בבית הכנסת כבר תוקעים בשופר אילים
בטלוויזיה תקועים השופרות הרגילים
כולם בצפון, ומי שלא – בחו"ל
במפגש המוזר שבין אוגוסט לאלול.
הילדים עוד בחופש, חלקם כבר לומדים
הפרשנים מאיימים, הדרשנים מפחידים
בגוש דן הרכבת יוצאת לטיול
על המסילה הדקה שבין אוגוסט לאלול.
ארגון המורים מארגן עוד שביתה
ילד די עם הטלפון, בוא תאכל חביתה
שמתי כבר מלח, לא צריך עוד תיבול
יותר מדי אוגוסט, מעט מדי אלול.
היה עוד פיגוע, איך עושים לזה סוף
המוחים שוב תקפו איזה שר על החוף
הפעם באמת הם עברו את הגבול
במציאות המוטרפת שבין אוגוסט לאלול.
הדולר עולה, הדירוג לא יורד
האנרכיסטים הכריזו על צום ומספד
עוד ילד באמריקה החליט שהוא חתול
בהזיה המתמשכת שבין אוגוסט לאלול.
בשנה הבאה תתייקר הארנונה
הגיע לארץ זן חדש של קורונה
לא לנשום, לא לנשוף, להחניק כל שיעול
בזמן הלא ברור שבין אוגוסט לאלול.
מישהו שלח לי תמונה של חצב
אבל הסתיו לא באופק, נעלמו עקבותיו
האוויר מהביל, המצב מהבול
בלחות הכבדה שבין אוגוסט לאלול.
הברק מכה פעמיים – פעם אהרן, פעם אהוד
המזגן מקרר? אני מרגיש בתוך דוד
נשברו פה מזמן כל שיאי הטרלול
בתפר המיוזע שבין אוגוסט לאלול.
מקטרים שהכול פה רקוב ומושחת
חוזרים מחופשה, חייבים עוד אחת
אחרת לך תדע מה לקרות פה עלול
בשכונה השחונה שבין אוגוסט לאלול.
השנה מסתיימת, הנה תכף תשפ"ד
אותי לא ישפדו, אני כבר משופד
נדבר כבר אחרי החגים, תנו צלצול
שילך כבר האוגוסט, ויגיע אלול.
אין ייאוש
היום לפני 18 שנה, ז' באלול תשס"ה, הושלם גירוש היהודים מגוש קטיף, זה שבשפה מכובסת קראו לו תוכנית ההתנתקות. למחרת, ח' באלול, יצא אחרון חיילי צה"ל מרצועת עזה, וכך קוימה ההבטחה המזעזעת של ראש הממשלה שרון שלפיה עד סוף שנת 2005 לא יהיו יהודים בחבל עזה (קחו רגע לחשוב על המשמעות של האמירה הזאת. אם זה לא מספיק ברור, גלגלו בראש אמירה שלפיה עד סוף השנה לא יהיו יהודים בניו יורק, או בברלין).
ז' באלול, אגב, יצא באותה שנה ב־11 בספטמבר. וככה, הגירוש שהתחיל במוצאי תשעה באב הסתיים ביום השנה הרביעי לפיגועים הקשים ביותר שידעה ארצות הברית, עם כל המשמעויות הסמליות של חורבן וטרור ומה קורה כשבמקום להילחם בו נכנעים לו.
כמעט שנה לפני כן, בסוכות תשס"ד, נסעתי לראיין תושבים מגוש קטיף לקראת מחזה שכתבתי לתיאטרון הקהילתי של הגוש. הרבה דמעות נשפכו מאז, אבל שיחה אחת זכורה לי במיוחד. ישבנו בסוכה של משפחת אידלס בעצמונה, והרב יצחק אידלס ז"ל דיבר על אמונה ועל משמעות באופטימיות מידבקת.
אמרתי לו שאני, בתור מי שגר בעיר שלווה בצד "הנכון" של הקו הירוק, שומע כל הזמן אנשים שלא ממש אכפת להם אם יהיה או לא יהיה גירוש. הם סומכים על אריק שרון, הם מאמינים לתעמולה הבלתי פוסקת של אמצעי התקשורת על ההתנחלויות המיותרות, מבחינתם גוש קטיף נמצא מעבר להרי החושך ולא שעה וחצי נסיעה מתל אביב. הם לא יצטרפו למאבק, לכל היותר ישבו בבית וייאנחו בשקט.
הרב אידלס הביט לי בעיניים ללא שמץ התרגשות. "אני לא מתייאש מעם ישראל", הוא אמר.
אני חושב שהוא הבין היטב את העוצמה הדורסנית העומדת מול המתיישבים, ושרק נס משמיים יוכל לעצור את האסון המתגלגל. אבל הוא לא התכוון רק לכאן ועכשיו. הוא התכוון לרובד עמוק הרבה יותר, רובד פנימי, היסטורי, זה שמאמין בכל ליבו שאף על פי שיתמהמה בוא יבוא, אם לא היום – מחר, ואם לא מחר אז מחרתיים, כי עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה ונצח ישראל לא ישקר. גם אחרי הגירוש – בראש מורם, בגו זקוף, הוא המשיך להתיישב, לחנך, להעמיק שורשים, אמונה ואופטימיות.
ובשבוע הזה שהתחיל באזכרה לרב קוק, המאמין הגדול בעם ישראל, ומסתיים בציון 18 שנה להשלמת הגירוש; בקיץ החם והדביק הזה, על סף משבר חוקתי יזום; בלב הבלגן המאורגן של מפגינים וסרבנים וחסימות ואלימות ללא גבולות ושנאה מפחידה ששוברת שיאים – בתוך הטירוף הבלתי נסבל הזה, בכל פעם שאני רוצה לדפוק את הראש בקיר מרוב תסכול, אני שומע קול מהדהד, ברור וצלול:
אני לא מתייאש מעם ישראל.
לתגובות: dvirbe7@gmail.com
***