגרסיביות.
"יכול להיות שאתה מורח את השיחה הזאת כדי להרוויח עוד כמה שורות בעיתון?" היא התחילה עם ההשמצות, ואני כל כך נעלבתי שהייתי חייב לחדול את השיחה במקום.
לא בגלל שהשיחה מיצתה את עצמה או משהו כזה.
הלאה.
אחרי משא ומתן מתקדם הוחלט שאני אהיה אחראי רק על יום אחד של הקייטנה, ובו אצטרך להעסיק ארבעה ילדים בני תשע. חלק מההורים לקחו את הילדים למסלול רגלי או למעיין, חלק לבאולינג או למוזיאון, ואני ניסיתי לחשוב איך אני יכול לתת לילדים חוויה קצת אחרת. הרי מכל הפעילויות הללו הילדים יוצאים רצוצים ומותשים, ומן הראוי לחשוב על פעילות פסיבית שתרתק אותם לזמן ארוך ככל האפשר במצב דומם. ואם כנגזרת של פעילות כזאת ייצא שסחבק יטרח טרחה מינימלית ביום שלו - כנראה שזה רצון ה' או לכל הפחות פסיק רישא.
קיצור, החלטתי לקחת אותם לקולנוע. זמן ארוך במזגן בזמן שהילדים מרותקים לסרט הוא בדיוק מה שנדרש מקייטנה שמטרתה העיקרית היא לנתק ילדים מהמסכים.
ניסיתי לבדוק מה הסרט הארוך ביותר שיש בקולנוע כיום. לצערי "שואה" של קלוד לנצמן שאורכו שמונה שעות לא הציג בהוט סינמה כפר סבא ביום שלי, אז נאלצנו ללכת על "האחים סופר מריו". יותר קצר ויש מי שיאמר שקצת יותר מרים.
לקחתי אותם בכוונה לגרסה המדובבת לעברית כדי שיבינו מה הולך, אבל בעיקר כי עברית היא שפה ארוכה יותר מאנגלית ככה שקיוויתי שאוכל להרוויח עוד כמה שניות.
אחרי 92 דקות הסרט העז להיגמר והילדים קמו ללכת. מיד הושבתי אותם חזרה בטענה שראוי לכבד את כל הצוות שעמל על הסרט ולצפות בכל הקרדיטים עד תומם.
אחרי שנתנו את הכבוד לכל המאיירים, המדובבים וההוא שאחראי על הקפה, יצאנו בלית ברירה את הקולנוע.
להחזיר את הילדים כבר לבתים שלהם לא הייתה אופציה, אז לקחתי אותם לארוחת צהריים בקניון ועשיתי מזה עסק גדול.
נעמדתי בתור ולכל מי שהגיע אחריי נתתי לעקוף. הרי אנחנו בתקופה שראוי להגזים באהבת חינם. אז לכולם נתתי לעקוף. חילונים, דתיים, אשכנזים, ספרדים, רעבים, אנשים שעברו שם במקרה ובכלל לא רצו להזמין אוכל, את כולם דחפתי לפניי בתור באגרסיביות.
אחרי שנותרנו לבדנו בתור נאלצתי לבצע את ההזמנה. האוכל הגיע, אבל לפני שיכולנו לאכול שלחתי את הילדים למשחק "חפש את הנטלה" המסורתי, שבו הציבור הסרוג נאלץ לכתת רגליו במרחבי הקניון בחיפוש אחרי עמדת נטילת ידיים שספק קיימת.
"אבא שלי אומר שאנחנו לא נוהגים ליטול ידיים על חתיכה אחת של פיצה", הילד של אלימלך ניסה להתחמק.
"אתה הילד שלי עכשיו", יריתי לכיוונו ושלחתי אותו לקומה איפה שהג'ימבורי למרות שידעתי היטב שנטלה אין שם. שיקבל שכר על ההשתדלות, מה יש.
בסופו של דבר סיימנו לאכול, בירכנו ברכת המזון כולל ברכת האורח המורחבת ונעמדנו אובדי עצות במרכז הקניון.
"מה עכשיו?" שאל הילד של שרינגטון.
"אני יכול ללמד אתכם את ריקוד הפוקסטרוט המפורסם", אלתרתי.
"לא!" היעקבין הצעיר קפץ כנשוך נחש וחסך מחבריו חוויה משנת חיים.
מה אני אגיד לכם, המצב היה לא פשוט. לא ידעתי איך אני מעביר עם הילדים את הזמן שנותר. אבל ריבונו של עולם לא נותן לאדם ניסיון בלי הכלים לעמוד בו, ובאמת לקח לי שעה וחצי למצוא את הרכב בחניון.
עד שהגענו חזרה לשכונה כולם כבר היו מותשים ורצוצים משל עשינו את היהודייה.
"היה יום פצצתי", סיכמתי עם אשתי את היום המוצלח.
"הילד של עובדיה אמר שלקח לך שעתיים וחצי רק להזמין צהריים".
"בסדר, אבל איזה צהריים זה היה תשאלי אותו", התגוננתי.
"אמר שהאוכל היה קר כי לקח ארבעים דקות למצוא נטלה".
"טוב, כשאין עין טובה אז באמת רואים הכול שחור".
בסופו של דבר למרות הריקושטים הזהים שקיבלנו משאר ההורים, הסכמנו אני ואשתי שקייטנת הורים זו בסך הכול יציאה מוצלחת שנשמח לרוץ איתה גם בשנה הבאה.
"אתה צריך רק לחשוב איך אתה בונה תוכנית קצת יותר מעניינת ליום שלך", היא רמזה לי בעדינות.
"אין שום בעיה", אמרתי, "שנה הבאה תיאטרון".
"רעיון מקסים", אשתי אישרה.
בטח מקסים, חשבתי לעצמי. כנר על הגג. שלוש שעות לא כולל הפסקה. הסתדרתי.
לתגובות: jacobi.y@gmail.com
***