קחו אחריות
כשדורשים מחרדי להתרחק כי הוא מסריח, כשיורקים על אנשים דתיים, כשלועגים לכיסויי הראש של נשים חרדיות ודתיות, כשמכנים חרדים מוצצי דם וסחטנים בפריים-טיים טלוויזיוני ואין מצפצף, כשמחליטים שגן ציבורי בערים מסוימות צריך להישאר נקי מילדים חרדים, כשבהפגנות השמאל אנשים שנראים נורמטיביים לגמרי מסוגלים לומר לעין המצלמות שהם מייחלים לכך שהחרדים יישרפו, כשקמפיינים שלמים מתארים את הציבור החרדי כתאב בצע, ואלו רק דוגמאות לעידן מחיקת זכויות האדם וכבוד האדם כשמדובר בציבור החרדי, כשכל זה קורה עדיין לא מוצא לנכון אף מנהיג אופוזיציה לגנות ולהוקיע, או לפחות להרגיש מידה מסוימת של אחריות? גם לא מי שנופף בגאון ובהתרסה בכך שהוא כבר לא מקבל הוראות מהחרדים, גם לא זה שדיבר על הצורך לקחת אותם למזבלה במריצה? אף אחד מהם לא מרגיש שאולי בכל זאת משהו בפועלו הציבורי גרם לאווירה הזו? הרי הם עצמם אלה שחוזרים ומספרים לנו ש"למילים יש השפעה", וש"מילים הורגות". אז מה קרה פתאום?
ובמחשבה שנייה, אפשר לנחש מתי הם כן יגנו ויוקיעו. זה יקרה כשלרגע אחד תבליח בעיניהם האופציה להקים קואליציה עם המפלגות החרדיות. באותו רגע ישתנה כאן הכול.
אף על פי כן ולמרות הכול
ואחרי כל תבהלת המומחים שהתגייסו לשכנע את כולנו שקריסתה הכלכלית של ישראל היא רק עניין של זמן, אחרי כל ההייטקיסטים שניבאו את בריחת המוחות להודו סינגפור ודובאי, אחרי כל שלוחי המחאה שיצאו בהולים לארה"ב כדי לשכנע משקיעים שלא לשים את כספם ויהבם על הכלכלה הישראלית, אחרי המעטפת התקשורתית המחבקת שקיבלו כל מבהילני הכלכלה, אחרי כל זה מסתבר שהאינפלציה הישראלית ממשיכה לרדת כבר חודש חמישי ברציפות, ההייטק הישראלי פורח, ההשקעות הבינלאומיות כאן רק הולכות ומתעצמות, הדירוג הישראלי נותר גבוה, האבטלה בשפל שמותיר מדינות מתקדמות ונאורות (בלי עילת סבירות, אבל בכל זאת נאורות) ירוקות מקנאה, מחירי הדיור יורדים ועוד כמה וכמה נתונים משמחים מהסוג הזה.
למרות כל אלה זה קורה? אני מתחיל לחשוש שמא בקרוב גם אני עוד אאמין שנתניהו קוסם.
עכשיו תתארו לכם מה היה קורה לכלכלה הישראלית אם כל אותם מבהילים ומפחידים, מפגינים ומאיימים לא היו מפריעים ולא שמים מקלות בכל גלגל ישראלי... ואם ממש נתפרע בדמיוננו נהרהר קצת על מה שהיה קורה כאן אם הם היו ממש נרתמים לעזור למדינת ישראל...
הם פיספסו שם משהו?
איכשהו כל הדיווחים בתקשורת על פיילוט המעיינות של עידית סילמן, הפיילוט ההוא שביקש לאפשר לנשים חרדיות לשכשך במים בלי נוכחות גברית אחרי שעות הסגירה, זוכים לכיתוב 'הדרת נשים', ומיד מתחיל כל השיח המזועזע על כך שזו ראשית ההתדרדרות במדרון שאחריתו שליחת נשים לקפל כביסה ולשטוף כלים או משהו כזה.
