לפני חודשים מספר השתתפה חגית ריין, אימו של רב סרן בניה ריין הי"ד, שנפל במלחמת לבנון השנייה, בעצרת אחדות סביב צה"ל, שארגנה תנועת הביטחוניסטים ברחבת מוזיאון תל אביב. "אני עומדת שם בצד", משחזרת ריין את הערב ההוא, "עוברים תל אביבים, מסתכלים וממשיכים הלאה. פתאום הגיע גבר בשנות ה־30 לחייו ושאל: זו הפגנה נגד או בעד הרפורמה? עניתי לו שזאת הפגנה בעד ארץ ישראל ונגד מי שלא הולך למילואים. הוא הסתכל וירק עליי בפרצוף. רעדתי. זאת הייתה חוויה כל כך משפילה. היו לי ממש דקירות בלב", היא מתארת את גודל הזעזוע.
"מיד עזבתי את המקום. הלכתי עם הראש למטה, מושפלת. המרחק ממקום העצרת לרכב היה נראה לי כמו נצח. הייתי המומה. ירקו עליי בארץ ישראל. אמא שלי תמיד סיפרה איך הגויים ירקו על יהודים בפולין, אבל באמצע תל אביב יורקים עליי? זה לא נתפס. לא האמנתי שיהודי יכול לשנוא ככה יהודי. אני לא שונאת אף אחד. גם לא את זה שירק עליי. אני כואבת, אבל לא שונאת", היא מדגישה. "אני לא מוכנה לקבל שנאה כזאת. אנחנו אחים ונישאר אחים. גם אם הדעות שלנו חלוקות, אנחנו אחים".
רגע נוסף של שבר התרחש בעת מחאת השריונרים, שיצאו בצעדה מלטרון להר הרצל. בצעדה הניף אב שכול את תמונת בנו עם הכיתוב "המחיר לא היה שווה". ריין, שמסרבת להשלים עם העובדה שהשכול בישראל הפך לחלק אינטגרלי ממחאה פוליטית, הייתה נסערת. "לא האמנתי למראה עיניי. מדובר בקודש הקודשים של מדינת ישראל, שאסור לגעת בו בשום מצב. עוד כששמעתי שהם מתכוונים לערוך צעדה להר הרצל - הזדעזעתי. החלטתי ללכת לשם ושהם יסתכלו לי בעיניים".
ריין הגיעה למקום ההתכנסות, וכשנאמר לה שהם הולכים להזמין את המתים, היא השיבה כלא מאמינה: "אמרתי: אתם השתגעתם? למה אתם מערבים את הנופלים? הם קדושים, תעזבו את המתים בשקט. ואז ברגע אחד הם הקיפו אותי במעגל והתחילו לצעוק עליי. אני לא יודעת כמה אנשים היו סביבי, אבל ברגעים האלה עמדתי קפואה, לא יכולתי להוציא מילה מהפה. לא יודעת כמה זמן זה נמשך. בטח דקות ספורות, אבל לי זה נראה כמו מאה שנה. ואז הגיע אלוף שמכיר אותי ואמר להם: אתם יודעים מי זאת? זאת אמא שכולה! וברגע אחד כולם הסתובבו והלכו. אף אחד מהם לא ביקש ממני סליחה".
חץ מורעל בתוך הלב
האירועים הסוערים בחודשים האחרונים במדינה לא קלים לה. ריין משתפת בכאב כי המחאה המשתוללת בארץ מדירה שינה מעיניה. "אני לא ישנה בלילה כבר חודשים. הראש שלי עובד שעות נוספות, ואני לא מצליחה לישון", היא נאנחת. "כששואלים אותי מה שלומי אני מצטטת את השיר של זלדה ואומרת ששלומי קשור בשלום המדינה. ככה חינכו אותי ההורים שלי, וככה חינכתי את הילדים שלי, שהמדינה היא לפני הכול".
השבוע (ראשון) באזכרה, במלאת 17 שנים לנפילתו של בנה, חרגה ריין משתיקתה וזעקה מעל קברו את אשר על ליבה הכאוב. בדבריה התייחסה ריין לשסע הפנימי בעם ותקפה את הקריאות לסרבנות בצבא: "למה אשתוק כשארצי שינתה את פניה?", אמרה וקולה רעד. "בחודשים האחרונים המדינה שינתה את פניה. הפגנות אלימות, חסימות כבישים, שורפים צמיגים, אמירות לא נעימות כמו 'אתם לא אחים שלי', ואפילו ירקו עליי. ואני שואלת אותך בניה: לשמוע מילים כמו 'את לא אחותי', אני צריכה לספוג משפטים כאלה פוצעים אחרי שנתתי את היקר לי מכול לאחים שלי ולמדינה שלי?! זה כמו חץ עם רעל שפוגע בתוך הלב, מדמם ומוציא את כל המוגלה, וכל מה שהיה לפני 17 שנים פורץ החוצה. כל מה שאנחנו מנסים לכסות אחריו ביום יום", אמרה.
