פורצי הדרך

"אתה זוכר את הוויכוחים האם כותבים חומש עם וי"ו או בלי?" שואל עקיבא סמוטריץ' את שבתאי שירן בעודם מטפסים אל מגדל המים המיתולוגי של חומש. צביעתו של מגדל המים ביישוב החרב בכתום עם הכיתוב "חֹמש תחילה", שהעסיקה בזמנו את השניים, הפכה אותו לסמל המאבק לביטול חוק ההתנתקות וחזרה למרחבי צפון השומרון, שהחל לפני כ־17 שנה. ביטול חוק ההתנתקות, שהחל לאחרונה לקרום עור וגידים, הוא הזדמנות ראויה למפגש איחוד היסטורי של חברי מטה 'חומש תחילה', שיזמה מערכת 'בשבע' בסיוע המועצה האזורית שומרון.

ניכר כי החברים שמחים מאוד לפגוש זה את זה. כבר בדרך לחומש הזיכרונות וסיפורי הנוסטלגיה נשפכים כמים. לאחר צילומים משותפים על רקע מגדל המים והבסיס הצבאי שהוקם לצידו יורדת החבורה להתרשם מבית המדרש החדש והממוזג של הישיבה בחומש. בשביל רובם זהו הביקור הראשון במקום מאז הסדרתו וההתרגשות ניכרת באוויר. תלמידי הישיבה, מצידם, מביעים את הערכתם לחבורה.

המפגש מהווה נקודת ציון היסטורית מיוחדת. קרוב ל־17 שנות מאבק החלו לשאת פירות, עם החלטת הכנסת על ביטול חוק ההתנתקות בצפון השומרון ואישורה של ישיבת חומש במקום. זה הזמן לערוך היכרות עם אנשי 'חומש תחילה' שהתקבצו ובאו, ולנסות להבין בעזרתם כיצד הכול התחיל. משתתפי המפגש הם יוסי דגן, ראש מועצת שומרון ומגורש משא־נור; סא"ל איציק שדמי, יושב ראש המטה ויושב ראש ועד מתיישבי בנימין; בני קצובר, מראשי גוש אמונים ויושב ראש ועד מתיישבי שומרון; עקיבא סמוטריץ', תושב שבי שומרון ומגורש משא־נור; בני גל, מראשי גרעין חומש המקורי; שבתאי שירן ממטה צפון; מוסא כהן, יושב ראש תנועת קוממיות; ובֹעז העצני, יושב ראש 'מגיני ארץ'. עוד רבים וטובים נטלו חלק במטה, אולם נבצר מהם להשתתף במפגש. עם זאת, שאר החברים פרגנו להם מכל הלב ושמותיהם עוד יוזכרו.

מתוך הרגל של ישיבות המטה בעבר הם מבקשים זה מזה בהלצה להשאיר את הטלפונים הסלולריים בכניסה, מחשש להאזנות. "הם היו יכולים להרוס לנו את המבצע עוד לפני שהתחלנו", מסביר בני קצובר. יוסי דגן מחייך: "אני לא יודע אם זה עבד, אבל מה שבטוח שימ"ר ש"י והשב"כ העשירו את הידיעות שלהם במוזיקה קלאסית, בהתאם לטעם של בעז העצני", והעצני תוהה: "למה שניהנה לבד?!"

אלטרנטיבה לקו של מועצת יש"ע

"ידוע שחן המקום על יושביו, לכל מקום יש את החן המיוחד שלו", מקדים בני גל. "יש משהו מיוחד בצפון השומרון. לא סתם המאבק המיוחד הזה מתרחש בו. יש כאן מעין המשך למאבק פנים־ישראלי קדום, שהאחים מוכרים את אח שלהם, לכן גם התיקון מתחיל דווקא כאן", הוא סוקר היסטורית. "יוסף הצדיק הלך משכם אל צפון השומרון, 'את אחיי אנוכי מבקש', מה שגרם לירידה למצרים. אלישע הנביא היה בדותן, מוקף בצבא ארם. גם כשמרגישים לבד, צריך אמונה בעם ישראל שאפשר להביא רבים אל החזון. התיקון הוא הצעידה קדימה ולבקש את האחים. בעלי נפש שעוברים בסבסטיה עוד יכולים לשמוע את הוויכוח בין אליהו הנביא לאחאב – מי עוכר ישראל, סוגיה שרלוונטית גם היום לגבי מקור הסמכות".

