שבת לפני שבועיים. הטלפון מצלצל. שיחה ממוקד חוננו. בקו מדווחים על אירוע קשה. יחיאל אינדור פצוע בראשו. הוא מובהל לחדר הניתוח בבית החולים ובנוסף לזה הוא גם עצור. גם אלישע ירד עצור. האישום: ניסיון לרצח.
הצוות על הטלפון. עו"ד נתי רום נוסע בשבת פעמיים לתדרך את הפצוע. חלק מעם ישראל עקב אחרי הסיפור במהלך השבת. הערבים, דובר צה"ל והתקשורת מדווחים על רוצח יהודי. חלק אחר מעם ישראל מקדש את השבת. במוצאי השבת הם מספרים את הסיפור האמיתי - והסיפור אחר לגמרי.
ע' רעה את הצאן שלו ולפתע הותקף על ידי כמאתיים ערבים. הוא הזעיק את החברים ואת כוחות הביטחון, אבל כוחות הבטחון לא הגיעו. החברים שלא משאירים מותקף לבד בשטח, הגיעו מיד וגם הם הותקפו קשות. זיקוקים בכינון ישיר, סלעים, ובכל הבא ליד.
התקפה באלימות פיזית. המשטרה, בית המשפט, דובר צה"ל והתקשורת מוסיפים התקפה באלימות מילולית. התוצאה - היהודים בכלא ובמעצר בבית החולים. הערבים חזרו לכפר. הם לא נחקרים. את המשך הסיפור כולנו מכירים. דרמות בבתי משפט השלום המחוזי והעליון ערעורים ועוד ערעורים למען שחרורם.
מה בעצם קורה פה? כולנו מרגישים שאנחנו בעיצומו של תהליך היסטורי. אפשר לתת לו כותרת – "בירור הזהות של מדינת ישראל". בירור חשוב ומשמעותי ועם ישראל על הרגליים. זה לא ויכוח תיאורטי אקדמי זה ויכוח עם דם, יזע ודמעות, ויכוח עם נפגעים. אנחנו נעים ונדים בין אירוע קשה ועוד אירוע קשה לבין ניסיון להתרומם טפח מעל הקרקע ולנסות להבין בראיה גדולה מה הסיפור שמאחורי הסיפור. לנסות להקשיב מה ה' רוצה מאיתנו.
בשיחות עם אנשים מהצד השני שמענו בעיקר פחד. לא סתם פחד, חרדה. הם חרדים. שמענו מהם שבסוף, הבעיה היא לא הרפורמה. אלא ההרגשה שלהם שאנחנו לוקחים להם את המדינה. שבעוד כמה שנים הרוב יהיו פה דתיים והלכה להם המדינה - שלהם. זה מאיים ומפחיד.
אנחנו, זועקים על עוול בן שבעים וחמש שנים ויותר. עוול של התנגדות ורמיסה של ערכים יהודיים
ורמיסת מי שמייצג אותם. עוול של שילטון שלא מכבד ולא נותן מקום לציבור שמאמין בה'. עוול שמביא להשפלת קרן ישראל - השפלה שמביאה לשפיכות דמים. עוול עם דם על הידיים. במקביל לוויכוח הכואב הזה ובשלו, מתעורר עוד משהו. משני צידי המתרס מתחילים להיפגש, לדבר ובעיקר להקשיב. לנסות להבין. ככל שיש יותר כסאח, כך יותר מבינים שחייבים לדבר. כגודל המחלוקת גודל ההתקרבות.
פשוט אין ברירה. מניסיון, אנשים יוצאים מהמפגשים האלה עם תחושה שיש תקוה, שיש עם מי לדבר. שאפשר להבין, שרב המשותף על המפריד. הפחד מפנה את מקומו לאמון. נכון, זה קורה לאט לאט. לא כמו מהירות ההשתלחויות. כי להרוס זה תמיד קל יותר מלתקן. אבל זה קורה.
ועוד משהו. לקום מהספה ,לצאת מאזור הנוחות, לצאת לרחובות, להתגייס למען ערך, לצורך העניין לא חשוב כרגע מהו הערך ומאיזה צד - זה מרומם. זה מעלה אותנו קומה. מעלה אותנו להיות אנשים של נתינה. עם שמברר את עצמו. בקפלן לצד הצעקות ההשתלחות והאלימות של מנהיגי המחאה יש גם קולות אחרים. קולות של אנשים טובים. אנשים שבאים כי אכפת להם. מה מניע אותם לבוא שבוע אחרי שבוע? התשובה היא ערכים. אווירת הפנינג של ערכים. רוב האנשים טובים. הרוב טוב והרוב קובע.
אנחנו אוחזים בזה וגם מזה לא מניחים את ידינו. נקהלים לעמוד על נפשינו מפני השפלת קרן ישראל. מפני עיוות הצדק במערכת המשפט והמשטרה ובתקשורת. מפני המצב בו מתאפשרים פיגועי מוות בדרכים וברחובות. מפני ההשמצות ההחרמות. ובמקביל נפגשים, מתחברים עם אנשים מהצד האחר. מעבר לרעשי רקע צורמים ופוגעים של אחים שמשתלחים באחים או שאומרים שהם לא אחים - עמוק בפנים מסתתרת מגמת חיבור. זו לא פעם ראשונה שטוב הוסתר בתוך רע. לוט ובנותיו, יהודה ותמר, הסתירו את היווצרות המשיח. מי יודע?
אתי מידד היא תושבת חברון ופעילה בארגון חוננו