הגורם הרפואי שזומן לערוך בדיקה לפצוע הראש יחיאל אינדור, בעודו מאושפז במחלקה הנוירוכירורגית בשערי צדק, היה המום.
הוא לא פגש מחזות רבים מסוג זה. המפגש היחיד שהיה לו עם אחד השוטרים ששמר על אינדור, היה מבחינתו חציית קווים, דבר שהוא מכנה "הזוי".
"הייתי די בהלם מהתנהגות השוטר שהוצב לו", מספר הגורם, "כשנכנסתי לבדוק אותו המטופל ביקש שהבדיקה תיערך בפרטיות, בהתאם לכללי החיסיון הרפואי. ביקשתי מהשוטר לצאת מהחדר כמקובל, אבל השוטר עשה רק צעד אחורה ונשאר לעמוד בפתח החדר. הוא היה נוכח בבדיקה, זה חצוף מצידו. דלת החדר נותרה פתוחה והוא לא יצא".
אבל השוטר לא הסתפק בהפרת הפרטיות בבדיקה עצמה, ודרש בלי בושה מהגורם עוד דרישה שמפירה את כללי האתיקה הרפואית וזכויות החולה: "אמרתי לו שיש חיסיון רפואי ושהוא צריך לתת פרטיות בבדיקה. אז הוא אומר: בסיום הבדיקה אני ארצה שתגיד לי מה מצאת". הדרישה הזו היממה אותו עוד יותר: "אני נמצא כבר הרבה שנים בבית החולים, ואני לא זוכר דבר כזה. ראיתי הרבה מקרים, גם כשהיו מחבלים באשפוז, ודברים כאלה - שהשוטר מבקש לדעת את מצבו של החולה ולא יוצא בזמן הבדיקה – לא זכורים לי".
הגורם סירב כמובן לדרישה למסור מידע לשוטר, ופנה לצוות המטפל בתלונה על התנהלות השוטר, והוסיף כי הוא אינו מרגיש בנוח אל מול הדרישות הללו: "אני לא אמור לתת דוח למי שאינו איש מקצוע". ואכן, הרופא האחראי במחלקה פנה לשוטר וביקש ממנו לא לפנות ליועץ. בסיום הבדיקה השוטר שתק ולא חזר על הדרישה להיחשף למצבו הרפואי של אינדור.
העזות שהתירו לעצמם אנשי הימ"ר לנהוג בה בפצוע ראש קשה, שהתיק נגדו מלכתחילה מפורר ומחורר, המשיכה השבוע לשלב הבא: ביום ראשון הפעילו הימ"ר והשב"כ לחצים כבדים על הצוות הרפואי לשחרר את אינדור טרם הזמן, על מנת להעבירו למעצר ולחקירה בימ"ר ש"י. הלחצים עשו את שלהם, ואינדור – שמצבו הרפואי היה רחוק מאוד מלאפשר שחרור – לא רק שלא שוחרר לביתו, אלא הועבר לתנאים של מעצר וחקירה. רק לחצים שהפעילו השרים סטרוק ובן־גביר הביאו להצהרה שהוא לכל הפחות יהיה מושגח רפואית במרפאת שירות בתי הסוהר, שכמובן לא משתווה להשגחה של בית חולים.
מגוננים ומוחקים
אלא שהשבוע נחשף נתון חדש במשוואה, שהציב סימני שאלה כבדים לא רק מעל התנהלותם הברוטלית של גורמי החקירה והאכיפה, אלא גם מעל גורמים רפואיים בכירים שנשאו באחריות לטיפול באינדור. בתוכניתו 'הפטריוטים' בערוץ 14, חשף העיתונאי ינון מגל פוסט מחריד שפרסם מנהל המחלקה הנוירוכירורגית בשערי צדק, ד"ר נבו מרגלית. הפוסט פורסם ב־5 באוגוסט, יום לאחר האירוע בבורקא שבו נפצע אינדור. נזכיר כי לאחר פציעתו אינדור פונה מיד לבית החולים שערי צדק, ואם כן הדברים הבאים שכתב מנהל המחלקה הנוירוכירורגית, שבה אושפז אינדור, פורסמו כאשר אינדור נמצא כבר תחת ניהולו הרפואי של ד"ר מרגלית.