יש מצב שלא הבינו שם שבעצם הפיילוט הזה הוא הדרת גברים?
סודות שצריך להכיר
בקרוב יצוין מלאת שלושים שנה להסכמי אוסלו. איכשהו התאריך הזה הצטלב אצלי עם השלמת קריאת ספרו של יוסי ביילין 'סודות שלא אקח איתי' עמוס המידע, התובנות וגם ההפתעות הן סביב הביוגרפיה האישית של האיש והן סביב פועלו הפוליטי מדיני.
אפשר להאריך כאן אודות הספר והכותב, אבל אסתפק בשלוש הערות בלבד, מעבר להמלצה לקרוא את הספר גם אם עמדותיכם רחוקות מעמדותיו של ביילין, ואולי דווקא משום כך.
הספר הוא קורס מזורז למדינאי שרוצה לא רק לדבר על תכניותיו, אלא גם לקדם אותן. בעוד בימין יש לא מעט מומחים לתיאור סלידתם (המובנת) מרעיונות מסוכנים של חלוקת הארץ והקמת מדינת טרור בליבה, בשמאל היה ועדיין ישנו יוסי ביילין שלא הפסיק ולא מפסיק לעשות ולפעול בכל דרך לקידום עמדותיו.
בזמן שבו הקלפיות מוכיחות שהעם נוטה ימינה ונבעת מרעיונות אוסלו, ביילין לא מתרגש ולא מתייאש. בספרו הוא מתאר כיצד פעל לקידום תפיסתו המדינית מול מנהיגים בינלאומיים, כיצד רתם אנשי אקדמיה ומדינאים, כיצד ידע להסתיר מהלכים כשהיה צריך (בעיניו) וכיצד חשף אותם בעיתוי ובמקום שתאמו את תכניתו ארוכת הטווח, כיצד ידע להחמיא לשרי חוץ נשיאים וראשי ממשלה שתרומתם למהלך האוסלואי הייתה קריטית בעיניו. כיצד ליקט תרומות וכיצד הוביל מהלכי חקר ואקדמיה לטובת הרעיון. כך ללא לאות, מטרקלין לטרקלין, מתפקיד לתפקיד, מפגישה לפגישה, מקמפוס לקמפוס, ממסמך למסמך טווה את המהלך ללא לאות וללא מורא.
יש מי שיאמר 'חתרן בלתי נלאה', אבל יש כאן מודל לפוליטיקאי העקשן, הנחוש והבטוח בדרכו. בלי בייליניזם ימני המחנה הלאומי ימשיך לדשדש ולהתפלש בחיקם החמים והנעים של הצדק, האמת, ההיסטוריה, המורשת וכו' וכו', ולקונן על כך שלמרות כל אלה הוא ממשיך ורואה כיצד עם כל ההזיה שבחזונו המנותק מהמציאות, השמאל הוא זה שקוצר הישגים מדיניים של ממש.
להילחם בהרצל
הערה שניה על ספרו של ביילין:
הספר פותח בסיפורו של סבו של ביילין, יוסף ברגמן ז"ל, נכד לשני אדמו"רים שהעריץ את הרצל אבל יצא למאבק נגדו כאשר זה הביא את תכנית אוגנדה. הוא צעק לעבר המנהיג הנערץ 'בוגד' והפך לאויבו המושבע, כך מתאר ביילין ומספר כיצד יצא סבו למסע שכנוע בקהילות יהודיות על מנת להבהיר שרק בארץ ישראל תוגשם הציונות. הסב היה גם אחד משליחיו של אוסישקין להרצל על מנת להודיע לו שאם לא יחזור בו בקונגרס הבא מרעיון אוגנדה בכוונתם לפעול להדחתו.
