בימים אלה מצוין מלאת שלוש שנים לשיחת הטלפון שהוגדרה אז כהיסטורית בין ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, ליורש העצר האמירתי, מוחמד בן זיאד, בתיווכו ובהשתתפותו של נשיא ארה"ב דאז, דונלד טראמפ.
על משמעות השיחה הזו בהיבט ההיסטורי ועל מה שהתחולל מאז במזרח התיכון, שוחחנו עם מי שהיה בעבר ראש מטה ויועץ מדיני לשר גלעד ארדן וכיום חוקר במכון משגב לביטחון לאומי ואסטרטגיה ציונית, ומעורב בהשלכות הכלכליות והאחרות של ההסכם, אשר פרדמן.
לדבריו, מדובר בשיחה דרמטית ביותר, על אף שקדמו לה לא מעט שיחות חשאיות שהכשירו את הדרך לקיומה של שיחה זו. "נכון שיש שיחות לא פומביות ולא גלויות בין ישראל למדינות ערב, אבל עצם הנכונות לפתוח דף חדש ולהתקדם עם קשרים גלויים זו הייתה מהפכה בתפיסת היחסים בין ישראל למדינות האזור, ואנחנו רואים את ההשפעות עד היום ועוד נראה אותן הרבה שנים קדימה".
על תוכן השיחה ההיא מזכיר פרדמן כי "עד לאותה נקודה התנהלו שיחות בין מספר מאוד מצומצם של אנשים בכל אחד מהצדדים. אולי ארבעה אנשים בצד הישראלי ידעו על קיום השיחות וכך גם בצד האמירתי והצד האמריקאי. הם הגיעו לנקודה שאפשר היה לתת לזה פומבי ומהרגע הראשון הייתה התחייבות לכינון מגעים פורמאליים במישור הביטחוני כלכלי תיירותי וחברתי ולכן הדרמטיות של אותו אירוע".
בנוגע לשאלה אם לפני שיחה שכזו קיימים לחצים שמבקשים למנוע את קיומה השיב: "הכוחות נגד הנורמליזציה באזור מאוד חזקים, ואין ספק שמנהיג האמירויות מוחמד בן זאיד שקל את התגובות וההשלכות בעולם הערבי. יתכן שהתייעץ גם עם יורש העצר של סעודיה ושמע ממנו התנגדות למהלך. זה בוודאי קרה במקרה הבחרייני, שבעות אחדים לאחר מכן. מבחינת האמירתיים אחת המטרות המוצהרות הייתה לעצור את החלת הריבונות הישראלית ביהודה ושומרון", אומר פרדמן ומציין כי לצד ההשלכות הכלכליות ביטחוניות ותרבותיות מקפידים האמירתים להדגיש את ההישג בעיניהם של בלימת הריבונות הישראלית ביהודה ושומרון.
אם אכן מדובר במחויבות ארוכת טווח שלא לקדם את הריבונות, או שמדובר בהתחייבות לתקופה מסוימת פרדמן טוען שאינו מכיר את פרטי הדברים מתוך חדרי הדיונים הסגורים, אך להערכתו הדבר נותר עמום במכוון, בעוד בעיני האמירתים מדובר במהלך חשוב.
בנוגע לשאלה אם המחויבות לאמירתים מונעת מממשלת ישראל מהלך של ריבונות גם בעתיד, משיב פרדמן בהערכה "שהקשרים עם איחוד האמירויות חזקים עמוקים ומגוונים. אני לא רואה מצב של ניתוק יחסים, אבל תמיד יש שאלה של איכות הקשרים, ויתכן שהחלת ריבונות תשפיע על עומק ורוחב היחסים".
על ההשלכות המעשיות של ההסכם מציין פרדמן את נתוני המסחר: "השנה נחצה לשלושה מיליארד דולר בסחר הדדי, לא כולל סייבר ותוכנה, כך שהמספרים הרבה יותר גבוהים. זה בא לידי ביטוי בשיפור שיתוף הפעולה בתחום הביטחוני החדשנות והתיירות. גם ברובד עמוק יותר זה משפיע על תהליך הנורמליזציה והשילוב של ישראל באזור. בנוסף אנחנו רואים תופעות אותנטיות של כיבוד הדדי עם מוסלמים באזור כמו בית אברהם באבו דאבי שבו במתחם אחד יש מסגד בית כנסת וכנסייה. גם זו תוצאה חיובית של תהליכי השלום".
על שבריריותם של המהלכים והסיכוי שפעולה כזו או אחרת של ישראל, בעזה, לבנון או כל מקום אחר, תוכל לפגוע בהסכמים, אומר פרדמן כי אכן "יש אתגר של דעת הציור. התקשורת והרשתות בעולם הערבי לא השתנו. במקרה של מערכה בעזה או לבנון הם ניזונים בעיקר מתקשורת שלילית או עוינת, אבל הקשרים מספיק עמוקים ומגוונים כך שהם יעמדו באתגרים הללו ובמשברים הללו".
ומה באשר להסכם המדובר עם סעודיה? האם הסכמי אברהם היו מקפצה להסכם עם סעודיה, או שכל הסכם חי לעצמו? על כך משיב פרדמן ואומר כי "כל דבר אחראי לעצמו", ומזכיר כי "יש תחרות מסוימת בין איחוד האמירויות לסעודיה כל אחד מושך השקעות כלכליות וחברות בינלאומיות. כל אחד רוצה להיות מוביל כלכלי ומוביל חדשנות. הקשר בין בחריין לסעודיה הוא מאוד הדוק וקרוב, ויתכן שבחריין לא הייתה הולכת על מהלך כזה אם הייתה התנגדות של סעודיה. מהצד השני אנחנו רואים נורמליזציה של הנורמליזציה כשגם מתנגדי ההסכם מביעים תמיכה בלגיטימיות של קשרים עסקיים וספורטיביים עם ישראל, כך שהתהליך הזה משפיע לטובה גם לאפשרות ההסכם עם סעודיה ועם מדינות ערביות נוספות".