"יש כאן חבורה שחלמה ושינתה את ההיסטוריה", מפרגן יוסי דגן. "זה התחיל ביום השנה הראשון לגירוש. האמירה הייתה שלכפר עציון לקח 19 שנה כדי לחזור, אנחנו רוצים שייקח פחות. ברוך ה', אכן לקח קצת פחות. פרט לעניין של בניין חומש בחומר, ראינו ערך של בניין חומש ברוח. לשנות את התודעה של הציבור. קודם כול בסוגיית הסמכות של נוכחות יהודית בארץ ישראל. רצינו להעביר את הכדור לצד השני של המגרש, לא רק להפסיק לדבר על התכנסות אלא לדבר על חזרה ליישובים שנעקרו ולבנות עמוד שדרה לוחם שמוכן להתעמת על כך".

לרעיון שהיה נראה בזמנו תלוש מהמציאות - לחזור לחומש - היו כמה יוזמות עצמאיות שבמשך הזמן השתלבו והפכו למטה 'חומש תחילה'. אחרי הגירוש הייתה מבוכה גדולה וחוסר אמון בהנהגת ההתיישבות. אל הוואקום הזה נכנסו כמה גופים חדשים. "אנשים לא ידעו זה על זה, רק כשהתחילו לדבר – הבינו שהאסימון נפל לכולם בבת אחת", מציין מוסא כהן. "כבר בגירוש עצמו נוצרו מטות מקומיים, דרכם העבירו את המסר", מסביר שבתאי שירן, "מטה צפון הוא רק דוגמה אחת". בני גל מתאר כי בחודשים הראשונים אחרי הגירוש היו לא מעט מחשבות מה עושים. "ואז פתאום התחלתי לשמוע עוד ועוד סיפורים על אנשים שהצליחו לעקוף את המחסומים ולהגיע לחומש, עד שהורידו אותם מההר".

"במלחמת לבנון השנייה ישבתי בבית והתחלתי לחשוב: למה שלא נחזור לצפון השומרון?" משחזר בעז העצני, "הרי זה לא עזה. הכול פתוח. הייתה אז פגישה אצל אדי להבי במושבה כינרת. הגיע גדי אשל ואמרנו זה לזה שצריך לחזור לחומש ושא־נור. התחלנו ליצור קשר עם חברים נוספים, בחרנו אנשים מהימנים ונוצרה חבורת 'מגיני ארץ'. ישבנו להחליט מאיזה מארבעת היישובים בצפון השומרון להתחיל, והגענו למסקנה: חומש. מה שהכריע היה גם הקרבה וגם החשיבות האסטרטגית של המקום מבחינה לאומית־ביטחונית. עשינו סיור מקדים, היו כאן ערבים שעשו פיקניקים. משם התחלנו סדרה של פגישות ודיונים איך ומתי נעלה לחומש".

מטה 'חומש תחילה' ריכז אליו פעילים שביקשו להציב אלטרנטיבה לקו המאבק של מועצת יש"ע במהלך הגירוש. "מועצת יש"ע הייתה מרוסקת, בלי אמון, והיה צריך להמציא את הגלגל", מזכיר העצני. "היו כל מיני גופים שבאו עם מוטיבציה לעשות משהו, כי הם היו מאוכזבים ממועצת יש"ע", מחדד איציק שדמי, "היינו בגירוש כשמועצת יש"ע ניהלה את המאבק וזה היה קטסטרופה. אמרנו: כך אי אפשר לעשות". מוסא כהן מציין כי כבר בכפר מימון היו מי שהבינו שצריך משהו אחר, ופעלו לאחריו ברוח זו: "תקופה קצרה אחרי הגירוש שלחנו את יהודה אקשטיין עם רכב לחומש. לא ידענו על ההתארגנויות האחרות. מבחינתו, הוא שם את הדגל על הירח".