ביילין כותב על סבו בהערצה, ככל הנראה במידה רבה של צדק, אלא שכדאי לקחת בחשבון שכאשר סבו ופעילים דומים קבעו שלא תיתכן ציונות ללא ציון, ובשם קביעה זו דחו את רעיונות אוגנדה, ארגנטינה וסיביר, הם ייחלו לחברון, ירושלים, שילה ובית אל, שהם ערש הולדתו של העם ומכוח הזכות ההיסטורית בהם ניתן להחזיק גם בתל אביב, אשקלון וחיפה. בהיבט המהותי, רעיון חלוקתה של הארץ והקמת מדינה פלשתינית ביהודה ושומרון הוא המשך ישיר לרעיון הציונות ללא ציון. ניתן לנחש שסבו המנוח של ביילין לא היה מרוצה מהמהלכים שנכדו מקדם בלהט ובכישרון שכזה.
מה שמוחמד דחלאן יודע
ועוד קטנה על הספר: גילוי מעניין הושחל בין דפיו של הספר: לאחר שיחות קימפ דיויד פנה מוחמד דחלאן לביילין ואמר לו "מחנה השלום בישראל מטומטם. יש בישראל אנשים כמו דרעי ואביגדור ליברמן שהם בעצם חלק מכם. למה אתם דוחים אותם?". ביילין שאל איך בכלל מחבר דחלאן את ליברמן למחנה השמאל הישראלי. "תסמוך עליי", אמר לו הבכיר הפלשתיני...
דברים שיודעים משם לא יודעים מכאן.
מנהיגים, תתעוררו
וכה כתב פעיל שמאל כשניסה להבהיר למה המחנה שלו הוא שינצח אם תהיה כאן חלילה מלחמת אחים: "ניצחנו בסזון, באלטלנה, בימית, בעמונה, בהתנתקות. אנחנו הרבה יותר נבזים מכם. אתם לא מסוגלים להרים נשק על יהודים. אנחנו כן. לכן ננצח".
נראה לי שהגיעה השעה שבה אם יש טיפת אחריות בקרב כל מנהיגי השמאל וההפגנות, ממירב מיכאלי ויאיר גולן ועד בני גנץ ויאיר לפיד, הרי שהם חייבים להתלכד ולעצור את האירוע ההזוי הזה ולומר 'עד כאן. לא אהבנו את תוצאות הבחירות, יצאנו למחאה, אנחנו עדיין משוכנעים שהצדק איתנו, אבל יש גבול ואנחנו חוצים אותו. זה הזמן לחזור הביתה'.
משפחה שכזו
כשהסתיימה החופשה של משפחת הזקן בצפון היא נקלעה לבעיה. כל אחד במשפחה טען שהוא זה שצריך להגיד את המשפט האחרון. זה התחיל כשקאטו קיפל את המחצלת האחרונה ואמר 'ורק תזכרו שארץ נהדרת כבר לא מצחיקה', ומיד קאטה הקשישה ענתה לו 'נכון, אבל האוהל של חיזבאללה עדיין נמצא במקומו'. קאטו לא ויתר 'כן, כן, אבל ארץ נהדרת לא מצ...' וקאטה התפרצה 'והאוהל עדיין שם' וקאטו הצעיר ניסה להשחיל מילה על חאן אל אחמר וקאטו נזעק 'אתם לא יכולים לחרב את כל החופשה ברגע האחרון. אני אומר את המשפט האחרון, וזהו'. קאטה וקאטו הצעיר לא הסכימו וכך זה נמשך ונמשך. ואם כשאתם נוסעים על הכביש שממזרח לכינרת ורואים זקן, קשישה וילד עומדים ליד תיקים ארוזים ומתנצחים על אוהל, על ארץ ועל מאחז בדואי אל תנסו להבין במה מדובר. פשוט תבינו אותם והמשיכו בדרככם. נסיעה טובה.
להערות ולהארות שלכם: cshimon2@gmail.com