הרב איתן קופמן
הרב איתן קופמןצילום: עצמי

כבר חודשים רבים מיעוט אלים מהשמאל מנסה לכפות את דעתו על רוב תושבי ישראל. הדבר תמוה, משום שבדרך הטבע המיעוט נוטה ליישר קו עם הרוב מתוך רצון להרגיש חלק מהכלל ולא להיות בודד וחריג. איך אפשר להסביר שאותה קבוצת מיעוט לא רק שאינה מצטרפת אל הרוב, אלא שהיא עוד כופה את דעתה עליו על ידי עריצות המיעוט?

התשובה קשורה לשאלה איך מגדירים מיהו הרוב במדינה. אפשר להגדיר רוב מבחינה כמותית, אולם אפשר גם להגדיר את הרוב מבחינה יחסית. קבוצת הרוב המיוחס היא קבוצה הרואה את עצמה כרוב לעניין שליטה, בלי קשר למספר החברים בה. לדעתם הם האנשים היחידים הראויים להנהיג את המדינה ולכן הם בעצם הרוב.

המיעוט שנלחם כעת ברחובות אינו רואה את עצמו כמיעוט. העובדה שהם מדברים על מאות אלפי מפגינים אם לא מיליונים אינה טעות במתמטיקה. היא מבטאת את היחס שלהם למשקל היחסי שהם אמורים לתפוס במדינה. לא בכדי הם חוזרים שוב ושוב ואומרים שהם הם "העם" ולא רוב האזרחים שבחרו בממשלת ימין.

מהיכן הרוב המיוחס שואב את הכוח להנהיג את המדינה כאילו היא שלו? כאן התשובה מפתיעה. המיעוט שרואה את עצמו כרוב מיוחס מקבל את כוחו מהרוב הכמותי, מאותה קבוצה שאומנם היא הרוב מבחינה מספרית – אבל היא מרכינה את ראשה בפני האליטה. מתוך דימוי עצמי נמוך, כניעה תרבותית ושטיפת מוח הרוב המיוחס נתפס בעיני רבים כמי שמגדיר את הנורמה ואת המקובל, אפילו שהוא מועט בכמות.

הרוב המיוחס דומה לילד המקובל בכיתה, שאף על פי שהוא אחד מול רבים, כולם הולכים אחריו. כולם רוצים להיות חברים של הילד המקובל בכיתה, ומהרצון הזה הוא שואב את כוחו. רק מי שיתחנף אליו וייתן לו את מה שהוא דורש יזכה להרגיש חבר של הילד המקובל.

"המדינה שייכת לנו" אומרים השמאלנים שוב ושוב, והם באמת מתכוונים לזה. שלטון הפקידים, התנהלות בג"ץ והפרקליטות ואמצעי התקשורת בנויים על הנחת יסוד שיש מי ששווה יותר ויש מי ששווה פחות. יש את מי שמקובל, ויש את מי שמנסה לקבל אישור מהמקובלים.

כמו הימין, גם חלק מהציבור הדתי־לאומי כבר שנים רבות מנהל דיאלוג מול השמאל. מתעניין במה שהוא אומר, מנסה למצוא חן בעיניו, ובעיקר משתוקק ליחס אישי ממנו. כמה אנחנו מתמוגגים כאשר איש שמאל אומר לנו שאנחנו דווקא בסדר, והלוואי וכל הדתיים היו כמונו...

זה מסביר בעיניי את התופעה המוזרה, שכאשר אנרכיסטים מהשמאל מאיימים לפרק את המדינה או בריונים מפרי חוק חוסמים את כבישי ישראל - מיד דתיים רצים לנהל איתם שיח. משום מה אותם דתיים לא ניהלו בעבר מפגשים עם קבוצות מיעוט אחרות שזעקו גם הן מכאב, כגון חרדים, נערי גבעות, עולים מאתיופיה ועוד. הסיבה היא שמפגש עם נערי גבעות, חרדים או עולים מאתיופיה לא ייתן לאותם דתיים את מה שהמפגש עם טייסים סרבנים ייתן, והוא תחושת שייכות לאליטה וסלפי עם הילד המקובל בכיתה.

יתרה מזו, יש דתיים נאורים שנוהגים להטיף מוסר ולבקר בצורה קשה מאוד חרדים, מתנחלים, חרד"לים ומזרחיים (אבל אף פעם לא שמאלנים) – משום שביקורת זו תזכה אותם בנקודות זכות אצל המחנה הנאור. הם אומרים לנו שהם "זועקים על חילול השם" אבל למעשה הם פונים לשמאלנים ואומרים להם: גם אנחנו בעצם כמוכם ויכולים להיות חברים שלכם.

שימו לב כלפי מי נאמרים בציבור הדתי משפטים בסגנון "יש לנו הרבה מן המשותף", "אחדות ישראל", "אנחנו עם אחד", "אנחנו לא מוכנים לוותר עליכם" וכו'. כמעט תמיד נאמרים משפטים אלו כלפי החילונים מהשמאל, ולא כלפי קבוצות אחרות. כשדתיים אומרים את הביטוי "צריך להתחבר לעם ישראל" הם מתכוונים בעיקר לחילונים מתל אביב. אין כאן באמת הצהרות מוסריות נעלות, רגש אהבת ישראל או אפילו דעת תורה. יש כאן בסך הכול רצון לקבל הכרה ולהרגיש חלק מהאליטה.

המאבק שמתנהל כיום הוא הזדמנות פז לשנות את כללי המשחק. להגדיר מחדש מי הם המקובלים, ובעיקר מי הוא הרוב שראוי להנהיג את המדינה. רק אם אנשי הימין והציבור הדתי־לאומי יצליחו להשתחרר מהכניעה הנפשית לשמאל – יחול באמת שינוי. רק אז האליטה תפסיק להיות אליטה, ותקבל את מקומה הטבעי ביחס לגודלה הממשי. ורק אז תחזור באמת הדמוקרטיה לישראל.

כאשר ילדים יפסיקו להיות שפוטים של הילד המקובל בכיתה, הוא בהתחלה ייעלב וילך לשחק עם חברים מחו"ל. הוא יישאר בחדר ולא ירצה לשחק ברופא וחולה ואפילו לא במטוסים. אבל לאט לאט הוא יתרגל לכך שהוא כמו כולם, וישתלב יחד עם הילדים האחרים. אז הוא גם יגלה מחדש עד כמה הוא אוהב את החברים הישנים שלו, ועד כמה גם הם אוהבים אותו בחזרה.

***