השבוע הורדתי את הכיפה.
לפני שאסביר למה ואיך זה קרה, בואו נדבר קצת על המושג החמקמק הזה שנקרא "כיסוי ראש".
קחו לדוגמה בחורה דתייה שזה עתה התחתנה. עוד בהיותה אולפניסטית מתלהבת היא הייתה נעמדת מדי פעם מול המראה ומודדת כל מיני כיסויי ראש, סתם כדי לראות אם הצבעים מתאימים לעיניים, לגרביים ולבל"חיות הקשה שהייתה לה באותה תקופה. באיזשהו שלב בחיים היא באמת התארסה, ומאותו רגע החיים שלה התחלקו לשניים – חצי מהזמן הוקדש להכנות לחתונה, החצי השני לבחירת כיסויי ראש: שביסים, מטפחות, כובעים, צעיפים, מצנפות, סודרים, שכמיות, קסדות, ועוד כל מיני אביזרים שאני לא לגמרי סגור איך קוראים להם.
אבל כל זה לא עוזר לה למחרת החתונה, כשהיא מנסה לכרוך על ראשה את הבובו. למה נקרא שמו בובו, משום שמדי דקה בערך היא אומרת לבעלה הטרי: "בוא, בוא, תחזיק לי פה רגע את הקצה של השָׁאל". בן הזוג אוהב אותה אהבת נפש (הוא הרי התחתן איתה רק לפני כמה שעות), אבל אף אחד לא הכין אותו לכך שרגע אחרי החתונה הוא יצטרך להפוך לחסיד בובוב. אמרו לו שהוא צריך להיות כרוך אחרי אשתו, לא סיפרו לו שהוא יצטרך לכרוך סביבה את הרצועות המפחידות האלה שהן כמו מערכות בחירות בישראל – גם כשנדמה לך שסיימת, תמיד מתגלה שיש בדרך עוד סיבוב.
"נשמה, אנחנו מאחרים לשבע ברכות שלנו", הוא לוחש לה.
"שנייה, אני כבר מסיימת", היא אומרת, ובאמת שנייה אחר כך מגדל בבל שעל ראשה קורס והיא מתחילה לגלגל הכול מהתחלה כאילו לא היו הדברים מעולם. בכל שבת חתן מתרחש האירוע הקבוע, כאשר עם כניסת השבת מתקבצת המשפחה המורחבת להדלקת נרות, וכולם מחפשים בנרות את הזוג המאושר.
"איפה החתן והכלה?" שואלת החמות.
"מתארגנת", עונה אם הכלה, וכולם מבינים ששניהם מתעכבים בגלל השאבעס. כלומר השביס.
עם השנים הבחורה מתמקצעת, וגם הבעל מתרגל לתפקידו המובהק בעולם – להביא לאשתו את ערימת המטפחות החדשות שלה, לאחוז את החבל בשני קצותיו ולא להעיר הערות במהלך השעתיים שבהן היא מתלבטת האם לקשור את הסרח השמאלי בצורה רפויה מעל האוזן הימנית, או לתת לו ליפול בנון־שלאנט על המצח ולהעיף אותו אחורה בכל פעם שהוא מופיע לה מול העיניים. את הבעל, זאת אומרת.
כבר לא שוביניסט
בשביל גברים, כיסוי ראש זה עניין הרבה יותר פשוט. אנחנו לא עומדים שעות מול המראה כדי להתאים את הכיפה לעגילים. אצלנו הכיסוי כל הזמן על הראש, מחובר היטב באמצעות שתי סיכות, עד שמגיעים לגיל שבו עדיין אפשר להדק את הכיפה לסיכות, אבל את הסיכות עצמן כבר אין לאן לחבר.
זה בדיוק מה שקרה לי השבוע.
עשיתי קניות בסופרמרקט, ואיך שיצאתי באה רוח והעיפה לי את הכיפה מהראש. זה לא מאוד נדיר שהרוח האנטישמית מנסה להוריד ממני את הסמל היהודי המובהק שלי, מה שמאלץ אותי לשים יד על הכיפה ולשחק עם הרוח "ידיים למעלה, על הראש". רק שהפעם הרוח לא הסתפקה בהשמטה קלה של הכיפה, כמו שכל מיני אנשים שמתעצבנים עליי רוצים לעשות לי ("אתה דתי אתה? תוריד את הכיפה מהראש!"), אלא העיפה אותה כמו פריזבי אווירודינמי אל השיחים הקוצניים של גינה מגודרת שהייתה שם.