מדוע החלטת לקום ולדבר על המצב? ולמה דווקא באזכרה?
"אני מרגישה שאנחנו נמצאים בשעת חירום", היא עונה. "כל האידאולוגיה שחיינו עליה - הכול מתהפך, שום דבר כבר לא קדוש. חשבתי שמישהו צריך לצעוק שהמלך הוא עירום. הרגשתי שאני לא יכולה לשתוק עוד. גם כתוב שביום השנה הנשמה יורדת, ואז זו ההזדמנות שלי לדבר עם בניה ישירות. השנה החלטתי לספר לו מה אני מרגישה ולשתף בכאב העצום על המצב בעם ישראל. אני יודעת שאת הכאב שלי הוא מעלה לפני בורא עולם, מנדנד את כיסא הכבוד ומתחנן לקב"ה שידאג שמהשבר הלא פשוט הזה, מהבירור הגדול, תבוא גאולה. אף פעם לא דיברתי ככה בבית הקברות", היא מודה. "תמיד אני מדברת עם בניה, אבל יותר משתפת אותו בגעגועים ובמה שעובר עליי ועל המשפחה. אבל הפעם הרגשתי שכלו כל הקיצים ואני חייבת לדבר. יש פתגם שאומר שלפעמים יותר קשה לשתוק מאשר לדבר, בהחלט הגענו לרגע הזה".
17 שנה חלפו כאמור מאז נהרג בנה במלחמת לבנון השנייה, במוצאי שבת, י"ט במנחם אב תשס"ו, בעת שהיה בדרכו למשימת חילוץ של טנק פגוע. הטנק שבו שהה נפגע מטיל נ"ט שירה החיזבאללה, וכל אנשי הצוות נהרגו. בן 27 היה בנופלו. "בניה יצא למלחמה בשם ה'. הוא יצא למלחמת מצווה להגן על עם ישראל. לצערי אנחנו יודעים שבמלחמה לא כולם חוזרים, והפעם הקב"ה קבע שזה יהיה הבן שלי. אני מקבלת את הייסורים האלה באהבה. אף פעם לא שאלתי למה, אלא לְמה? מה המשמעות והתפקיד שלי מכאן?", היא משתפת. "פתאום, בחודשים האחרונים, אני שומעת את כל הלשעברים למיניהם, שהיו בהנהגה במלחמת לבנון השנייה, כמו דן חלוץ שהיה רמטכ"ל במלחמה וקורא היום למרי אזרחי ולסרבנות, ואת אהוד אולמרט שהיה ראש הממשלה במלחמה ומדבר סרה על ישראל בעולם, וראש אכ"א לשעבר אלעזר שטרן שלפני שבוע אמר שהוא גאה בסרבנות. אני רואה איך שלושת הלשעברים האלו מנהיגים את המחאה וחשה שהגיעו מים עד נפש", היא קובלת.
"אחרי מלחמת לבנון השנייה לא השתתפתי בהפגנות. אמרתי מה שיש לי לומר למי שצריך בארבע עיניים, אבל כשאני שומעת היום את שלושת המוסקטרים, אלו שהיו מנהיגים במירכאות במלחמה ההיא, אני מרגישה מחנק. אין לי אוויר. אמרתי שאני אמא גאה לבן שלי שסירב פקודה והתעקש להילחם". ריין מכוונת בדבריה לימי טרום המלחמה, כאשר בנה היה בין תפקידים בצבא ויצא לחופשה בחו"ל. כששמע שהמלחמה מתקרבת, עזב הכול וחזר מיד ארצה. "הוא התייצב במפקדת חטיבת 401 והתעקש להצטרף ללחימה. המג"ד הסביר לו שהוא חדש ושילך הביתה. אבל בניה התעקש שכל עוד תושבי הצפון לא חוזרים לבתים שלהם, גם הוא לא חוזר". בסופו של דבר קיבל בניה פיקוד על כוח שזכה לכינוי 'כוח בניה' ונלחם בגבורה, שם גם מסר את נפשו. "בניה נלחם מהיום הראשון עד היום האחרון של המלחמה. הייתה לו זכות גדולה להציל עשרות חיילים תוך כדי לחימה. אני חינכתי את הילדים שלי שעם ישראל לפני הכול. היום לצערי זה הפוך, רק אני ואני ומה אני מקבל מהמדינה", היא מתרעמת.
