שום דבר לא הכין את חנה קורן, היועצת הפוליטית של חבר הכנסת צבי סוכות, לאירוע המטלטל שחוותה ביום חמישי שעבר, שעה שהתייצבה למעגל שיח ברחבת הבימה בתל אביב. "זה היה חלק מהפעילות של 'מטה חיבורים' מטעם מפלגת הציונות הדתית, שבה אנחנו מארגנים מעגלי שיח ברחבי הארץ. נסענו מתוך רצון אמיתי ליצור שיח ודיבור בינינו", היא מבקשת לציין את טוהר כוונותיה. "תוך כדי הנסיעה למקום אנחנו כבר מקבלים עדכונים שעומדים להגיע לשם מפגינים, אבל לא ייחסנו לזה יותר מדי חשיבות. כשהגענו למקום ראינו מולנו עשרות מפגינים שרק מחכים לנו עם זמבורות, משרוקיות ומגפונים. ברגע שהנחנו את השולחן שלנו, הם פשוט התנפלו עלינו בבת אחת. הר של אנשים הקיף אותנו והתחיל לשרוק לנו באוזניים ברמה אלימה. הם נצמדו אלינו וצעקו ושרקו ישר לתוך האוזן בעוצמה בלתי נסבלת", היא מתארת את המפגש הראשוני הטעון.
"הם לא אפשרו לנו לדבר, המשרוקיות היו בתוך האוזניים וגם הזמבורות. הם צעקו במגפונים בקולי קולות. התקרבו אליי בצורה מאיימת, ספגתי קללות מפה ועד להודעה חדשה. זה היה אלים, לא יכולנו לפתח שיח או לשמוע זה את זה. חבר הכנסת סוכות הצליח לנהל איכשהו כמה שיחות". אחד הרגעים הקשים שחוותה בערב ההוא היה כאשר אחת הנשים צרחה עליה בקול רם כשהיא ניצבת קרוב אליה: "היא עמדה צמוד אליי, לא היה לי מרחב נשימה. היא הייתה על הפרצוף שלי. היריקות שלה היו על האף שלי. היא צעקה ׳פאשיסטית׳, ׳אין לך מקום פה׳, ׳את אשתו של כהנא׳, ׳לכי תשטפי את הרחוב עם המטפחת שלך׳, וכל מיני משפטים נוראיים. את רואה את האגרסיביות, ברגעים ההם הרגשתי ממש לא בטוחה", היא מספרת.
"זזתי הצידה, עמדו שם אנשים שדי נקלעו לסיטואציה. הם הסתכלו מה קורה ואמרו לי: אנחנו נגד מה שהם עושים לכם. אנחנו לא מסכימים איתכם, אבל הצורה שבה הם מתנהגים כלפיכם היא לא לרוחנו. כשראיתי שאנשים התקרבו לחבר הכנסת סוכות בצורה מאיימת, דחפו וביזו אותו, הלכתי לכיוון. ראיתי ששמו לו את המיקרופון על האוזן, ואגב, עד היום הוא סובל מצפצופים באוזניים", היא מדגישה את עוצמת הפגיעה. "גם לי שמו את המגפון ואת המשרוקיות באוזן. ולא, הן לא המשרוקיות הקטנות והחמודות שיוצאים איתן למסעות בסניף, ממש לא. אלו משרוקיות גדולות ומחרישות אוזניים. הרגשתי שהם בתוך האוזן שלי", היא נאנחת.
"היו רגעים שהייתי ממש נסערת. היה אדם מבוגר בן שבעים בערך, שצעק ודחף אותי בכתף בצורה אגרסיבית, ואין לך מה לעשות כי הוא אדם מבוגר. פתאום אני קולטת נשים שלקחו את הכיסאות שלנו וזרקו אותם על הרצפה. הן קיפלו לנו את השולחן בכוח, לקחו את כל הדברים שהיו עליו וזרקו לכל עבר. פתחנו את השולחן מחדש ועדיין ראינו נשים שמפילות לרצפה הכול. זה לא היה קל בכלל".