הפוסט פותח בסיפור דמיוני, שמשקף בצורה די בהירה את הנרטיב של השמאל לאירוע בבורקא: לא הגנה עצמית, כי אם רצח אזרח תמים. "תארו לכם קבוצה של שודדים, עם נשקים וכלי פריצה וכל הבלגן, נכנסים לבית של משפחה. המשפחה מנסה לגרש אותם החוצה, לסלק אותם. ואז השודדים הורגים אותם כי זאת 'הגנה עצמית'. חבורות של KKK עם תיאוריות גזע זהות לגמרי ועם רצחנות דומה".
מרגלית ממשיך ומבאר את אבחנתו האנתרופולוגית כלפי מגזר שלם, המכונה על ידו כלא פחות ממוביל תורת הגזע: "אידאולוגיה של סמוטריץ' מפריד היולדות ומוחק חווארה, סטרוק שרוצה לקבוע במי לטפל ובמי לא, כל מיני סוכות וחנוכה וכל מכות פסח והר־מלך. והדובדבן איש ההגות אלמוג. במקום לשרוף צלבים הם שורפים בתים. במקום עליונות לבנה נוצרית מביאים עליונות יהודית. תורות גזע עם כל החבילה", הוסיף, והצהיר: "החברה היהודית הליברלית הדמוקרטית תקיא את הציבור הזה החוצה. תעביר אותו מעבר לגדר. שם מקומו".
אחרי שתיית כוס מים שתוריד בגרון את המילים המתלהמות וחדורות השנאה של הדוקטור, צפות לא מעט שאלות. ראשית, כיצד אמור להרגיש מטופל דתי־ימני שמגיע למחלקה בניהולו בשערי צדק? האם כשדעותיו של ראש המחלקה כלפי מטופל כזה כה נחרצות, אין חשש קל לגבי איכות או אופי הטיפול שיוענקו לו? ומי ערב שגורלו של אינדור עצמו לא הושפע מעמדותיו הגלויות של מנהל המחלקה שבה אושפז? נזכיר כי בית החולים שחרר את אינדור, על אף היותו במצב רפואי מורכב אחרי ניתוח ראש ופציעה קשה, בשל לחצי המשטרה להעבירו לחקירה בימ"ר. האם הייתה זו רק כניעה ללחץ, או גם נימה של הסכמה? גם אם ישנה תשובה טובה, הרי שהשאלה, לכל הפחות, לגיטימית נוכח קריאת הפוסט.
בשערי צדק לא הכחישו את הדברים, ובחרו דווקא לגונן על מנהל המחלקה המתלהם. "אין כל קשר בין הטיפול המצוין והמסור שמקבל כל מטופל או מטופלת בשערי צדק ללא שום שיקול חיצוני, לבין דעה פרטית שנכתבה בעמוד אישי ופרטי", נכתב בתגובת בית החולים שפורסמה השבוע בעקבות חשיפת הפוסט והביקורת בעקבותיו. "צוות המחלקה הנוירוכירורגית בראשות מנהל המחלקה הם מהמובילים בארץ בתחומם, ויחד עם כל צוותי שערי צדק מצילים חיים מדי יום ואנו גאים בכך. שערי צדק מקפיד לשמור מחוץ לכתליו כל נושא שאינו רפואי ומקצועי.
"עובדי שערי צדק הם פסיפס של כל חלקי ומגזרי החברה בישראל ומחזיקים באופן טבעי בדעות שונות. אך כאשר הם ניגשים למטופל כל הדעות האישיות זזות הצידה, והטיפול הרפואי והאנושי במטופל הוא הדבר היחיד בו הם עוסקים. אנו גאים שאנו מהווים דוגמה לטיפול רפואי מסור לכל אדם ללא שום שיקול זר, לצד שמירה על חופש ביטוי".
הגיבוי החד משמעי לד"ר מרגלית, שלשיטת הממונים עליו אין כל טעם לפגם בדברים שכתב, נסדק קמעה נוכח העובדה שהפוסט נמחק השבוע בידי יד נעלמה מדף הפייסבוק של מרגלית. אם הדברים כה ראויים ולגיטימיים, מדוע לא יכירם מקומם מעל דפי הרשת החברתית?