וכשאת רואה את מה שקורה בארץ, אין לך תחושה חלילה שבניה נהרג לשווא?
"זה ממש לא בלקסיקון שלי", היא מבהירה. "קודם כול, כשהאדם נולד הקב"ה קובע את הזמן המדויק שקצוב לו. כשבניה נולד הקב"ה קבע שבשעה 8:49 במוצאי שבת פרשת עקב הוא יעלה למעלה. אין לי ספק בכך. זכיתי שבניה נהרג על הגנת הארץ. אבל מפריעה לי ההתנהלות של הלשעברים האלה. גם אז לא הערכתי אותם, אבל היום על אחת כמה וכמה. איך הם מוכנים להרוס את המדינה ולשרוף הכול? אני פשוט מתקשה להבין", היא נאנחת.
ריין מבקשת לקחת זום אאוט ולהביט על המתחולל בארץ במבט רחב: "לפעמים אני מסתכלת במה שקורה כאן ואני צובטת את עצמי. על החוקים המטופשים האלו שלא נשאר מהם כלום הם שורפים הכול? ברור לי שהמחאה היא לא על הרפורמה המשפטית. מדובר בתהליך גדול של בירור הזהות שלנו", היא מדגישה. "זה מחייב אותנו לשאול מה הקב"ה רוצה מאיתנו. יש הרבה מה לעשות. לפני 17 שנה עזבתי את העבודה שלי והחלטתי לנסות למלא את החלל שנפער בחיים שלי בעשייה. מאז במשך שנים אני חורשת את הארץ ומעבירה הרצאות לבני נוער ולחיילים, משתדלת לנסות לרומם את הרוח בעם. בחלקה הפרטית שלי אני מנסה להשפיע במה שאני יכולה, אבל הקב"ה כנראה רוצה מאיתנו יותר. הוא בוודאי לא רוצה שנריב בינינו. כולם אחים שלי והם יישארו אחים שלי ויהי מה", היא אומרת בהדגשה.
ריין מתארת בגאווה איך צוות הטנק של בניה שיקף את חלקי העם בהרמוניה. "ב'כוח בניה' היו אורי גרוסמן, הבן של דוד גרוסמן, הסופר והמשורר מהשמאל, אדם גורן מקיבוץ מעברות של השומר הצעיר, אלכס בונימוביץ' שהיה עולה חדש מרוסיה, ובניה, שהיה בחור דתי, ימני ומתנחל מקרני שומרון. הם היו שונים כל כך, אבל אחים. היו ביניהם חילוקי דעות וויכוחים, הם לא היו אחידים, אבל הם היו מאוחדים. הם נלחמו יחד למען מטרה אחת - להגן על עם ישראל. ואפילו שבניה ואורי גרוסמן באו מכיוונים שונים בהשקפת העולם שלהם והיו להם ויכוחים, הם היו חברים טובים".
בקשת סליחה מעמיחי מרחביה ז"ל
ריין מביעה דאגה עמוקה מהקריאות המתגברות לסרבנות: "לפני שבוע, כששמעתי שוב את כל הלשעברים קוראים לא להתייצב למילואים, הרגשתי שאין לי אוויר עוד ועליתי לקברו של סגן עמיחי מרחביה הי"ד. באתי לבקש ממנו סליחה", היא אומרת ומשתתקת. מרחביה שיגר בשעתו מכתב לרמטכ"ל חלוץ ובו הביע את מחאתו על הגירוש מגוש קטיף, ונענש על כך בחומרה. בהמשך נהרג בקרב בבינת ג'בל. "בהתנתקות עמיחי התלבט אם לסרב פקודה, וישר השעו אותו. היום הלשעברים מדברים באופן חופשי על סרבנות, ולא נעשה דבר. הכול הופך ללגיטימי. כל האידיאלים שהיו התהפכו. ברור שמותר שיהיו חילוקי דעות, אנחנו בני אדם עם דעות שונות, אבל זה חייב להישאר מחוץ לצבא", היא אומרת בהחלטיות.
"יש שלושה דברים קדושים שלא מערבבים בהם פוליטיקה: צבא, שכול ושואה. בזה לא נוגעים, נקודה. ובמחאה הם נוגעים בדיוק בנקודות האלה", היא קובלת. "ארונות מתים, העלייה להר הרצל, הדרישה ביום הזיכרון שלא יגיעו נציגי ממשלה לבתי העלמין. גם את הצבא הכניסו לתוך המחאה עם הקריאות לסרבנות, ועם מחאת לוחמי יום כיפור ומחאת הטייסים והמילואימניקים. בדברים הכי קדושים הם נוגעים. פתאום הכול מותר".
