לפני קצת יותר מעשור ראיינתי את חברי להקת 'הלב והמעיין' (לאן נעלמתם? המוזיקה שלכם, ויותר מזה - החיבורים הנדירים ביניכם, חסרים בנוף הישראלי). במפגש ההוא היה שבריר שיחה מכונן שלקחתי איתי הלאה. היה זה סמול טוק בין המפיק המוזיקלי והנגן נאור כרמי, שגדל בבית לא דתי והיום הוא חב"דניק, ובין חיליק פרנק, חרדי מבטן. כששוחחנו על עושרה של התרבות הכללית ועל החזרה בתשובה, כרמי חלק איתי ועם פרנק את הזעזוע שלו מהמכשיר שנקרא טלוויזיה. הוא לא דיבר על צניעות הפה או הלבוש, אלא הלך לכיוון שונה בתכלית.
"לא תאמין", הוא אמר לפרנק הקשוב, "בטלוויזיה יכולים להראות לך סרט על ילדה באפריקה שטובעת בתוך שלולית בוץ גדולה. ממש לעקוב אחרי הטביעה שלה, לא להציל אותה, כי זה יקלקל את הצילום, ומיד אחר כך, בלי לעצור, לצאת להפסקת פרסומות". "מה אתה אומר?" נרעש פרנק, מתקשה להאמין. ואני? אני הרכנתי ראש. לא עצרתי לחשוב אף פעם עד כמה הרגש שלי שחוק.
מאז עברו הרבה שבבים, מעבדים, מעגלים ומוליכים במעבדות הסלולר. הסמארטפון פרץ לעולמנו ואיתו השתכללו יכולות העברת המידע, צילום הסרטונים ושליחתם. כבר לא צריך טלוויזיית ענק בסלון או מסך מחשב בחדר כדי לצפות בכתבות או סרטונים. הם אצלנו, בכף היד, הולכים איתנו לכל מקום. כמו דרייב אין, רק הפוך. במקום להגיע עם הרכב לקולנוע, נכנסים עם הקולנוע לכל מקום. אפילו לרכב.
מי ישמור עלינו?
השבוע, בקצה החופש הגדול, חיפשנו סרט ללכת אליו עם הבנות הצעירות. דאגנו שהוא יהיה כיפי והמסר יתאים, וכמובן שלא תהיה בו אלימות. אפילו שמחנו שהפרסומות בתחילת הסרט היו מיועדות לילדים. פרסומות עדינות כאלה, נחמדות. כן, לילדים אנחנו דואגים, מנסים להגן על העיניים שלהם, על האוזניים, על הנפש. שהנשמה העדינה שלהם לא תיהרס. אבל מי שומר עלינו?
בחודשים האחרונים כולנו חשופים לסרטוני אלימות קשה. לא צריך לחפש את הסרטים האלה במיוחד. הם מוגשים לנו, בלי שביקשנו, ברשתות החברתיות. לא מדובר באלימות מבוימת שנלקחה מסרטי מלחמה בוטים במיוחד, אלא כזאת מהחיים, כלומר מהמוות. מצלמות אבטחה נמצאות היום בכל מקום, גם מצלמות גוף של שוטרים וגם אנשים עם סלולר. וככה אנחנו מקבלים, בלי שהזמנו, לפעמים בלי שהוזהרנו, סרטונים של דקירה, של ירי, של פגיעת אבנים קשה, של תאונת דרכים קטלנית או סכסוך בכביש שמסתיים במכות. מגוון של ביטויי אלימות שמכווצים את הלב ומחדירים לנפש שלנו כמויות של אגרסיביות, של אכזריות ורוע. זה כואב, זה נורא וזה גם משחית את הנפש.
אני לא טוענת שצילום והסרטה אינם חשובים. יש להם חשיבות על. בימי שומר החומות, כשהייתי בחמ"ל התקשורת של הקהילה שלנו, וביקשנו לספר לשאר אזרחי המדינה מה קורה כאן באמת, ביקשנו מהתושבים של שכונת רמת אשכול, שבה התרחשו האירועים, לצלם הכול. בעזרת הרבה מאוד צלמי שטח, כלומר אזרחים שנקלעו לסיטואציות של שרפת מכוניות, ירי, הצתה, השלכת אבנים ומה לא, הצליח הסיפור להבקיע את חומת ההתעלמות באולפני הטלוויזיה. זכור במיוחד המקרה שבו המשטרה הכחישה שניסו להצית בית כנסת, אבל סרטון שהוכיח שהדקל ליד בית הכנסת בוער, הביא את כתב ynet לדווח עובדות ולא להאמין לניסיונות הטיוח. ערים אחרות שלא תיעדו ולא צילמו את מה שקרה בהן, לא זכו לטיפול או לתשומת לב ראויים. ככה זה.