בני קצובר טוען כי הוא אינו נמנה על מאוכזבי מועצת יש"ע, ומסביר: "מלכתחילה לא היו לי מהם ציפיות. לכן בגירוש הלכתי לחומש ולא לגוש קטיף. אני מכיר אותם, הם לא ייאבקו. המאבק הזה נועד להמשיך את המאבק שנתנו כאן בחומש. זה נתן רוח וכוח לייצר פעילות". "הרעיון היה ליצור שיח חדש של התיישבות, מאבק וחלום בעם ישראל", מתמצת בני גל. "חומש הייתה הטריגר לשינוי התודעתי הזה. אחד האנשים שדחפו אותנו היה חבר הכנסת דאז אריה אלדד, שגילה לנו שאולמרט מתכנן את תוכנית ההתכנסות. הוא אמר שאנחנו כמגורשים הכוח היחיד שיכול להוביל מאבק ציבורי. 'תאסוף את החבר'ה ותתחילו להתארגן', הוא דרש בהחלטיות. אז נפלה אצלי התובנה שמאז שעליתי לגור בחומש, שנתיים לפני הגירוש, הקב"ה נתן לי שליחות חיים. זה אירוע שאי אפשר להתעלם ממנו".

פעילות המטה החלה ביום השנה הראשון לגירוש. "היה ויכוח כיצד לציין אותו", מתאר יוסי דגן. "אנחנו המגורשים רצינו לציין אותו בסימן חזרה. ההנהגה דאז רצתה לציין אותו בסדרת סרטי זיכרון". באותה נקודת זמן נוצר החיבור בין משפחות המגורשים, 'מגיני ארץ', מטה צפון, תנועת קוממיות ועוד – שהפכו למטה 'חומש תחילה'.

ליושב ראש המטה נבחר איציק שדמי. "לא היו בחירות, זאת הייתה מנהיגות טבעית", מסכימים כולם. בני קצובר מזכיר את עברו הביטחוני העשיר של שדמי, סגן אלוף במילואים. "בכפר מימון הבנתי שאי אפשר לעצור את מי שהולך. לכן, כשהתחלנו את העליות לחומש, דחפתי לכך שעולים ברגל בצירים רבים", מתאר שדמי. "ההנחיה, שהייתה פקודת מבצע צבאית לכל דבר, הייתה שאם מישהו מגיע לעצור את הצועדים, הם פשוט הולכים הצידה וממשיכים ללכת. ברגע שיש 50 צועדים ורק ארבעה שמנסים לעצור אותם, זה בלתי אפשרי. בוודאי אם יש 30 אלף איש. זה היה הרציונל שהוביל את אופי העליות לחומש".

"נו, אז נשב בכלא"

העלייה ההמונית הראשונה לחומש התקיימה בנר רביעי של חנוכה תשס"ז, כשנה ושלושה חודשים אחרי הגירוש. "הייתה קבוצה נוספת שביקשה לעלות וביקשה מהצבא אישור. גם אנחנו הגשנו בקשה – ליום אחר", מספר בעז העצני. "הצבא הכתיב לנו את היום, שלא התאים לנו, וכן אישר שלושה אוטובוסים, שאותם נאכלס על פי שיקול דעתנו. דפקנו בדלת כדי להיות מנומסים, אבל כמובן לא התכוונו לקבל את זה כסוף פסוק. הגענו ביום שרצינו עם כאלפיים איש. היה לנו בראש את המנגנון המפלצתי של צבא הגירוש שחששנו שיעמוד מולנו, אבל הוא כבר פוזר. נתקלנו במשטרה הרגילה ובצבא הרגיל".

