הכול התחיל כשהבן הגדול שלי הגיע הביתה רטוב עד לשד עצמותיו ועצבני. מתברר שילדי השכונה התחילו מלחמת מים ספונטנית ותקפו ילדים תמימים שרק רצו להישאר יבשים.
תחילה הוא ניגש לאמא שלו מתוך אמונה מוצדקת שהלב שלה רחום יותר משל אבא שלו הברלינאי.
"אני צריך רובה מים כדי להגן על עצמי", הוא ניגש ישר לעניין ונתן לבגדיו הרטובים להשלים את התמונה.
"לא כל כך מהר, אהוב שלי", ענתה היעקבינית, "להוציא רישיון לרובה מים זו פרוצדורה מסובכת. זה לא קורה ברגע. דבר עם אבא שלך".
הילד המאוכזב עשה דרכו אליי כמו יעקב אבינו בשעתו, מוכן למלחמה, תפילה ודורון. אבל מאחר שדורון לא היה אופציה מבחינה תקציבית, ותפילה היא משהו שעדיין לא לגמרי זורם לו, הוא הגיע מוכן בעיקר לעימות. ובצדק.
"אני צריך רובה מים ואני צריך אותו עכשיו", הוא אמר.
"לא כל כך מהר", עניתי לו במילים של אמא שלו רק בלי הקטע של ה"אהוב שלי" כדי שיזכור שהיחסים בינינו ראוי שיישארו קורקטיים, "להוציא רישיון לרובה מים זו -".
"פרוצדורה, אמא כבר אמרה לי", הוא השלים, "מה זה אומר בכלל פרוצדורה?"
"פרוצדורה זה אומר שאתה תקבל בסוף מה שאתה רוצה, אבל לא לפני שתתחרט על היום שבו נולדת", הסברתי לו את נבכי הבירוקרטיה הישראלית.
"טוב", הוא קיבל את זה יפה, "אז איך מתקדמים?"
"יפה. אז מה שאנחנו נצטרך לעשות זה דבר כזה", התחלתי לפרט, "אתה צריך להגיש בקשה רשמית ואז יש תקופת המתנה של שלושה חודשים שבה אנחנו נעשה עליך בדיקות רקע ונראה אם יש הצדקה לאחזקת רובה מים ברשותך".
"אבל אני צריך לנקום עכשיו!" הוא התעצבן.
"אתה לא עוזר לעצמך עם הגישה הזאת", רמזתי לו, "העצבים שלך זו בדיוק הסיבה שמסוכן לתת לאנשים רובה מים ככה במקום. אתה צריך קודם להירגע".
"אבל אבא, זה לא הוגן", הוא התרעם, "הילדים של השכנים קיבלו רובה מים מיד כשהם ביקשו".
"מה אתה משווה", החזרתי לו, "הילדים של השכנים אמריקאים, שם הכול הולך. זה אפילו מעוגן בחוקה שלהם".
"נו, אז בוא נהיה גם אנחנו כמו האמריקאים, מה הבעיה?"
"ילד ביולוגי שלי", בחרתי להראות לו חיבה כמו שרק יקים יכולים, "לא סתם בתי הספר של האמריקאים רטובים עד העצם, חבל שאתה לא קורא חדשות".
"טוב", הוא נכנע, "אז מה צריך לעשות?"
"ככה. אנחנו נצטרך צילום תעודת זהות, תמונת פספורט ואישור על שירות צבאי או שירות לאומי".
"לא שירתי בצבא ולא בשירות לאומי", הוא ענה מיד.
"אוקיי, אז קודם כול אנחנו מעריכים את זה שלא שיקרת בפרטים שלך, אמינות זה הכי חשוב", החמאתי לו. כשמגיע מגיע.
"אז זה בסדר שלא שירתי?"
"לא, למען האמת זו בושה וחרפה".
"למה איפה אתה היית בצבא?" הוא שאל.
"אתה יודע טוב מאוד שהייתי חונך בפנימייה צבאית".
"נו, אז גם אתה לא עשית צבא!" הוא הכריז, מבסוט מעצמו.
"פגיעה ברגשות של הפקיד לא תקדם אותך לרובה המים המיוחל", אמרתי בניסיון להסתיר את העלבון כמו גם את הגאווה על העקיצה המוצלחת, "אגב, אתה גם תצטרך לרכוש כספת".
"בשביל מה אני צריך כספת?"
"כדי לנעול שם את הרובה, אדון גאון. אתה לא רוצה שהוא יתגלגל חלילה לידיים של ילד, נכון?"
"אבל אני בעצמי ילד".
"או ווה, טוב שאתה מעדכן, שוב יישר כוח על הכנות. זה קריטי לנו לדעת", אמרתי, ומיד ניגשתי למלא את הפרט הקריטי במסמכים הייעודיים.
הילד חתם על הבקשה ואני נפניתי לבדיקות הרקע המדוברות.
תחילה שוחחתי עם אחותו הקטנה שסיפרה שבכמה וכמה מקרים אחיה הגדול השפריץ עליה מים באמבטיה, ושפעם אחת אפילו ראתה אותו שופך כוס מים על השולחן. בטעות או בכוונה - היא לא ידעה להגיד.
אח שלו לעומת זאת היה הרבה יותר נחרץ. לטענתו מגיש הבקשה חמום מוח ונוטה להתפרצויות זעם. אין לדעת מה יעשה אם יהיה ברשותו נשק שובר שוויון. עדות משמעותית ללא ספק. מצד שני, באותה נשימה ביקש האח להוציא בעצמו רישיון לרובה מים כדי לייצר הרתעה נגדית, כך שיש מה לפקפק ביושר כוונותיו.
מפה לשם הילד חזר אחרי שבוע שוב נוטף מים.
"אתם חייבים לתת לי להגן על עצמי, אי אפשר ככה יותר!" הוא התרעם.
"נושא גנטיקה שלי", שוב פתחתי בחום הגרמני המפורסם, "זו בעיה שלך שאתה מסתובב במקום כל כך מסוכן, אף אחד לא אמר לך לגור פה".
"אתם בחרתם שנגור פה!" הוא התעצבן, "לא שאלתם אותי בכלל".
"טוב, זו כבר סמנטיקה".
"מה זה אומר סמנטיקה?"
"זה אומר שאני מרגיש שאני מפסיד בוויכוח".
הבן שלי הרים ידיים והחליט לעשות מה שכל פורע חוק עושה כשהוא נדחק לפינה. הוא לקח בלונים מהמגירה של ימי ההולדת, מילא אותם מים ויצא לנקום בפורעים.
"בושה איך הם לוקחים את החוק לידיים", סיננה אשתי בעצב.
"האמת, מחבר'ה כמוהו אף פעם לא היו לי ציפיות", אישרתי, "הרי אפילו צבא הוא לא עשה".
לתגובות: jacobi.y@gmail.com
***