וכאילו כל זה לא היה מספיק, בזמן שהבחינה בהתלהמות חדשה סביב חבר הכנסת, התקרב לעברה אדם בשנות החמישים לחייו ודרס אותה עם אופניו. "הוא פשוט נסע לי על הרגליים. אמרתי לו: 'סליחה? מה אתה חושב שאתה עושה?! למה אתה דורס אותי?' והוא ענה לי: 'זוזי מפה, אחרת אני אמשיך לדרוס אותך'. ואז הוא דרס אותי שוב. הייתי בסטרס נוראי. הייתי בהלם, קפאתי. בדרך כלל אני יודעת איך להתנהל במצבים כאלה, אבל הפעם לא הצלחתי להתמודד עם הסיטואציה". השבוע הגישה נגדו קורן תלונה במשטרה.
אחרי הדריסה חיפשה קורן מקום צדדי להירגע מעט: "הייתי מבוהלת. הלכתי לצד, אבל הם לא הרפו ממני. התקבצו סביבי נשים וגברים והתחילו לצעוק בקול ׳יודונאצית׳. אני עוד הייתי בסערה מהדריסה. פשוט עמדתי בתוך המעגל, עצמתי עיניים ובכיתי. הרגשתי חסרת אונים. אפילו לא יכולתי להסתכל עליהם, הייתה להם שנאה בעיניים. אני לא מאחלת לאף אחד לחוות את השנאה שהייתה שם, שנאה מטורפת. אני לא ניבלתי את הפה כמוהם, אבל ברגע שהם כינו אותי ככה הרגשתי נורא. ואני כבר אחרי שעתיים קשות, אני מפורקת, עומדת באמצע המעגל, בוכה ואומרת שוב ושוב, אפילו לא להם אלא לעצמי: אני יהודייה. אני יהודייה".
למה בעצם את מרגישה את הצורך לומר את זה?
"כולם לא מפסיקים לצעוק עלייך ולהגיד לך כמה את רעה. זאת סיטואציה מורכבת מאוד לנכוח בה. הייתי צריכה להזכיר לעצמי מי אני, ושמה שאני עושה שם נובע מתוך רצון לעשות טוב לעם ישראל, שאני לא יודונאצית. המילים האלו גרמו לי לזעזוע נוראי, ואמרתי לעצמי: אל תתבלבלי, את עם הרגליים על הקרקע, את יהודייה גאה בארץ שלך", היא אומרת וקולה נשנק. "אחת הנשים שם דחפה אותי והרגשתי שבשנייה זה יכול להידרדר לאלימות קשה יותר. הרגשתי שאני תחת איום. ברגע שעמדתי שם כשהם במעגל סביבי, הרגשתי שמכיוון שאני בחצאית ובכיסוי ראש מותר להם להתעלל בי, לדרוס אותי, להשפיל - דמי הותר וזה לא הגיוני".
השנאה לא תנצח
רק לאחר שאחד מאנשי הצוות שנכח במקום הצליח לשלוף אותה ולהרחיקה מההמון הזועם, קורן ניסתה להסדיר נשימה. "עמדתי שם ובכיתי את נשמתי. וגם שם הייתה מישהי שהמשיכה לצרוח עליי. בכיתי המון. אמרתי לה: בבקשה, תעזבי אותי. לא יכולתי כבר לשאת את זה, אבל היא המשיכה לצעוק עד שמישהו מהמחאה לקח אותה הצידה. זה עבר כל גבול אפשרי, זה היה גדול עליי", היא אומרת בכנות.
כל האירוע נמשך כשעתיים. למה לא עזבתם מיד בהתחלה, כשראיתם את עשרות האנשים מתנפלים עליכם?
