20 שנה שולי - כחציר יעוף
ביום שישי האחרון ר"ח אלול, ציינו 20 שנה לרציחתך, אז כמו היום חל ראש חודש ביום שישי.
רגע לפני שאנו יוצאים לדרך שממנה לא שבת, אתה נושא בידך את אהוביה יאיר המתוק שהיה אז בן שנה וקצת, מניח אותו ברכות על הכסא מולך במטבח ומסביר לו במתיקות אין קץ מדוע תוקעים בשופר, ושהחודש הזה הוא חודש מיוחד.
"בחודש זה, ה׳מלך מהלך בשדה׳ - הקב"ה נמצא איתנו וקרוב אלינו ומצפה לנו שנשוב ומלקט אותנו אליו כמו ילד אובד".
לפתע, משום מקום אתה מחליט לספר לו את סיפור עקדת יצחק, ומסיים בבקשה\תחינה שיזכור "שבכל פעם שאנחנו תוקעים בשופר, אנחנו מזכירים לפני הקב"ה את מסירות הנפש של אברהם ויצחק אבינו, מסירות נפש על רצון ה' בתמימות ומתוך אמונה".
אנו יוצאים מבית הוריך בכוכב השחר לביתנו שבחומש, דקות ספורות לאחר שסיפרת את סיפור העקדה אתה בגופך, בלבבך ובנפשך, מממש את המורשת הזו שהעברת לבנך, מורשת של "לחיות ולמות על קידוש ה'".
"הדבר הכי חשוב", חזרת ואמרת לו "זה לעשות את מה שה' רוצה מאיתנו".
יוצאים לדרך. הדרך יפה ומלאת הוד. שמים תכולים, נקיים מכל רבב של ענן. שמים שלא מזהירים אותנו מהסיוט שמתרגש לקראתנו בעוד מספר רגעים: חוליה של מחבלים רצחניים ומתועבים תפתיע אותנו ותיטול את חייך.
מאז עברו עשרים שנה, אנחנו נותרנו מאחור במסע החיים הזה, מנסים בכל הכח לקיים את הירושה העוצמתית היהודית הגאה הזו שהותרת לנו. כשהכרתי אותך לא הצלחתי להבין מהיכן אתה שואב את כל הכוחות לקום בבוקר עם חיוך. לא רק על השפתיים, גם בעיניים, כולך אומר חיוך, מרעיף לכל עבר מילים ומחשבות טובות ומיטיבות.
לי תמיד לוקח קצת זמן להטעין את המצבר הזה ובמיוחד בבוקר, אצלך זה היה המצב הטבעי. מעולם לא חשבת על טובתך האישית "רק שיהיה לכולם טוב" ביקשת.
אני זוכרת ששבוע לפני הפיגוע היינו בטיול וכמו נבואה הפטרת לעברי "אם יקרה לי משהו בבקשה תמשיכי בחיים, אל תסתכלי לאחור, תתחתני, תבני בית. את הדבר הכי יקר לי ואני לא רוצה להיות שם למעלה ולראות שאת עצובה…"
ואני? אני לא מצליחה לדמיין בסיוט הכי גדול שלי ששבוע לאחר מכן אאבד אותך לנצח.
היית המגדלור של כל כך הרבה אנשים חברים ותלמידים בתוך החושך של העולם. כשהלכת, הותרת לנו שובל של אור על דרך שאנחנו צריכים ומבקשים לצעוד בה.
ביום ראשון עלינו לחומש. חומש שהייתה יקרה וחשובה לך כל כך, שאתה היית מהראשונים להבין שחייבים לשמור עליה, כי אחרת היא תהיה הראשונה שנאבד. לא יכולת להכיל את המחשבה שישוב יהודי יתפנה מרצון ועלינו עם עוד גרעין מצומצם.
בחומש פגשנו תושבים גיבורי רוח, אנשים מחוברים לאדמת אבות שקיבלו וחיבקו אותנו כמו משפחה. עם זאת, מצב היישוב הדיר שינה מעיניך: "לימור חייבים להביא עוד משפחות חייבים לחזק את חומש". אמרת לי ללא הפסק.
ואז לפנות בוקר אחד, אתה מעיר אותי ומדבר על הקמת ישיבה במקום. אני מזכירה לך שמדובר בישוב חילוני, אבל אתה איש של אמונה וכריזמה מצליח לגייס את כולם; חילוניים ודתיים כאחד, למשימה של הקמת הישיבה, שלוחה של ישיבת אלון מורה, בראשה עומד הרב מוטי גנירם.
בר"ח אלול עלינו לחומש. בר"ח אלול רצחו אותך ושנתיים לאחר מכן החריבו את חומש. המפעל שכה עמלת שיצליח.
פשע החורבן וההרס לא נתן מנוח לנפשנו. התארגנו ביחד עם עוד עמותות ואנשי ארץ ישראל כדי לתקן את הפשע. "חומש תחילה" הפך למותג. לסמל של תיקון הגירוש סמל של תקומה מתוך החורבן והשבר "עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה". לאט לאט הצטרפו אלינו עוד "משוגעים לדבר". ולפני מספר חודשים, עברנו שלב נוסף בתיקון, כאשר תיקון שהעברתי יחד עם חבריי לחוק ההתנתקות ביטל את אותו חוק נפשע על היישוב שלנו חומש ועל ישובי צפון השומרון האחרים.
שולי, הלוחם והחולם שלי. לא אשקוט ולא ארפה עד שנחזור לבנות את חומש ושנשוב ליתר יישובי ארץ ישראל המפונים. אני יודעת שזה מה שאתה מבקש שם למעלה וגם אתה אינך שוקט ואני מבטיחה שכל עוד נשמה באפי אלחם עבור כך.