מה את מצפה מהנהגת הצבא לעשות?
"התפקיד של הצבא ושל שר הביטחון הוא להבהיר באופן נחרץ שאין דבר כזה אצלנו. בדיעבד הם היו צריכים להגיב בצורה חדה מול הקריאות האלו כבר בהתחלה, אבל הם חששו. הם חשבו שאם הם ידברו בטוב, זה יעבור מעצמו. אגב, ביום פקודה אני מעריכה שכל הטייסים יתייצבו להילחם. כולם יתייצבו להגן על המדינה שלנו. הבעיה היא הנזק החמור שנעשה לרוח של צה"ל ושל עם ישראל", היא מצביעה על הבעיה העיקרית לשיטתה. "בשטח הסרבנות בינתיים אולי לא מורגשת, אבל אני מצפה ליד קשה יותר כלפיה. אם היינו כולנו מאמינים שזאת הארץ שהקב"ה נתן לנו - אז אף אחד גם לא היה מסרב", היא מחדדת את לב העניין. "כשיהיה ברור לעם ישראל שזה המקום היחידי על פני הגלובוס לעם היהודי, ושזה הבית שלנו – אז גם כשיהיה קשה הוא יבין שהוא צריך לחשוב מה עוד אפשר לתת למדינה, מה הוא צריך לעשות, ולא להפך.
"ביום שבניה התגייס לצבא אני בכיתי", היא משחזרת את רגעי הגיוס המרגשים בבקו"ם. "אומנם הוא לא היה הילד ראשון שלי שמתגייס, אבל הכרתי את בניה וידעתי שהוא טוטאלי מאוד, בכל דבר. כשהוא התעניין למה אני בוכה, הסברתי לו: אני שמחה שאתה מתגייס לתת למדינה, אבל אני יודעת שאצלך זה עד הסוף, אז אני גם רועדת. הוא לקח אותי הצידה ואמר: 'אמא, חינכתם אותנו לתת הכול, ולפעמים הכול זה הכול'. לא סיפרתי על המשפט הזה לאיש, כולל לא לבעלי. נשאתי את המשפט הזה איתי עמוק בפנים כל השנים. רק כשבאו להודיע לנו שהוא נהרג שחררתי אותו. לפעמים הכול זה הכול", היא שבה ואומרת. "אני לא מצטערת לרגע שככה חינכנו אותו. אני גאה בכל מה שהוא עשה בחייו וגם אחרי מותו כשהוא ממשיך לתת כוח לכולנו".
את היום פסימית יותר או אופטימית יותר?
"תמיד היו קשיים לעם ישראל. עם ישראל עבר כל כך הרבה לאורך הדורות. כרגע אנחנו בתקופה לא קלה, אבל מצד שני אני מאמינה שזאת תקופת גאולה", היא מבקשת לנסוך תקווה. "כרגע מתקיים בירור בעם ישראל, והוא כואב והוא קשה. אנחנו בבירור עמוק של זהות בחברה הישראלית, אם אנחנו מדינה יהודית ודמוקרטית או מדינת כל אזרחיה. זה נוגע בנימי הנפש וזה מטלטל מאוד, ואני מתפללת שהבירור הזה יהיה ברחמים ולא בייסורים חס וחלילה".
מה בכל זאת יכול כל אחד מאיתנו לעשות בימים האלה?
"קודם כול ללמוד יותר תורה ולהתחזק באמונה. להאמין שזאת הארץ שלנו. כל אחד יחשוב איך למלא את חצי הכוס הריקה. לא רק לקטר, להאשים ולהתלונן אלא לראות איך למלא את הכוס בעוד מעשה טוב ובעוד מצווה. מעט מן האור מגרש הרבה מן החושך. זה התפקיד של כולנו. אנחנו צריכים לחשוב איך להתקרב אחד לשני, לעשות טוב, לשבת ולדבר. אני גם מתקשרת להרבה אנשים באופן אישי ומדברת איתם מדם ליבי".
את חושבת שזה יעזור?
"אסור להתייאש משום דבר. אני מרגישה שזאת שעת חירום ואין ברירה אחרת, וכשמדברים אחד על אחד נוצר חיבור. נכון, נאמרים שם גם דברים קשים. זה לא פשוט בכלל. אבל זה חשוב, וכמו טיפה ועוד טיפה זה בסופו של דבר יביא שינוי".
***