לפני 18 שנה גורש המוזיקאי והזמר אלישע מביתו שבגוש קטיף. הבית והמקום בו הוא גדל לא קיימים יותר, אבל הזיכרון שלהם עדיין חי וכואב בו.
"עד היום אני נושא בתוכי תחושה של עקור, שאין לי קרקע, אין לי אדמה מתחת לרגליים, משהו בתוכי חסר".
"בגירוש עצמו לא הייתי נוכח", מספר אלישע, "לא יודע איך ילד בן 11 יודע לקחת החלטה שכזאת אבל כך היה, חזרתי למשפחה רק ביום שבו האוטובוסים שאספו אותם בנווה דקלים הורידו אותם במלון".
"הרגשתי אאוטסיידר לחלוטין, הם כולם חוו יחד חוויה כל כך קשה וחזקה שאני לא הייתי שותף לה. אני רק נשארתי עם חלל ואובדן שלא ידעתי איך לבטא במילים. עברו שנתיים בערך בהם לא ידעתי לתת מקום ושמות לרגשות שבי, כל כך הרבה רגשות מורכבים היו בי אל מול הבית וההורים".
"הנפש שלי סערה, לא הרגשתי בבית בשום מקום ולא מצאתי מקום בעולם. גדלתי, יצאתי לישיבה, התרחקתי מהבית ומהמשפחה, התגייסתי לאחר השתמטות והוכרתי כחייל בודד".
בשנים שעברו המרחק רק הלך וגדל, ואלישע משתף כי לקח לו שנים להבין שמשהו חסר בו. "לקח לי שנים להבין שיש בי פצע פעור בתוכי וחסך שעדיין בוער בי, שנים הייתי לבד בלי משפחה בלי מקום להישען או לנוח בו - רק אני וכל מה שעובר עלי. המרחק מהבית רק גדל וגדל עד שהתפוצץ בתוכי".
"בגיל 26 החלטתי לחזור ועברתי לגור חצי שנה אצל ההורים, משם התחלתי לגשר על הפער והמרחק שנוצרו ביני לבין המשפחה עם השנים. השיר הזה 'אחות קטנה' הוא סיפור קטן ובקשת סליחה, מעצמי ומהמשפחה, על המחיר שהמסע הזה שלי גבה".