יוסף גריליק התעקש שאבא שלו אלדד יהיה זה שיסיע אותו את כברת הדרך הארוכה לישיבת ההסדר שבה עמד לפתוח את זמן אלול של שיעור א'.
בקשה שגרתית, לולא העובדה שיוסף גריליק היה הר"מ של שיעור א'.
אבל להתחיל לראשונה בחייך לעבוד כר"מ בישיבת הסדר זה עניין מרגש כשלעצמו, אז אביו לא התנגד. אשתו של יוסף, שנאלצה להיטלטל באוטובוסים עם הילדים - פחות התלהבה. אבל מפאת שלום בית, את המהלומה הזאת היא בחרה לספוג.
הגעתו של יוסף גריליק לישיבה לוותה בהמון חששות. האם ימצא חברים בקרב הר"מים האחרים? האם יבין לאשורה כל סוגיה? וכמובן, איך התלמידים יתייחסו אליו?
אחרי שפרק את כל מיטלטליו בביתם החדש, עלה יוסף לבית המדרש לתפילת מנחה. הוא תפס לעצמו מקום בפינה הימנית־אחורית של בית המדרש כדי לא להיראות כמי שמחזיק מעצמו יותר מדי. מצד שני, המודעות לכך שהפעולה הזאת אולי תגרום לו להיתפס כיותר עניו ממה שהוא באמת גם כן לא נתנה לו מנוח, וכך ברוך השם מצא עצמו הרב גריליק מיוסר לחלוטין עוד לפני שסיים אשרי.
את תפילת שמונה עשרה הוא סיים מהר מדי, זה היה ברור לו מיד כשעקר את רגליו. מרוב התרגשות הוא תקתק את הברכות, וכעת מצא את עצמו שלושה צעדים אחורה, כשכל הר"מים וחלק ניכר מהתלמידים טרם שחו במודים. הוא התלבט אם לחזור את שלושת הצעדים קדימה בתקווה שאף אחד לא שם לב ולהעמיד פנים שטרם סיים, אבל אז חשב לעצמו שבמידה שמישהו כן ישים לב, זה ייראה כאילו הרב החדש משלים שמונה עשרה של שחרית. וזה כבר באמת היה עלול להיות קטסטרופה.
אחרי מנחה הוא ערך שיעור היכרות עם תלמידיו החדשים והנחמדים. לימוד משותף של הקדמת המהר"ל לספרו תפארת ישראל. המבט הנוקב והמפוקס של התלמידים הצעירים ערער לו את הביטחון, אבל אז הבחין שאחד התלמידים נרדם על הסטנדר תכף בתחילת השיעור כמו יהודי נורמטיבי, ומיד הוא הרגיש טוב יותר.
משם זמן אלול חלף בכמעט אקסטזה. ספרינט מרוכז של לימוד והכנה לימים נוראים, מהטובים שחווה בחייו.
זמן חורף התחיל באותה התלהבות שבה הסתיים זמן אלול. אלא שככל שהתקרב חג החנוכה, יוסף התחיל להרגיש שהשגרה הסיזיפית של הלימוד הולכת ושוחקת אותו. הוא מצא את עצמו בוהה מהחלון במשך חצי מסדר צהריים, ופעם אחת, למרבה המבוכה, לא התעורר בזמן לתפילת שחרית של 6:30 ונאלץ להתפלל במניין של בית הכנסת הספרדי הקרוב לישיבה ב־7:45. שעה מחפירה להתפלל בה שחרית. ואם זה לא היה מספיק מביך, הוא פגש שם חלק מתלמידיו. כשחלפו על פניו ביציאה מבית הכנסת הוא מלמל משהו על חשיבות החיבור לכלל הציבור המתגורר בעיר ונמלט כל עוד נפשו בו.
(יש לציין שאפילו האוכל, שבהתחלה מצא חן בעיניו כל כך, נעשה שגרתי ותפל. אבל מאחר שספציפית את הארוחות הוא אכל בבית, הוא שמר את העניין הזה לעצמו).
העסק המשיך לדשדש, ויוסף היה מוצא את עצמו בשתיים בלילה מסתובב בבית המדרש כסהרורי וחושב מחשבות כמו:
"אולי ישיבת הסדר לא מתאימה לי בכלל? אולי הייתי צריך ללכת להיות ר"מ במכינה, או יותר מזה - ללכת ישר לצבא, להיות רב צבאי?"
הלבטים ייסרו אותו, והשגרה שחקה אותו. "ובכלל", הוא חשב לעצמו, "איזו מין עבודה זו להיות צדיק כל הזמן?"
כששפך את מר ליבו לפני הר"מ של שיעור ד', שהיה מנוסה ומלא ביטחון כמו שרק מישהו שמלמד חבר'ה אחרי צבא יכול, הוא רק חייך ואמר: "אתה צריך לדבר עם ראש הישיבה".
ראש הישיבה ישב במשרדו ושמע בנחת את קשייו של הרב הצעיר, ומשום מה חיוכו רק הלך והתרחב. "כנראה ראש הישיבה נהנה לפטר אנשים", הרהר לעצמו יוסף גריליק.
"זה משבר חורף", ראש הישיבה סיכם, "זה מאוד נפוץ, בטח אצל חבר'ה של שיעור א'".
"אז מה עושים?" שאל יוסף.
"אתה צריך להתרענן", ענה ראש הישיבה, "צא לטיול יומיים. תעשה כמה מסלולים, תטבול בכנרת, תחזור כמו חדש".
"אבל מה אם", רכן יוסף קדימה ולחש בפחד, "מה אם אפגוש שם, לא עלינו, תלמידים מהישיבה?".
ראש הישיבה רכן גם הוא ולחש: "אז הם יגלו שגם אתה, לא עלינו, בן־אדם". ואז הוא הגניב עוד חיוך אחרון ואמר: "אבל אני חושש שהם כבר מזמן חושדים. זה חלק מהסיבה שהם אוהבים אותך".
אז יוסף גריליק יצא לטיול. הוא עשה את החצבני ואת נחל אל־על, ובאמת גם טבל בכנרת.
והוא חזר לישיבה בכוחות מחודשים, רענן ושמח.
הישורת האחרונה של השנה חלפה באותה המהירות שבה היא נפתחה, וכשנפרד מתלמידיו בשיעור, ביומו האחרון של זמן קיץ, הבחין הרב יוסף גריליק שבניגוד לשיעור ההיכרות, הרבה יותר חבר'ה הרשו לעצמם לנקר על הסטנדר כמו בני אדם.
לתגובות: jacobi.y@gmail.com
***