טיוטת חוק מינוי רבני ערים נדונה בימים אלה בפני ועדת חוקה, ומעוררת תגובות רבות, אשר בחלקן מבקרות את תוכנה.
טענתי העיקרית היא שבטיוטת החוק המעודכנת יש יישום סביר של עקרונות ההלכה בסוגיה זו, ולכן היא בשורה של ממש בתחום זה. אומנם יש מקום לכמה שיפורים בחוק, אולם בגלל גבולות המסגרת נתמקד בעניינים העיקריים בלבד.
שלושה עקרונות בנוגע למינוי רבנים
בהלכה מצאנו שלושה עקרונות בנוגע למינוי רבנים לקהילות ולערים. העיקרון הראשון הוא עצם הצורך ברב לעיר ולקהילה. בגמרא מובא כך: "אמר אביי: שמע מינה: צורבא מרבנן דאיכא במתא – כל מילי דמתא עליה רמיא" (מועד קטן ו ע"א. בתרגום חופשי: תלמיד חכם המתגורר בעיר – כל ענייני העיר נמצאים באחריותו). וכך ביאר הרב בצלאל זאב שפרן, מחכמי רומניה: "ואין לך עוסק בחפצי שמיים יותר מרב העיר שכל מילי דמתא עליה רמיא, להזהיר אתהם את חוקי אלוהים ותורתו, ולהודיע להם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון, וכל דבר הגדול וכל דבר הקטן יביאו אליו, והוא נושא לבדו טרחם, משאם, ריבם" (שו"ת הרב"ז חלק א, סימן קלד).
באופן מעשי בימינו תפקידו של הרב כולל פיקוח על מערך הכשרות בעירו, על כשרות העירוב, על כשרות המקוואות והתנהלותם ועוד ועוד. זאת לצד תפקידו החינוכי וחובתו לפעול להגברת לימוד התורה ושמירת המצוות, הרחבת פעילות החסד והשכנת שלום בין בני עירו.
העיקרון השני הוא שעל רב העיר להיות ראוי לתפקידו. לגבי מינוי דיינים פסק הרמב"ם: "כל המעמיד לישראל דיין שאינו הגון כאילו הקים מצבה שנאמר 'ולא תקים לך מצבה אשר שנא ה' אלוהיך', ובמקום [שיש] תלמידי חכמים כאילו נטע אשירה שנאמר 'לא תיטע לך אשירה כל עץ אצל מזבח ה' אלוהיך'" (סנהדרין ג, ח).
העיקרון השלישי הוא שעל הרב להיות מקובל על בני עירו וקהילתו. כך נאמר בגמרא לגבי מינוי בצלאל: "אמר רבי יצחק: אין מעמידין פרנס על הצבור אלא אם כן נמלכים בצבור, שנאמר 'ראו קרא ה' בשם בצלאל'. אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: משה, הגון עליך בצלאל? אמר לו: ריבונו של עולם, אם לפניך הגון, לפניי לא כל שכן? אמר לו: אף על פי כן, לך אמור להם. הלך ואמר להם לישראל: הגון עליכם בצלאל?" (ברכות נה ע"א). דברי הגמרא הם לא פחות ממדהימים: אפילו הקב"ה אינו ממנה מנהיג לציבור ללא הסכמתו!
בהמשך לכך קבעו מאה וחמישים מחשובי הראשונים, ובהם רבנו תם ורשב"ם, חרם על מי שימונה ללא הסכמת הציבור: "ועוד גזרנו ונדינו והחרמנו בשמתא ובשם מיתה שלא יהא אדם רשאי ליטול שררה על חברו לא על ידי מלך ולא על ידי שר ושופט... אם לא שימנו אותם רוב הקהל מפני חשיבותם" (שו"ת מהר"ם מרוטנבורג פראג, סימן אלף כב).
רבני הרשויות המקומיות: תמונת מצב
לפני בחינת הטיוטה של הצעת החוק הנוכחית יש לעמוד על מצבה הנוכחי של הרבנות ושל החוקים הקיימים. בדוח מכון משפטי ארץ ("רבנות ללא רבנים", אתר דין תורה) מלפני שלוש שנים מצאנו כי בחמישים רשויות מקומיות בישראל, שהן יותר משליש מכלל הרשויות היהודיות בארץ, לא מכהן רב במינוי של קבע. בחלק מהרשויות לא מכהן רב במינוי של קבע כבר עשור ואף יותר מזה (בהוד השרון למשל לא מכהן רב משנת 2001). בפועל קצב המינוי של רבני הרשויות המקומיות נמוך מאוד, ללא קשר לזהותו ולשיוכו המפלגתי של השר לשירותי דת.
