בדמי ימיו של חודש אוגוסט, בעוד בוקר שכרע תחת עומס החום ואחרי כמה ימי עבודה קשוחים בבית, שבהם רגל אחת הייתה בעבודה ורגל שנייה ניסתה להטות אוזן לילדים, הבנתי שהמתיחה כבר בלתי אפשרית. הפנמתי ששפגט הוא כבר לא תרגיל שמתאים לכושר שלי, ואם כך מוטב שאצא לכתוב בבית קפה בעיר.
בית קפה לודאי בצוהרי קיץ (תופעה חדשה יחסית, עד לפני שנה לא היו כאן בתי קפה) מארח את הטכנאי שהגיע כדי להנשים את המזגן שהפסיק לפעול, את השף שהתיישב באזור הסועדים כדי לשתות משהו ולנוח, מברך בחיוך זוגות שהגיעו לכאן כדי לקבל כמה דקות הפסקה מהבית ההומה ולהיזכר איך קוראים להם, וגם אמא שנשלפה ישר מהעבודה והתיישבה עם שני ילדיה לאכול צהריים מפנקים ומהירים. כך, בתוך חצי שעה, היא תרוויח מתן תשומת לב לילדים, פלוס אוורור מהמסכים ועל הדרך תספק להם מזון, כי צריך לאכול.
האמא שנחתה מהעבודה מאופרת ומטופחת, אבל העצבים שלה מספרים שאוגוסט. לפסטה לקח יותר מדי זמן להגיע (גערה במלצרית "מה נסגר איתכם?"), הציוד לא הספיק ("תגידו, אפשר לקבל פה עוד צלחת נקייה?"), הילד לא סיים את המנה שלו ("אתה תישאר פה לבד עד שתסיים"), הג'אגלינג ניכר מכל נים בפניה, במילותיה ובמבטים שהחלפנו ("אוף, אני צריכה לחזור לעבודה. לא נספיק"). בסוף, אחרי שהבן הצעיר ביקש לקינוח עוגת גבינה, אבל אם אפשר בלי גבינה, ואחראית המשמרת המאוד סבלנית (איפה הילדים שלך באוגוסט, גיברת?) הסבירה לילד החמוד שהוא יכול לפתוח סטארט אפ על שמו - עוגת גבינה ללא גבינה, אבל עד אז אולי כדאי לו לטעום את קרואסון השוקולד המטריף, היה נראה שהאירוע נגמר בשלום. "ילדים, איך היה? נהניתם?" שאלה האם כשהיא מעיפה מבט בשעון. התשובות היו רפות, לא נרשמה התלהבות, אבל היעד הושג. אכלו צהריים, חוזרים הביתה, היא לעבודה. בינגו.
אם הייתי קצת יותר חסרת בושה, הייתי ניגשת אל האם העובדת-אובדת הזאת ולוחשת "כל הכבוד". כן, כבוד. לא פשוט להחזיק הכול ביחד. בשינויים קלים מאוד יכולתי להיות היא.
עברנו כבר חצי מחודש אוגוסט, חודש המתקרא על שמו של קיסר נערץ וחרוץ ובעל חוש הומור אבל גם דיקטטור אמיתי, לא דיקטטור בכאילו של מחאה. בעוד שבועיים חוזרים ללימודים וזה אומר שהגענו לתקופה הכי סוערת בחופש. לא רק כי כלו כל המסגרות, אלא בעיקר כי פקעה סבלנותם של הילדים שנמצאים יותר מדי זמן בחופש, וכבר רק מטפסים על הקירות וזה על זה או עלינו. וגם, בל נשכח, אנחנו ההורים, ובואו רגע ניישר קו על זה, בעיקר האימהות, לא יכולות להיות כל הזמן בכל הזירות ובמאה אחוז שלנו, גם לא בשמונים אחוז. טוב נו, על מי אנחנו עובדות, אפילו לא חמישים.
ימי החופשה שהמשק מקציב להורים עובדים לא מדגדגים את אלה של הילדים. בפער האדיר הזה, בבור הזה, נופלים הרבה מאוד חלומות וציפיות של איך הקיץ ייראה, וערימה אדירה של נקיפות מצפון הולכת ומתגבהת וקוברת תחתיה את כל הרצונות הטובים, תחושת המסוגלות והנחת.