ההחלטה הגורפת הייתה לעדכן את הצבא לקראת העליות, אך לא לבקש ממנו אישור. בני גל מתאר כי זה היה נושא חשוב שנידון כבר בישיבה הראשונה, שהתקיימה בחדר השיעורים של ישיבת מרכז הרב בירושלים. "ישב איתנו גם אריה אלדד, שהיה אז חבר כנסת מכהן. הייתה התלבטות האם מבקשים אישור או רק מודיעים. הרי יהודי שחוזר הביתה לא צריך לבקש רשות מהגנב. אם הוא רוצה, הוא יכול להודיע". יוסי דגן מוסיף כי "הרצון היה לשבור את החוק הנפשע והיינו מוכנים לשבת על כך בכלא. יש לנו אחריות ולכן נודיע או נתאם, אבל לא נסכים לבקש רשות כי אנחנו לא מוכנים לקבל את העיקרון שאסור ליהודים להגיע לכאן". שבתאי שירן מבקש לציין כי מי שדחף הכי חזק לכיוון הזה הוא הרב גדי בן זמרה, ראש אולפנת לבונה וחבר המטה.

"מבחינתי, קודם כול הייתה חשובה האמירה שאנחנו לא נכנעים לגירוש מגוש קטיף וצפון השומרון", מציב שירן את העיקרון המנחה. "הייתי די סקפטי לגבי הקמת יישובים וכדומה, אבל הייתה חייבת לבוא אמירה שאם גורשנו זה לא מקובל עלינו". לדבריו מצטרף יוסי דגן, שמציין שהגישה הזאת הייתה אחת הסיבות להקמת שדולת 'חומש תחילה' בכנסת בהמשך הדרך. "כבר בכנסת של אולמרט, יחד עם אריה אלדד ויולי אדלשטיין, הקמנו את השדולה, שבה היו 40 חברי כנסת, כולל זאב אלקין שהיה אז בקדימה, והגשנו את הצעת החוק הראשונה לביטול חוק ההתנתקות. היה חשוב לנו שיהיה גיבוי פוליטי לעליות בשטח". "רובי ריבלין תמך בנו, אבל מאוד הפריע לו שעלינו בלי אישור. 'אתם מורדים במלכות', הוא אמר לנו", מוסיף בעז העצני. "אמרתי לו: לפי הגישה שלך, עד היום השחורים בארצות הברית היו נוסעים באוטובוסים נפרדים. הוא פרץ בצחוק ולחץ לי את היד".

ההצלחה הגדולה של העלייה בחנוכה הובילה למבצע עלייה גדול יותר בימים שלפני חג הפסח באותה שנה, שאליו הגיעו כ־5,000 איש, שאף שהו במקום במשך שלושה ימים. "הופתעתי מהמספר הגדול של האנשים שהגיעו מפה לאוזן", נזכר שירן. "הייתה היסטריה מטורפת של כל המערכת, כולל ראש הממשלה אהוד אולמרט ושר הביטחון עמיר פרץ", מתאר יוסי דגן. "קיבלנו מכתבי איום בתביעות אישיות על כל ההוצאות של החסימות והפינוי. איימו עלינו שנשב שנים ארוכות בכלא. אני זוכר את בני קצובר אומר באדישות: 'נו, אז נשב שנים ארוכות בכלא'. בפועל, בגלל מספר האנשים הגדול, הם אפילו לא ניסו לחסום אותנו. ישנו כאן בחומש במשך שני לילות. הרב דב ליאור התיר לעלות לחומש במקום לנקות את הבתים לפסח", הוא מחייך.

במהלך העלייה ההיא התרחש טוויסט מפתיע בעלילה. לימור הר־מלך, מגורשת מחומש, הספיקה מאז להינשא ליהודה סון אך המשיכה להיות פעילה במטה. "היא הייתה אמורה ללדת כחודש לפני העלייה ואז להגיע עם התינוק", מתאר בעז העצני. "אבל היא ילדה רק שבוע לפני העלייה והברית הייתה צריכה להתקיים כשאנחנו בחומש. בלי להסס לימור החליטה לעשות כאן את הברית. מעל דוכן הכנסת, שר הביטחון עמיר פרץ אמר שלא יקום ולא יהיה. אבל לימור לא ויתרה. היא לקחה את כל המשפחה והגיעה למחסום בשבי שומרון. הם לא נתנו לה לעבור ואז היא אמרה שתעשה את הברית על הבטונדה. אלוף פיקוד מרכז יאיר נווה החליט על דעת עצמו לתת לה לעבור. בשנייה האחרונה לפני השקיעה קיימו את הברית במקום שבו עמד הבית שלהם בחומש, כשאת הכיסא של אליהו הרכיבו מחורבות הבית".