"איזה מסר היינו מעבירים לציבור אם היינו קמים והולכים משם כי הופעלה אלימות כלפינו? שאין מקום לדיבור? ומה עם אלה שעמדו מסביב וניסו כן לגשת ולדבר, להם אין מקום?" היא תוהה. "השאלה היא אם אני נותנת לאלימים עם המגפונים לשלוט בסיטואציה. הרגשנו שאם נלך - האלימות תנצח, השנאה תנצח, ואנחנו לא רוצים לתת להם את התענוג הזה", היא מסבירה. "זה ממש לא המסר שאנחנו רוצים להעביר, וזה לא מה שרוב העם חושב. רוב העם רוצה יותר מקום לשיח, רוצה מקום לחיבורים ולאמון אחד בשני. בסופו של דבר, השנאה שחטפנו היא איומה, אבל העברנו מסר ברור שהיא לא תנצח אותנו".
אולי הקרע גדול כל כך, שזאת תמימות מצידכם להושיט יד?
"חשוב לעשות הפרדה. אנחנו לא באים להושיט יד למי שתוקף אותנו באלימות וצורח עלינו. אנחנו באים להושיט יד למי שרוצה לבוא ולדבר איתנו, ויש הרבה כאלו. גם במפגש בשבוע לפני כן אנשים דיברו בצורה מכובדת, אבל הגיע אחד שלא הפסיק לזלזל בי וברבנים שלי. שאלתי אותו: אתה נהנה לעלוב בי? אם כן, אז מקומך לא כאן. אם אתה מזלזל בדעות שלי, בי כבן אדם ובציבור שאני באה ממנו, אז אני לא באתי לדבר איתך. אני באה לדבר עם המון אנשים שבאים לשוחח מתוך כבוד הדדי", היא אומרת. "היה גבר שהגיע בשבוע שלפני כן לדבר. כבר היה אחרי חצות והייתי עייפה, אז ביקשתי ממנו להגיע בשבוע הבא. ובאמת בחמישי האחרון ראיתי אותו מגיע, אבל הוא ראה את הבלגן וברח. הוא איש מחנה השמאל, לא איש ימין. לא הייתה לו ההזדמנות לדבר, וזה לא הימין שסתם לו את הפה. זה המחנה שלו. כל אחד שרוצה לבוא ולדבר, אפילו ממחנה השמאל – הם משתיקים אותו. לא נותנים מקום להידברות, ועל זה אני חושבת שצריך למחות".
התגובות שקורן קיבלה לאחר פרסום התקיפה היו חמות ואוהדות. "יש לי הרבה חברים שמאלנים, ומרובם קיבלתי הודעות מחממות לב. 'אנחנו בעד לדבר, תמשיכו בדרך שלכם לשיח בין חלקי העם ואל תיתנו לקומץ אלים לקפל אתכם בשום צורה' - אלו רוב הקולות", היא מדגישה ומשתפת בהתרגשות בפוסט גינוי שכתב אחד מראשי מחאת ההייטקיסטים בעקבות המקרה. "הוא כתב: מפגינים, הגזמתם. אין שום מקום לאלימות. אנחנו בעד שיח ובעד לדבר עם מי שבאמת נכון לדבר. וזה גם מה שאנחנו מנסים להעביר. אלימות לא מתקבלת בשום צורה. אסור לתת לגיטימיות לאנשים קיצוניים שלא נותנים לנו לדבר, ומקללים אותנו בקללות שאני לא יודעת איך בכלל מבטאים אותן במדינה יהודית".
מנגד קורן מצטטת את הפוסט שפרסם איש התקשורת חנוך דאום, ובו הפנה אצבע מאשימה דווקא כלפי חבר הכנסת סוכות ואנשי לשכתו המותקפים. דאום כתב: "אתה חושב שתבוא ערב אחד עם שולחן לתל אביב, תגיד 'הידברות' - וכולם ייגשו לחבק אותך?". עוד הוסיף: "אני אוהב בעמוד הזה לעודד מאמצים לאחדות, ומתנגד מכול וכול לאלימות שחווית, אבל מה שאתה עושה זו רמה מטורללת ממש של חוסר מודעות. תבין, אתה הסיוט של האנשים האלה, צבי סוכות".
