השורות הללו נכתבות לאחר ששלושת ערוצי הטלוויזיה הגדולים בישראל החליטו להקים גוף שייאבק נגד רפורמת השר קרעי, שתוארה בעיתון זה בהרחבה בכתבתי בשבוע שעבר.
אין בכוונתי לנתח במאמר זה את כל חלקי הרפורמה המדוברת, אלא לגעת ברעיון עיקרי שעומד מאחוריה, רעיון שלצערי נפוץ כבר שנים במחוזות הימין הישראלי. הכוונה היא לרצון לסגור את תאגיד השידור הציבורי, או לכל הפחות לפגוע בו קשות.
מתנגדי התאגיד מציגים את התנגדותם כחלק מתפיסת עולם של שוק חופשי, וחלקם אכן מאמין בכך. אך אם נהיה כנים, יש להם סיבה אחרת, שאותה ניסחה שרת התחבורה מירי רגב לפני שנים מספר: "מה שווה התאגיד אם אנחנו לא שולטים בו". מדובר באמירה אנטי־דמוקרטית מובהקת. חופש העיתונות הוא ערך עליון בדמוקרטיה, כזה שבלעדיו אין שום אפשרות לנהל דמוקרטיה מתוקנת, שבה העם בוחר את נציגיו, בצורה חופשית, שוויונית ומושכלת. ללא תקשורת חופשית אי אפשר לשמור על התנאים הבסיסיים שמאפשרים לכולנו לחיות במדינה דמוקרטית. קריאות כמו של רגב, שנשמעות בווריאציות כאלה ואחרות כל העת, למעשה רוצות תקשורת שנשלטת על ידי הממשלה.
קוראי עיתון זה יודעים כמה חשובה תקשורת חופשית, וכמה זה מסוכן כאשר גורמים בעלי כוח מנסים להשתלט על גופי תקשורת או לסגור כאלה שלא באים להם טוב בעין. אחרי הכול, עיתון 'בשבע' הוקם על חורבותיו של ערוץ 7, שנסגר בהוראת בית המשפט ומנהליו נשלחו לכלא על שניסו לתת קול לימין. לכן דווקא הימין, שחווה על בשרו את ההשתקה הזאת, לא יכול לתמוך בתפיסות עולם שמאחוריהן עומדת ההשקפה כי התקשורת צריכה לשרת את השלטון.
אבל מעבר לתפיסה העקרונית לגבי חופש העיתונות, קיומו של התאגיד הכרחי, בטח למדינה כמו ישראל. הנתון הוא שבכל דמוקרטיה בעולם יש שידור ציבורי, ברבות מהן אף יותר מאחד. אפילו בארצות הברית, כביכול המודל לחיקוי של השר קרעי ושל תומכי הפגיעה בתאגיד, יש שידור ציבורי. ארצות הברית היא גם אחד המקומות היחידים שבהם השידור הציבורי חלש, לעומת רוב הדמוקרטיות שבהן מדובר בגוף איתן למדי.
לא מדובר בבאג, אלא בעיקרון עיקרי וחשוב, במיוחד כשמבינים איך עולם התקשורת פועל. חשיבותו של שידור ציבורי בדמוקרטיה נעוצה דווקא בעובדה שהוא לא מסחרי ואינו שייך לבעלי חברות פרטיות. האינטרסים של גופי שידור ציבוריים שונים מהאינטרסים של גופים פרטיים, במיוחד כשהם נמצאים בבעלות של חברות מענפים אחרים במשק. האינטרס של שידור ציבורי הוא לשדר מה שהערוצים האחרים אינם מוכנים לשדר מסיבות אינטרסנטיות כאלה ואחרות, ובעיקר לקבוע תו תקן שסביבו ינועו שאר גופי התקשורת.
למי שעוקב אחרי עולם הטלוויזיה ברחבי העולם קל להבחין בהבדל בין מדינות שבהן יש שידור ציבורי חזק, לדוגמה בריטניה, צרפת, גרמניה, הולנד ודנמרק, לבין מדינות שבהן השידור הציבורי חלש, והבולטות מכולן הן ארצות הברית ואיטליה. בראשונות היצירה משגשגת והציבור צופה בהמוניו. באחרונות מדובר בתעשייה שנמצאת בקריסה, פשוט כי היא משעממת את הציבור, ואין מי שמושך את התעשייה למעלה.
בישראל המצב אינו שונה. עד לבואו של התאגיד כמעט ולא היו סדרות ישראליות שזכו ליותר מעונה אחת, למעט קומדיות. סדרות דוקו ותחקירים היו בעיקר תוכניות רכילות. התאגיד שינה זאת. הוא שדרג את התעשייה בארץ, והוביל את ישראל לתור זהב של יצירה. היא עדיין לא מושלמת, וימנים עדיין אינם נוכחים בה כל כך, אבל אין ספק שהיא שינתה את פניה. כל זה לא היה קיים כשהשידור הציבורי בישראל היה בידי רשות השידור החלשה.
לא רק בתחום יצירת התוכן התאגיד הוביל לקידום התעשייה בישראל, אלא גם בתחום החדשות. אין זה סוד שעשרות שנים התקשורת הישראלית נתפסת כמדירה את הציבור הימני. לעומת זאת, על פי סקר אתר ביקורת התקשורת הימני פרספקטיבה, התאגיד נתפס כגוף שידורים הוגן, כזה שכל צד ימצא בו ייצוג.
דווקא מי שרוצים תקשורת מגוונת יותר ואיכותית יותר, חייבים לדרוש שתאגיד כאן לא ייפגע. האינטרס הזה הוא של כולנו, ימנים ושמאלנים כאחד.