"האווירה של חומש הייתה להיות כל הזמן בתנועה", מספר בני גל. "ליזום את המאבק ולא לחכות שיבואו אליך. כי כשאתה יוזם אתה גם מצליח וגם נמנע מעימותים לא נעימים. הרעיון היה לקחת את החבר'ה ולהתפזר בין ההרים. כשבאו לפנות אותנו התחלקנו לראשי קבוצות. בשלב מסוים החיילים חזרו למטה לטיוליות והתחננו שנרד אליהם". בעז העצני מוסיף כי אחת הקבוצות, שאותה הוביל מוסא כהן, ברחה כל כך רחוק – שהשוטרים הפסיקו לרדוף אחריהם ופשוט הניחו להם.

ישיבות המטה עברו לא מעט גלגולים. התחנה הראשונה הייתה במשרדים של עוזי לנדאו ליד הבורסה ברמת גן, משם עברו לבית הוריה של אוריה דגן, אשתו של יוסי, בחשמונאים. לאחר מכן עברו הישיבות למקלט ביישוב אלקנה. על אף שחברי המטה הגיעו מרקע שונה, הפעילות התבצעה בסנכרון מלא. "היה כלל ברזל מדהים שבני ייסד, שלכל פנייה של גורם רשמי הוא היה עונה: יש כאן חבורה, אני לא מקבל החלטות לבד", מעיד עקיבא סמוטריץ', "לא משנה מי פנה אלינו, אפילו אם זה רבנים. מחליטים ביחד". בני גל מחזק את דבריו: "אחד הדברים הכי מיוחדים במטה חומש תחילה באותה שנה היה החוויה שכולם ביחד, בלי אינטריגות. כל אחד נותן את מה שהוא יודע בצורה הכי טובה. לוגיסטיקה, תקשורת, ביטחון, פוליטיקה וכדומה. כולם חיילים, כולם מפקדים, כולם בשטח".

עקיבא סמוטריץ' מונה את חלוקת התפקידים הבלתי רשמית של חברי המטה: "בעז העצני ויוסי דגן ריכזו את הפגישות עם הפוליטיקאים. ענר אפריון, בני גל ומוסא כהן היו אחראים על דרכים, נתיבים ולקיחת קבוצות. אני הייתי על הלוגיסטיקה, אסתר כריש ז"ל ובני קצובר היו הדמויות הציבוריות. גדי אשל היה איש החזון, אורית שפיץ ושבתאי שירן גייסו פעילים מהצפון, תרומות ועוד, וגדי דור ממטה צפון אף הוא היה פעיל בתחומים רבים".

שבתאי שירן מספר על תחום ההתרמות: "מכרנו באלף שקלים זכות קדימה למגרשים בחומש, הקרנו את הסרט 'התנערי' של מנורה חזני עם מרצה אורח. חרשנו את כל הארץ". מטבע הדברים, הפעילות עלתה כסף רב. "חברי המטה עבדו בהתנדבות מלאה ואף הוציאו כסף מהכיס", מעיד בני גל. "היו גם תורמים, כמו משפחת בן דוד, ששמו כסף על כמה ילדים חמודים שיש להם חלום. יעקב נאמן נתן 50 אלף שקלים וכך גם אנשים נוספים השקיעו סכומים נכבדים בחלומות ובמאבק מול הממשלה". "גם להם בער וכאב הגירוש, ומטה חומש היה הכתובת שלהם להוציא את זה החוצה", מאבחן מוסא כהן.