עמדתי כמה שניות וחיכיתי שהרוח תעשה תשובה ותחזיר לי את הכיפה. אבל הרוח החליטה שרק היא רוחנית, אני סתם אחד שעושה רוח אז בשביל מה אני צריך כיפה. הבנתי שאם אין אני לי מי לי, החניתי את העגלה של הסופר בצד והלכתי לחפש את הכיפה בגינה המגודרת, בבחינת כשושנה בין החוחים כן כיפתי בין השיחים. קצת חששתי שמישהו יראה אותי מטפס על הגדר ויצעק עליי, אבל אז נזכרתי שאין לי כיפה על הראש, אף אחד לא יכול לבוא אליי בתלונות. אז זחלתי בין העלים, התפלשתי בבוץ, נדקרתי מהקוצים, אבל את הכיפה לא מצאתי.
היא פשוט לא הייתה שם.
כאן אולי צריך להסביר משהו לציבור הנשים באשר הוא: בניגוד למה שאומרים הפרוגרסיבים, גברים ונשים זה לא אותו דבר. גבר דתי חייב כיפה, לא כמו אישה דתייה שיכולה לאלתר לעצמה על הראש חתיכת בד ורגע אחר כך זה הופך לשיא האופנה. אישה מכסה את הראש כדי שלא יראו שיער, גבר מכסה את הראש כדי שלא יראו קרחת. לגבר אסור ללכת ארבע אמות בלי כיפה, אישה בכלל לאן יש לה ללכת. סתם, סתם, נו. הורדתי את הכיפה, אני כבר לא שוביניסט.
לא עגלה ריקה
לאט לאט חדרה ההכרה: אני חופשי. כלומר מבפנים אני עדיין אותו דוס חשוך, אבל מבחוץ אף אחד לא יודע את זה. אני יכול להסתובב בחופשיות ואף אחד לא יסתכל עליי במבט עקום. לא יאשימו אותי בהדרת נשים. לא יתבעו ממני הסברים על התנהגות נלוזה של נהגי אוטובוסים. לא יגידו שאני טפיל ומשתמט. לא ידרשו ממני לגנות כל אמירה של מישהו עם זקן. לא יצעקו עליי שאני רצחתי את רבין. לא ישאלו בפליאה איך יכול להיות שאני לא מעריץ את בנט, מנדלבליט, אלשיך, הרי לשלושתם יש כיפה. לא יכתבו שבגללי המדינה נשרפת. לא יגידו שאני קיצוני, פשרן, פלגן, סרבן, שאני צריך לוותר, שדווקא ממני מצפים ליותר.
אין לי כיפה על הראש. מי בכלל יכול עליי.
בדיוק כשהתחלתי לדחוף את העגלה במעלה החניון הגיע מולי איזה קיצוני אחד עם כיפה. "תסתכל לאן אתה הולך", נזפתי בו, "אולי אין לי כיפה, אבל לידיעתך – אני לא עגלה ריקה!"
"לא אמרתי את זה", הוא הצביע על העגלה הגדושה שדחפתי.
"מתחכם, מה?" אמרתי לו, "אתה חושב שבגלל שאין לי כיפה אתה יכול להתנשא עליי?"
"בכלל לא הסתכלתי אם יש או אין לך כיפה", הוא מלמל.
כנראה הקרחת סנוורה אותו. פרקתי את המצרכים וחזרתי לקשור את העגלה למקומה כי אין לי כיפה, אני לא מאלה שמשאירים את העגלה זרוקה באמצע החניון כי הם חושבים שהכול מגיע להם. וחוץ מזה רציתי בחזרה את החמישה שקלים שהכנסתי.
ליד העגלות עמד אברך אחד ופשפש בכיסיו. מתוך אינסטינקט שאלתי אותו אם הוא רוצה את העגלה שלי תמורת חמישה שקלים.
"יש לי רק מטבע של עשר", הוא אמר במבוכה.
"קח", נתתי לו את העגלה, "שים בהזדמנות חמישה שקלים בצדקה".
הוא פתח עליי עיניים נדהמות. בטח בשולחן השבת הוא יספר בהתרגשות על החילוני המסתורי שביקש ממנו לתת צדקה, מה שמוכיח שבכל אחד, אפילו הכופר ביותר, יש ניצוץ יהודי. חשוב מאוד לזכור את זה במיוחד עכשיו, בחודש אלול. אפילו הדגים שבים רועדים באלול. אם כי אני מתחיל לחשוב שאולי הם פשוט פוחדים שתעוף להם הכיפה.
לתגובות: dvirbe7@gmail.com
***