קורן מתרעמת על הגינוי הרפה של דאום אל מול האלימות המתפרצת כלפיה: "ראיתי את מה שכתב דאום והייתי בהלם. זה לא הגיוני שאנחנו צריכים להצטדק על הרצון שלנו לדיבור בעם ישראל. ובעצם זה שהוא מבקר אותנו, המותקפים – הוא למעשה ממשיך להתיר את דמנו ונותן לגיטימציה לקבוצה האלימה הזאת", היא מאשימה. "הייתי מצפה שבהיותו יוצר תוכן הוא יניף דגל של אחדות ושיח. אנחנו באים לדבר והודפים אותנו כי 'כבר עשיתם מהלך'. אבל יש עוד מהלכים, ואנחנו רוצים לדבר לפני שהמהלכים האלו קורים, כדי שלא יגידו אחר כך למה לא דיברנו".
יש כאלו שטוענים שרק אחרי שהחקיקה המתוכננת תיבלם יהיה אפשר לשבת ולדבר.
"אנחנו לא מאמינים בהצבת תנאים להידברות. אנחנו באים ליצור שיח בין־אישי, לשמוע ולהשמיע. וחוץ מזה אנחנו בפגרה כרגע, ושום חקיקה לא מקודמת. באחד המפגשים הייתה אחת שאמרה לי: תורידי את המטפחת, תלכי במכנסיים ואז אני אדבר איתך. עניתי לה שאני לא באה בדרישה שהיא תחבוש כיסוי ראש. אני לא רוצה שהיא תתלבש כמוני, אין לי שום צורך ורצון בזה. אמרתי לה: תעשי מה שנכון לך, אבל באותה נשימה אל תדרשי ממני לשנות את עצמי. באיזה עולם אנשים מרשים לעצמם לקלל ולהשפיל אותי כי אני בכיסוי ראש? בימינו קוראים לזה דתיפוביה. רק רואים דתי וישר כל הפחדים מתחילים לצוף. כך גם אצל חנוך דאום. ברגע שהוא בוחר - אחרי סיטואציה אלימה כזאת - להצדיק את המעשים הקשים שלהם, זו הבושה האמיתית. בחברה חייבים קווים אדומים, ופה הם נחצו בגדול".
זה לא מייאש? אולי אין בכלל עם מי לדבר?
"האמת, מיום חמישי שעבר ועד היום היו לי מחשבות קשות של ייאוש", היא משתפת בכנות. "באותו ערב, אחרי שהלכתי פגועה מהמקום, אמרתי לעצמי: חנה, די, תביני שלא רוצים לדבר איתך. אבל אז התחלתי לקבל מבול של הודעות, ואנשים כתבו לי גם משמאל וגם מימין: אסור לתת יד לאלימות בינינו ואנחנו בעד דיבור. אנשים שואלים בלי סוף מתי המפגש הבא כי הם רוצים להגיע ולדבר, וזה מבחינתי מרומם את הרוח".
קורן מספרת על קרוב משפחתה, פעיל מרכזי בכוח קפלן, שהפתיע אותה בהודעה ששלח לה בעקבות התקיפה שחוותה: "הוא פעיל במחאה בכל רמ"ח אבריו, והוא כתב לי הודעה: 'חנה, תדעי שלא משנה כמה הדעות שלנו שונות ואיך אנחנו תופסים את המציאות - אני אוהב אותך ואני לא נותן יד לאלימות הזאת, ואני אמשיך לאהוב אותך, לא משנה אילו בחירות תעשי'. קראתי את ההודעה שלו והתרגשתי בטירוף. קיבלתי מאות הודעות, הטלפון שלי מפוצץ בהודעות של חיזוק וחיבוק, אבל ההודעה הזאת ריגשה אותי במיוחד, כי בעצם לזה אני מכוונת. זו קרן האור שאנחנו זקוקים לה כל כך בימים כאלו. זה הזיז לי את הלב. אם הייתי עד אז סקפטית בנוגע להמשך השיח בין המחנות והייתי על סף ייאוש - כשקיבלתי את ההודעה הזאת הבנתי שבדיוק בשביל זה אני פועלת".