"נגד מה שאנחנו יודעים על הפסיכולוגיה האנושית"
מול החיבוק שהעניק בית החולים לרופא משולח הרסן, ישנן גם עמדות אחרות, שמציגים אנשי אתיקה שדווקא אינם מזוהים עם הימין המובהק. הרב יובל שרלו, ראש תחום אתיקה בארגון רבני צוהר, שמאחוריו רקורד עשיר של חברות בוועדות בתחום האתיקה - מרפואה ועד תקשורת, מקדים ואומר על הפרשה הנוכחית כי הוא "מקפיד מאוד לא להתייחס למקרה כלשהו בלי לשמוע את שני הצדדים, וכיוון שאיני מכיר את העובדות לאשורן - איני יכול לומר דבר מה חתוך על המקרה עצמו".
במישור העקרוני בסוגיה של הבעת עמדה פוליטית של רופא, קובע הרב שרלו כי "לרופא, כלכל אדם, בוודאי מותר לומר את דעתו, גם אם היא לא מוצאת חן בעיני אחרים". ואולם לדבריו ישנה הסתייגות חשובה מהכלל הזה, במקרה שבו הבעת הדעה תגרום לפגיעה או נזק בריאותי במטופל, שכן ביחסי רופא-מטופל - טובת המטופל היא הערך העליון. "כאשר יש חשש ממוקד שהבעת הדעה בנסיבות מסוימות מזיקה למטופל שנמצא באחריותו הישירה - הוא חייב לדחות את הבעת עמדתו, לפי העיקרון המחייב של טובת המטופל. נכון יהיה מצד הרופא להמתין ולא להחליש את יכולת העמידה של המטופל", מסכם הרב שרלו, "וכשיגיע הזמן - לכתוב את מה שהוא מאמין בו".
גם פרופסור יחיאל בר־אילן מאוניברסיטת תל אביב, מומחה לחינוך רפואי ולאתיקה רפואית, סבור כי כתיבת הפוסט של ד"ר מרגלית בעיתוי הזה הייתה מעשה פסול מבחינה אתית. הוא בהחלט תומך בזכותם של רופאים להביע את עמדתם באשר היא, אלא שיש להקפיד שהדברים יהיו בעיתוי ובנסיבות המתאימות. העובדה כי מרגלית התבטא בנושא הנוגע למטופל שתחת ידיו, טוען פרופ' בר אילן, חמורה יותר. "יש לעודד התבטאויות פוליטיות של כל אדם. גם רופאים זכאים לכך. זו חובה אזרחית להשתתף בשיח הציבורי. איני יכול לומר לך שאני מסכים עם הסגנון שבו נכתבו הדברים, אבל זה לא העניין כאן. כל אחד מתבטא בדרכו הוא ועל פי כאבו שלו", הוא מקדים.
ואולם בר־אילן קובע ביחס למקרה של מרגלית, "לעניות דעתי רופא מטפל לא אמור להתבטא כך, ודאי כשהמטופל עדיין תחת אחריותו", ומסביר כי בהכרח מטבע האדם תהיה לכך השפעה על אופי הטיפול: "אי אפשר לכתוב כך על מטופל תחת אחריותך, וגם לומר שבשעת הטיפול היחס אליו הוא כלכל אדם. זה אבסורד ולא עומד במה שאנו יודעים על הפסיכולוגיה האנושית. גם מי שמטפל במחבלים מתאבדים, להבדיל, לא אמור לגנות אותם כשהם תחת טיפולו. אחרים יעשו זאת".
פרופסור בר־אילן מדגיש את הצורך בהפרדה בין זכות הרופא להביע דעה לבין מסגרת הזמן והמקום המתאימה לכך, והנזק שעלול להיגרם אם ההפרדה הזאת לא תישמר: "על הרופא ליצור הפרדה בין הדעות שלו לבין הטיפול שלו. זה צריך להתחיל עוד לפני קבלת החולה ולהמשיך גם לאחר שהחולה משתחרר. אפשר לפרסם ביקורת קשה על המתנחלים או נוער הגבעות או הממשלה, אבל במקרה הזה הקשר למטופל מפורסם שנמצא ברשותו הוא ברור לכול. אי אפשר לטפל כך באופן שוויוני, וזה גם לא ראוי. גם אם מוצדק להזעיק שמיים וארץ נגד 'עליונות יהודית', אחרים יעשו זאת באותה שעה, לא הוא".
לתגובות: Hagitr72@gmail.com
***