"אחד הדברים ששברו את המערכת זה שהיו מפנים פעילים מחומש, זורקים אותם בכל מיני פינות נידחות, אבל בתוך זמן קצר הם היו חוזרים. הייתה מערכת שלא מתעייפת מול המערכת הצבאית שעובדת במשמרות. זה התיש אותם. כשהיינו כאן היה מתחיל משא ומתן עם הצבא על להעלות אוכל. פתאום היו מגיעים שני ג'יפים משום מקום ומורידים כמויות של אוכל. לא חולפות כמה דקות והגיעו עוד רכבים עם ג'ריקנים של מים", מתאר בעז העצני. "לפני כל עלייה החבר'ה הלכו לחוגי בית ולמוסדות חינוך כדי לגייס אנשים ותרומות. כל עלייה כזאת עלתה מינימום 200 אלף שקלים על פרסום ואוטובוסים. הרציונל היה להפוך את החזרה לחומש ושא־נור ממשהו הזוי לנושא שנוי במחלוקת, ומשם למשהו מוסכם".

מימין לשמאל: למעלה: בעז העצני, שבתאי שירן, יוסי דגן, בני גל, מוסא כהן ועקיבא סמוטריץ'. למטה: איציק שדמי ובני קצובר

צילום: אלעזר ריגר

תרגיל הטעיה תקשורתי

גולת הכותרת של העליות באותה תקופה הייתה העלייה ביום העצמאות, שבועות ספורים לאחר מכן. 30 אלף איש הגיעו מכל רחבי הארץ כדי לחגוג את יום העצמאות בחומש. אנשים רבים הרגישו שזה המקום שבו הם יכולים לחגוג עצמאות. "היה מאוד קשה בהתחלה, כשבאו לפנות אותנו עם דגל ישראל על המצח ועל הידיים", מסביר עקיבא סמוטריץ'. "אבל ההבנה הייתה שצריך לעלות מדרגה", מתאר יוסי דגן. "היה בלבול גדול במחנה, ואנחנו אמרנו שעצמאות יהודית אמיתית חוגגים בחומש".

אל העלייה הזאת הצבא ניסה להיערך מבעוד מועד, ומחסומים רבים נפרסו בכל דרכי הגישה לצפון השומרון כדי למנוע אותה. "הציבור שטף את המחסומים", מחייך עקיבא סמוטריץ'. "יום העצמאות היה בסך הכול שלושה שבועות אחרי העלייה של פסח. זה קצב פעולה מטורף בכל קנה מידה ציבורי", מחדד בני קצובר.

כבר במהלך הפרסומים, המשתתפים הביאו בחשבון את העובדה כי ייאלצו להתחיל את המסע הרגלי מהמחסום שבו יעצור אותם הצבא. "ביום הזיכרון קיבלתי שיחה מאחת הטלפניות במטה", מספר יוסי דגן. "מירושלים נרשם אחד בשם ישראל אומן. יכול להיות שזה הפרופסור המפורסם שקיבל שבועיים קודם לכן פרס נובל? היא שאלה. התקשרתי אליו וזה אכן היה הוא. אמרתי לו שלא שייך שילך מהמחסום ברגל, אז אבא שלי נסע לקחת אותו מירושלים. הוא הגיע עם אשתו אלינו הביתה. גם הוא רצה לעזור, אז הוא לקח את העגלה של הבן שלי, יאיר רחבעם. באירוע הוא נשא את הנאום המרכזי". "בגיל 76 הוא עלה את הצוקים כמו נינג'ה", נזכר גם בעז העצני.

איציק שדמי מתאר שהצבא נכנס ללחץ מכך שעשרות אלפי בני אדם הולכים בשטח. לא זו בלבד, אלא שברגע שחוסמים אותם בכביש הם עוקפים מהצד, לא פעם דרך כפרים ערביים. "אחד הצועדים התקשר למטה כדי לברר איך להגיע לחומש. כששאלנו אותו היכן הוא, התברר שהיה במכולת של הכפר בורקא הסמוך", ממחיש בעז העצני. "את מערכת ההגברה נאלצנו להעלות עם תיקים ברגל, וכך גם מבנים של שירותים מיוחדים שבנו", מציין עקיבא סמוטריץ'.