מבחינה חוקית, כל זמן שהחוק החדש לא התקבל, מינוי רבני ערים מוסדר בתקנות שקובע שר הדתות. משמעות הדברים היא ששר הדתות שולט לבדו בקביעת הכללים למינוי רבנים. זאת ועוד, על פי התקנות הנוכחיות, השר רשאי להחליט אם והיכן ימונה רב. למרות השינויים הרבים שעברו התקנות, עיקרון זה לא שונה. נוצר מצב שבו לשר הדתות יש סמכות (ותמריץ) לפתוח בהליך לבחירת רב עיר רק ברשויות שבהן יש סיכוי שימונה רב שהוא חפץ ביקרו. ככל הנראה זו הסיבה העיקרית לקצב המינוי הנמוך של רבני רשויות מקומיות, ללא קשר לשיוכו הפוליטי של שר הדתות.
חריגה ראשונה ומבורכת הייתה בממשלה הנוכחית, שמינתה עד כה ארבעה רבנים, גם מהציונות הדתית וגם חרדים, בתוך חצי שנה, וכעת נאלצה לעצור עד לבחירות לרשויות המקומיות.
זאת ועוד, בתקנות נקבע כי שר הדתות רשאי למנות חלק מחברי הגוף הבוחר את רב העיר. גם עיקרון זה לא שונה, למרות כל השינויים בתקנות. כך למשל השר (דאז) מתן כהנא צמצם את מספר חברי הגוף שממנה שר הדתות לכדי שליש מחברי הגוף הבוחר, אבל לא ויתר על סמכות זו. חשוב להדגיש כי אין כל הצדקה תורנית להשפעתו המכרעת של שר הדתות על בחירת רב מקומי.
בחינת נקודות עיקריות בהצעת החוק החדשה
על רקע כל האמור לא ניתן להתעלם מהיתרונות הגדולים שיש בהצעת החוק החדשה.
ראשית, היא קובעת כי נוהל בחירת רבני ערים יהיה מעתה בחקיקה ראשית, ולא יהיה מוסדר בתקנות הנמצאות בשליטתו של שר הדתות.
שנית, היא קובעת כי שר הדתות חייב למנות רבני ערים, והדבר אינו נתון לשיקול דעתו. בכך יש מענה לעיקרון התורני הראשון הקובע שיש צורך במינוי רבני ערים.
בעניין הגוף הבוחר את רבני הערים התמונה מורכבת יותר. הצעת החוק קובעת כי הרכב הגוף הבוחר יהיה כזה: חצי ממנו – חברי מליאת הרשות המקומית וראש המועצה הדתית, רבע ממנו – נציגי מועצת הרבנות הראשית, ורבע ממנו – נציגי שר הדתות. כאמור, לא ניתן להצדיק את מקומם של נציגי שר הדתות בגוף הבוחר. לעומת זאת, השילוב של נציגי מועצת הרבנות הראשית הוא בשורה של ממש. לפיכך היה עדיף שחצי מהגוף הבוחר יהיה מבוסס רק על חברי מליאת הרשות המקומית, והחצי השני על חברי מליאת מועצת הרבנות הראשית כולה (ולא על נציגים מטעמה), וכל מליאה תצביע בקלפי נפרדת.
ואולם, גם על פי ההצעה הנוכחית, הרכב הגוף הבוחר מבטיח באופן סביר שהרבנים שייבחרו יהיו אלה שיזכו לאמון הציבור וגם יהיו ראויים לתפקידם. שהרי על פי החוק החדש, דרך המלך למינוי רב היא שראש הרשות יגיע להסכמות עם רוב חברי המליאה של הרשות, ובכך יבטיח שהמינוי מקובל על הציבור. כדי להגיע לרוב בגוף הבוחר, תידרש תמיכה של לפחות חלק מחברי מועצת הרבנות הראשית, שיבטיחו את איכות המינוי. בהקשר זה חשוב לציין כי מועצת הרבנות הראשית כוללת רבנים מגוונים, מכל המגזרים והזרמים (למשל הרב שמואל אליהו והרב יעקב שפירא), ולכן לא ניתן לראות בה מוסד שמנוהל כגוף אחד בעסקאות פוליטיות.
לסיום שתי הערות על הביקורות שסופג החוק החדש. חלק מהמבקרים משווים את החוק לדגם האידיאלי על פי הבנתם, במקום להשוות אותו למצב הקיים שבו שר הדתות קובע את הכללים (בתקנות) וממילא בתהליך כולו. כמו כן המבקרים מהמכונים הליברליים טוענים בתוקף שיש להפקיד את מינוי הרבנים רק בידי הציבור, אולם בה בעת המכונים עצמם מתנגדים להצעות להעביר את בחירת השופטים לידי נציגי הציבור, בטענה שהדבר יפגע באיכות המינויים. מנוגדת לכך עמדת מכון משפטי ארץ העקבית, והיא שבשתי הסוגיות יש להקפיד גם על המומחיות וגם על הסכמת הציבור.
הרב עדו רכניץ הוא מנהל המחקר במכון משפטי ארץ
***
מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת: eshilo777@gmail.com
(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיתקבלו)
***