רוחמה גבל-רדמן
רוחמה גבל-רדמןצילום: נועם פיינר

המשנה במסכת אבות מדברת על מחלוקת לשם שמיים שסופה להתקיים, והדוגמה היא מחלוקת הלל ושמאי. אנו מרבים להשתמש בדברי המשנה הללו ובדיון בתלמוד הבבלי בעירובין, המתארים בצורה יפה ונוגעת ללב את מערכת היחסים בין בית הלל ובית שמאי. בתים שעל אף שחלקו, הצליחו תוך כדי מחלוקת שהייתה לפעמים עמוקה ונוקבת לשמור על רעות, ערבות וכבוד הדדיים מתוך דיון על האמת. אולם לפעמים נראה כי הזנחנו סיפור מקביל על מחלוקת זו.

במקביל לסיפור היפה והפופולרי של המשנה והגמרא בעירובין, ישנו גם סיפור כואב במסכת שבת בתלמוד הירושלמי. הירושלמי לעומת המשנה מתאר בכאב את סופה של מחלוקת הלל ושמאי, ובתיאורו אומר הירושלמי כי חרב נכנסת לבית המדרש, חרב כפשוטה, והיו הורגים אלו באלו. התלמוד הירושלמי מוסיף ואומר שהיה יום זה קשה כיום שנעשה בו העגל. הירושלמי כואב לא רק את ההרג, אלא גם את העובדה שהמחלוקת הוכרעה בצורה של "והיה הלל כפוף בפני שמאי". הניסיון להכריע את הוויכוח בכל מחיר גבה מחיר כבד בנפש וברוח, כיום שנעשה בו העגל.

לכאורה קשה ליישב בין שני המקורות הללו. לא ברור האם מדובר בשני תיאורים שמתארים זמנים שונים, או שמא אלה תיאורים שתוארו על ידי אנשים שונים במרחבים אחרים של זמן ומקום ופוליטיקה. אך קשה שלא להשוות אותם להיום ולתהות איזו חברה צומחת כאן. האם כזאת שהמחלוקת הקיימת בה היא מחלוקת לשם שמיים, או שמא יש חשש אמיתי שאנו עומדים לפגוש את המודל של הירושלמי במסכת שבת.

צ'רצ'יל אמר פעם שחבל לבזבז משבר טוב. או במילים אחרות - כל משבר הוא הזדמנות לבנייה טובה קדימה. לדעתי אנו חווים הזדמנות להתבגרות בשני מישורים: האחד - שינוי בתפיסת האחריות האישית של האזרחים, והשני - הזדמנות ליצור שיח אחר בין אזרחים ואזרחיות שונים ולדרוש שינוי כזה גם במוסדות הנבחרים.

אם יש משהו טוב שכבר מבצבץ ועולה מכל החוויה הרעה שמקיפה אותנו, הרי זו תחושת הדאגה שמשותפת לקהלים שונים המבקשים, דווקא בגלל המצב, ללמוד ולהכיר את האחר. נראה שנוצרה כאן הזדמנות שלא הייתה במשברים קודמים למפגש בין ציבורים. אנו חיים בעידן שכל אחד יכול לפתוח עיתון של אנשים שחושבים כמוהו ולהיות בטוח בצדקת דרכו.

הזמן שלנו הוא זמן שערוצי הטלוויזיה והרדיו הופכים לנפרדים ומשדרים לכל צד את שהוא רוצה לשמוע. הרשתות החברתיות בנויות מהדהוד של הדעה העצמית ולא מאיתגורה. כל אלו יוצרים סביבה שמחזקת לכל אחד את דעתו בקלות ובנוחות רבה, אך מצד שני, במישור הציבורי, יוצרת קיטוב שגדל ומחריף במהירות רבה. כאמור, חלק מהמשבר הוא שיח מקוטב והנה פה גם חלק מההזדמנות – יצירת שיח אחר וניפוץ הבועות הללו.

נקודת המוצא שלנו היא שיהדות ודמוקרטיה אינן זהות, אך הן ידידות גדולות עם ועל אף המתחים שקיימים בין השפות. בחודשים האחרונים נדרשנו להשמיש את ארגז הכלים שבנינו בארגון יסודות בעבור השדה החינוכי לטובת מעגלי שיח שינמיכו את גובה הלהבות. בימים שבהם הכוחנות, הכעס והדאגה הם נחלתם של כל קצות החברה הישראלית, באופן די אירוני, כל צד מרגיש שהוא זה שנושא את לפיד הכאב, ההדרה או האפליה.

דבר נוסף שלמדנו מתוך מעגלים אלו הוא כי לא פעם רגשות הפחד, הדיכוי והרגשות האחרים שיוצרים קיטוב וריחוק מבוססים דווקא על עולם ערכי משותף של ציונות, של אהבת הזולת של אהבת המדינה ושל דמוקרטיה על שלל ערכיה.

אלו שמתיישבים לשיחה דורשים את מחלוקת הלל ושמאי לשם שמיים שמתקיימת, כפי שמביא התלמוד הבבלי. אוחזים בה ולא מרפים. קרה לא פעם שחזרתי הביתה אחרי לילה של מעגל שיח שנמשך הרבה מעבר למתוכנן. חשבתי, ועודני חושבת, שזאת התקווה שלנו.

המפגש לשיחה במרחב מוגדר מאפשר שייפקחו עיני עיוורים וייזקפו גבות כפופים ונשמע ואפילו נקשיב אלו לאלו, יופרדו מים ממים ויתנהר לנו העולם. החרדה לעתיד המדינה משותפת לכולם. אפילו הדאגה למערכת משפט טובה יותר, צודקת יותר, היא נחלתם של רבים. יש ויכוח נוקב על הדרך ואפילו על התוצאה, אך כשמקלפים את הקליפות מגלים שגרעין האתוס המשותף עודו קיים כמעט אצל כולם.

אם צד אחד יפסיד, כולנו נפסיד. אם צד אחד ישב כפוף ומובס לפני הצד השני – הרי שיהיה זה יום קשה לישראל כ"יום שנעשה בו העגל".

משבר כזה צריך לנצל. חובה עלינו לגדול ולהשתכלל מתוכו וממנו.

בתפילה שנחזור מגלות הדיבור לשיח של אחריות ושננצל את המשבר לתיקון החברה שלנו.

הכותבת היא מנכ"לית עמותת יסודות של מכללת הרצוג

***