אז כן, אני תומכת נלהבת בתיעוד וצילום של אירועים, היום כל אחד יכול להיות עיתונאי ואפילו חשוב שיהיה. סרטונים יכולים להביא לחקר האמת וגם לתפיסת פושעים. אבל לא כל הסרטונים שעוברים תחת עינינו היום משרתים את המטרה הזאת, רובם לא. בוודאי לא האלימים ביותר. אלה צריכים להגיע למשטרה ולא להסתובב ברשת. האזרח הפשוט יכול להסתפק בדיווח. אפשר גם לצפות בריאיון של עדי ראייה. אבל לצפות בדבר עצמו? למה?
ביום שני הופץ תיעוד של מחבל נמלט ליד כפר ביתא, וכוח צה"ל יורה בו. המחבל נופל אל הקרקע. להפצת הסרטון הייתה מטרה, מי שדיווח ניסה להגן על המחבל ולהשחיר את פניו של צה"ל. גם אם נניח שזו סיטואציה שראוי לדון בה, מדוע צריך לצפות ברגע הירי והנפילה? הסרטון מספק את יצר המציצנות והריגושים שלנו, ועל הדרך גורם לנו להיות אלימים יותר, קהי רגש יותר וגם שיפוטיים.
ומכיוון שלכל אחד מאיתנו יש אפשרות לצפות, לכל אחד יש אפשרות גם להחליט במה הוא לא צופה, ובעיקר מה הוא לא מעביר הלאה. כן, לפעמים זה מפתה, זה מוכיח איזו נקודה, זה מבליט מעשה נוראי, זה ממחיש עד העצם עוולה או אכזריות, אבל אפשר להסתפק במילים. בואו נגן על הנפשות הרכות, הנפשות שלנו.
לפי הוראות ההפעלה
ואם מדברים על שיפוטיות, בואו נפתח את זה רגע. יש עוד סוג של סרטונים שמופץ בזמן האחרון בקצב מסחרר. סרטונים שלוכדים כמה רגעים מקללות כלפי חייל או חיילת באוטובוס, משירה של מפגינות באוטובוס (מה יש לאנשים מאוטובוסים?), מאלימות של מפגינים או אלימות של שוטרים, ומנסים להוכיח לנו נקודה. פעם שהשמאל נוראי, פעם שהימין מעורר חלחלה, פעם שהחרדים זוועתיים ופעם שאנשי המחאה ירדו מהפסים.
הסרטונים מועברים במהירות, ואנחנו נחפזים לעשות את כל מה שנדרש מאיתנו, לפי הוראות ההפעלה. ראשית מאמינים, שנית מזדעזעים, שלישית זה תלוי. אם אנחנו מזדהים עם הצד המותקף, אנחנו מעבירים הלאה ברשת, אחרי שצפינו, שפטנו, גזרנו את הדין, והוספנו כמה מילים מלהיטות רוח. אם אנחנו משויכים באיזה שהוא אופן למגזר המתקיף אנחנו מתכווצים, כי ברור שהסרטון משקף מציאות, ואנחנו מגנים ומתנערים מהמעשה. זו הרי מצוות היום. רביעית, אנחנו אוכלים את הכובע מאוחר יותר כשהתברר שהמקרה מורכב יותר, שהתמונה רחבה יותר, שמישהו צילם רק חצי דקה מתוך מכלול, שמעביר הסרטון בישל במכוון סיטואציה ואנחנו לא ידענו. שוב ושוב אנחנו נופלים בזה. לא שואלים את עצמנו לפני שהגבנו, לפני שהאמנו, מי צילם את הסרטון הזה, מה הייתה המטרה שלו, על מי הוא רוצה לרדת ובעיקר מה הוא מרוויח מזה.
ושוב, יש חשיבות לדיווח על כל המקרים הקשים שמתרחשים בחברה שלנו (אגב, תמיד היו כאלה), אבל אין צורך לצפות בסרטונים, ויותר מכך - כדאי להמתין עד שתתברר התמונה המלאה. לא לחרוץ דין, לא לשפוט, לא להתפתות לפייק ניוז שנמצא היום בכל מקום. אם אין לנו דרך לברר בעצמנו את האמת, ראוי להמתין קצת ולא לקפוץ בראש. נקבל פחות לייקים? ניחשב פחות בעניינים? לא נורא. נראה לי שליפול בלשון הרע, להוציא שם רע ולחרחר ריב ומדון בעם ישראל זה קצת יותר גרוע.
לתגובות: ofralax@gmail.com
***