חזרה לאנטישמיות בצרפת
אימה של קורן, שעלתה לישראל מצרפת, נדהמה מהמתקפה הקשה על בתה בלב תל אביב: "אמא אמרה לי בדמעות: חנה, אני לא מאמינה למה שראיתי. זה מחזיר אותי לימים אחרים בצרפת, שהיו קוראים לי בשמות גנאי אנטישמיים. זה מחזיר אותי לימים שהיו עומדים מתחת לבית שלי בצרפת וקוראים לי אויבת. לא נתפס שהגענו למצב שקוראים ככה לבת שלי במדינה שלנו".
חנה קורן, אם לשניים, תושבת עלי, משמשת בתפקיד יועצת פרלמנטרית בלשכתו של חבר הכנסת סוכות כבר חצי שנה. בעשייתה לקידום מיזם 'מטה חיבורים' היא גאה באופן מיוחד. "לאחר העברת חוק צמצום עילת הסבירות ראינו את המשבר שנוצר בעם, והוחלט להקים את מטה חיבורים שמטרתו לשבור מחיצות ולקרב לבבות. חבר הכנסת סוכות עשה את זה עוד קודם, והוא שהוביל את המיזם מטעם המפלגה. הצטרפתי אליו להובלה של כעשרים מוקדים ברחבי הארץ, שפועלים שלושה שבועות בימי חמישי בערב. אנשים באים להקשיב, להביע ולהתחבר", היא מסבירה את הרציונל מאחורי המיזם.
"הפעלנו מוקדים מבאר שבע ועד מעלות. בתל אביב, רמת גן, פתח תקווה, ירושלים ועוד. קיבלתי עליי להוביל את המעגל בתל אביב. בשבוע הראשון הלך מצוין, היה שיח מרתק. הגענו לשיחות רציניות עם אנשים. זה כמובן היה מלווה גם בהמון אמוציות וויכוחים, אבל הייתה הקשבה ונגענו בשורש הדברים. בשבוע שעבר זו כבר הייתה חוויה אחרת, לא פשוטה".
אתם מתכוונים לחזור לתל אביב גם השבוע?
"את הפרויקט עצמו ברור שנמשיך גם השבוע, זה היה הרעיון. ברור שאין לנו רצון חלילה לעורר מתח מיותר, אז החלטנו שהמפגש השבוע יתקיים בתל אביב בבית פרטי שמוזמנים אליו אנשים שמעוניינים בהידברות הזאת. אנחנו לא נפסיק לפעול להידברות. אנחנו לא נפסיק לבטא את הקול לחיבור בין חלקי העם. לא נעצור את הקול שקורא מימין ומשמאל לא להרים ידיים ולהמשיך לדבר".
יש כאלה שרואים באוהלי השיח בעת הזאת סוג של התרפסות וחנופה לשמאל. מה אתם עונים לטענה כזאת?
"מה שאנחנו רואים לנגד עינינו הוא אחדות העם. זו לא התרפסות ולא חנופה. אנחנו מרגישים שזאת המשימה הנדרשת בעת הזאת. האנשים שחושבים שזאת חנופה צריכים להגיע למפגש כזה ולראות את השיח והדיבור, ולראות שזה לא מצד איזו התרפסות כלפי המחנה השני, אלא יש פה כאב אמיתי שעולה, ואני רוצה להקשיב לו. הם באמת מפחדים. חלקם ממש לא עושים את זה מרוע. וגם אם יש חילוקי דעות, וגם אם לא הסכמנו על הרבה מהדברים אבל יש דיבור, יש עיניים מחייכות, ללא שנאה – יש לזה ערך גדול".
***