מאחורי דרכי הפעולה של המטה עמדה הגברת המסרים מעלייה לעלייה. אם בחנוכה המטרה הייתה לגעת בנקודה, בניסן המטרה הייתה להישאר עם משפחות על ההר, ואילו ביום העצמאות הרעיון היה להרחיב את השורות מבחינה ציבורית. בחודש אב שלאחר מכן הוחלט על אירוע מתמשך שכולל כמה גלי עליות חופפים זה לזה. לקראת העלייה הזאת יצא המטה בקמפיין של בניין חומש, אם בתרומה של לבנה או בהעלאת הלבנה בפועל. "קנינו משטחים של אבנים משולבות. הרעיון היה שאנחנו עולים לבנות את חומש מחדש", מסביר עקיבא סמוטריץ'.

כאשר התברר שלקראת העלייה הצבא והמשטרה מרכזים כוחות גדולים בחומש, עד כדי קרוב לאלף שוטרים וחיילים על ההר, הוחלט על תרגיל הטעיה. "לילה לפני העלייה נסעתי יחד עם בעז העצני ואיתמר בן גביר לפגישה אישית עם ארבעה כתבים בכירים. באותו בוקר הם יצאו בדיווחים שהעלייה נדחתה", מתאר יוסי דגן. "זה כמובן יצר בלבול גדול מאוד. במועד החדש כבר הגיעו כמה קבוצות מכיוונים שונים אל ההרים מסביב חומש".

לאחר העלייה ההיא, בתשעה באב בצהריים, הצבא החל להתקפל מחומש בפתאומיות. "נפגשנו כולנו לתפילת מנחה משותפת בחומש", נזכר בני גל. "ואז התחיל מחנה קיץ בחומש, מחנה בנים ומחנה בנות, יחד עם כמה משפחות שהתגוררו במקום. כשבין הזמנים נגמר כולם חזרו לעבודה וללימודים, ואז התעורר ויכוח נוקב האם ממשיכים בעליות הציבוריות או מקימים ישיבה. בסופו של דבר, דרך הרגליים, הוחלט שמקימים ישיבה. בהרבה מאוד מאמצים גויס לראשות הישיבה הרב אלישמע כהן, שנדלק על הרעיון".

עם הקמת הישיבה עבר מקל המאבק בהדרגתיות מהמטה אל הישיבה. בשלב הראשון, עד שנכנס מנהל לישיבה, המטה דאג לכל הצרכים הגשמיים והביטחוניים של התלמידים. חשוב לזכור כי הקמת הישיבה לא סיימה את שלב המאבקים. "היו פינויים כל הזמן", מחדד בני גל. "אי אפשר היה לישון בחומש. הבחורים היו עולים בבוקר עם רכבים דרך השטח כדי לעקוף את המחסומים, פורקים גמרות וסטנדרים כדי ללמוד. זה היה אתגר לא פשוט". במקביל עלתה ממשלת ימין והתעצמה שדולת 'חומש תחילה' בכנסת ואף התקיימו עליות המוניות מתואמות עם המועצה האזורית שומרון. "עם הזמן באופן טבעי חברי המטה חזרו לעיסוקים שלהם. אבל תמיד כשיש קריאה – כולם מתייצבים".

שאלה שמסקרנת רבים וטובים היא מה היה הסיפור שמאחורי צביעת בריכת המים המיתולוגית של חומש. מתברר שהצביעה נעשתה ערב לפני עלייה מאושרת של מועצת יש"ע למקום, כדי להעביר מסר חריף בנושא ההנהגה. מי שעומד מאחורי היוזמה הוא גדי אשל, חבר המטה שנבצר ממנו להגיע למפגש אך הוא מצטרף טלפונית ומגלה: "כשהיינו לקראת סיום פרויקט הצביעה, נעצרנו. היה צריך לעשות שתי שכבות של צבע וגם את המנורה לא הספקנו לצייר בפעם הראשונה".