דור ההורים החדש
נהיה קצת מקובל לרדת על ההורים העובדים בקיץ. על כך שקשה להם לבלות עם הילדים, על העובדה שהם לחוצים. מה קרה? הבאתם את הילדים האלה לעולם, לא? אז עכשיו תתמודדו! המילים האלה פוצעות, אבל הן לא המקור לתסכול. האמת היא שזה בא מבפנים.
המחשבה על הילדים שבבית, מתי הם קמו ומה הם אכלו ומה יעשו היום, וחבל על עוד יום שהיה אפשר להיות בו יחד והתפספס, היא תחושת החמצה שמגיעה ממקום עמוק. עמוק יותר מהעצבים על הטלפונים עם המריבות שמרעידות את כל המשרד, עמוק יותר מכאב הראש של איך דואגים לשקט בשעתיים הקרובות. חד וחלק, היינו מעדיפים להיות איתם יחד. היינו רוצים שלא להעביר אותם מקייטנה רשמית של העירייה לקייטנת נערות ומשם לקייטנת ילדות ואז לבקש (שוב) מסבא וסבתא הנהדרים לשמור עליהם קצת. היינו מעדיפים לעבור עם הגדולים יותר את התקופה הזאת בנוכחות מלאה. כי זה כל כך חשוב לגידול נכון שלהם. אין תחליף לשיחה ספונטנית בארוחת הצהריים (שהיא בעצם ארוחת הבוקר של המתבגרים), ובה נידונים עניינים חברתיים או ערכיים או סתם ענייני יום יום.
אז בואו נדבר רגע על הפיל שבחדר. פיל נקיפות המצפון. כי אם יש משהו שלדור ההורים שלנו לא היה, או שהוא הוסווה היטב, הוא חרטות. הם גידלו אותנו כפי שיכלו, לפי מה שידעו, בהתאם למה שהיה, גם תקציבית וגם ערכית. אנחנו מנסים להיות מעורבים יותר, לא לפספס, לפלס דרך בעולם מורכב יותר עם ילדים רגישים יותר. אנחנו חיים בעידן שלא מוותר על הילדים שבועטים או מתקשים, משתדלים להיות קשובים ומכילים, ולקדם אותם נפשית ורגשית ולימודית. זה נהדר, כי כך בונים עולם טוב יותר שיש בו מקום לכל מי שפעם היה עף מהר מאוד מהמסלול, ואז היה עושה בעצמו ולבד את הדרך חזרה, חבוט וחבול, אם בכלל.
אבל הדרך שלנו, ההורים של היום, רצופת מכשולים וסימני שאלה ואנחנו נדרשים להרבה הכוונה והנחיה והדרכה ולחשב מסלול מחדש, ועל הדרך אנחנו מאבדים את הביטחון העצמי בתפקיד שלנו ובסמכות שלנו ובכך שמה שאנחנו עושים הוא טוב ונכון. בדיוק כך איבדנו גם את ההבנה הבסיסית שאנחנו בעצמנו בני אדם עם מגבלות ואילוצים ושאיננו יכולים לעשות הכול כל הזמן. נעלמה מאיתנו התובנה הכל כך פשוטה שאנחנו עובדים למען פרנסתו ורווחתו של הבית ושאנחנו עושים כמיטב יכולתנו. והמיטב הזה הוא רב. באמת רב.
המבט על עצמנו חייב להיות חומל. הרי אי אפשר להתפטר מהעבודה בכל שנה בקיץ ואז להתחיל מחדש, וכמה שאנחנו אוהבים את הילדים שלנו, מי שייצר את התקלה הזאת שנקראת פערים בימי חופשה הוא לא אנחנו. ומה שנשאר לנו, עד שיכווצו קצת את החופש הארוך מדי של הילדים וירחיבו את ימי החופשה הקצרים מדי של ההורים, זה לנשום עמוק ולהביט על עצמנו בעין טובה, כי רק מהמקום הזה אפשר להמשיך בשמחה. ולא, אני לא רוצה לחכות שכל זה יעבור, כלומר שהילדים יגדלו, אני רוצה ללמוד לשמוח במה שיש כאן ועכשיו. כי אין כמו ילדים מבלגנים, מעוצבנים, משועממים, ששופכים מיץ ומשאירים מטבח הפוך. כן, ככה נראה שפע. גם עליו אני אומרת תודה. רק תזכירו לי את זה יום יום בשבועיים הקרובים.
לתגובות: ofralax@gmail.com
***