"מאז סבסטיה לא היה דבר כזה"

ביטול חוק ההתנתקות, אחרי קרוב ל־18 שנים של מאבק, הוא מעין הגשמת חלום בשביל החברים. "היינו כחולמים", מתרגש בעז העצני. "הנחישות עובדת", גורס שבתאי שירן, "אם הנחישות הזאת הייתה בכפר מימון – זה היה נגמר אחרת. ככה קמה המדינה". לשיטתו של איציק שדמי, הייתה הליכה בצורה הגיונית ומובנית עם הרבה מחשבה לתסריט בדיוק כזה. "צריך הרבה אמונה ומוטיבציה, אבל אין כאן הפתעה. כמובן שבלי המסירות של הרב אלישמע והישיבה זה לא היה קורה".

בני קצובר מעניק פרספקטיבה היסטורית רחבה יותר: "זאת ההתפתחות הכי ערכית שהתרחשה בעשרים השנים האחרונות בסוגיית ארץ ישראל. זה נדבך מאוד גדול בתהליך הגאולה, וכל נדבך כזה יוצר אחריו עוד נדבך, שמשדר עוד קומה של רוח", הוא קובע, "אולי מאז סבסטיה לא היה דבר כזה". יחד עם זאת, הוא עדיין לא רגוע, "אני לא בטוח שזה המכשול האחרון, אבל קרה לנו כאן עוד פרק בסדרת הניסים של ההתיישבות. כל שלב שהתקדמנו היה אחרי אירוע ששתלו לנו משמיים. כמו עכשיו, אחרי הרצח של יהודה דימנטמן הי"ד, בג"ץ תיעל את הממשלה למקום בלתי אפשרי, או שמפנים או שמאשרים. במציאות הנוכחית הממשלה לא יכלה להחליט על פינוי ולכן אישרה. אבל לולא הבג"ץ זה לא היה קורה. נתניהו היה מושך את זה עוד שנים".

חברי המטה מבקשים לציין כי ביטול חוק ההתנתקות בכנסת עבר בסופו של דבר במעין סגירת מעגל היסטורית על ידי רבים וטובים שהיו שותפים בעשייה של המטה: חבר הכנסת יולי אדלשטיין, שהקים את שדולת חומש תחילה ביחד עם חבר הכנסת לשעבר אריה אלדד, שרת ההתיישבות אורית סטרוק, שבמשך שנים קידמה את החוק בתוך הכנסת ומחוצה לה ואף זכתה להניח את הצעת החוק שאושרה בסופו של דבר, שר האוצר בצלאל סמוטריץ' שנמנה על ראשוני מטה 'חומש תחילה', וחברת הכנסת לימור סון הר־מלך, שאף היא גורשה מחומש.

אנשי גוש קטיף צריכים להעתיק מכם את המודל?

"חזרה לגוש קטיף לא יכולה לקרות בלי החלטת ממשלה ובלי מלחמה", קובע איציק שדמי. "אבל את סוגיית שא־נור ואת גנים ואת כדים – בהחלט אפשר לפתור".

בשלהי המפגש מגיעה לחומש קבוצת משפחות ממגורשי כפר דרום כדי לקבל השראה. "באנו לכאן כגרעין כפר דרום כדי לנשום את הרוח ולקחת מכם כוחות לעתיד", אומרת חברת הגרעין רחלי מלמד לנוכחים.

"המסר של חומש תחילה הוא להאמין שאפשר לנצח ולא רק לרצות להפסיד בכבוד", מסכם יוסי דגן. "צריך לעבוד על זה בכלים הכי טובים. כמובן, בלי מסירות הנפש של תלמידי ישיבת חומש, שעברו יותר מ־300 פינויים, זה לא היה קורה. מי שנאחז בקרקע ונמצא בשטח קובע את המפה. הרצח של יהודה דימנטמן הי"ד היה נקודת המפנה שבה הממשלה החליטה לפנות את המקום. אבל הרוח הציבורית הגדולה, יחד עם המשפחה שנרתמה – החזירו את הרוח של חומש תחילה והובילו לביטול חוק ההתנתקות, שהיו שותפים לו פוליטיקאים רבים שעבדו על זה קרוב ל־15 שנה, ולהסדרת המקום בסופו של דבר".

***