אם תשאלו את תושבי ראס ג'ראבה, פזורה בלתי חוקית הצמודה לעיר דימונה ממזרח, הם נמצאים במקום מאות בשנים, והעיר דימונה הוקמה בעצם על הקרקעות שלהם.
ואולם תצלומי האוויר, או במילים אחרות העובדות, מוכיחים אחרת: רק בשנת 1978 נצפו לראשונה מבנים קבועים בשטח המדובר.
ושוב, נרטיב "הכפרים ההיסטוריים" שארגוני השמאל מספיגים בשיח הציבורי, נזרק ממדרגות בית המשפט. החודש, לאחר שנים של מאבק משפטי, פסק בית משפט השלום בבאר שבע כי פזורת ראס ג'ראבה תפונה, ובכך סלל את הדרך להכפלת שטחה של העיר דימונה ולהקמת רובע מגורים חדש שתוכנן במשך שנים.
על פי פסק הדין של השופט מנחם שח"ק, על מאות תושבי הפזורה להתפנות בתוך שבעה חודשים, עד האחד במרץ 2024, ובמידה ולא יתפנו מרצונם, רשויות החוק נדרשות להתערב. בני ביטון וקרוב ל־40 אלף תושבי דימונה יכולים להרים מבט אל האופק. הפזורה, שהתקבעה בנוף כשדימונה עוד דשדשה כעיירת מצוקה, בקרוב תיעלם, ואת פחוניה יחליפו כ־10,000 יחידות דיור, מתחמי מסחר ותעשייה, מרכז רפואי, אצטדיון ובקיצור – העתיד. ומה יעלה בגורל אותם בדואים? הרשות להסדרה, האמונה על הסדרת ההתיישבות הבדואית בנגב, עמלה כבר שנים רבות על פתרון.
ההצעה שלהם: קליטה בכפר קאסר א־סיר, השייך למועצת נווה מדבר ונמצא מצידה השני של דימונה, כעשרה קילומטרים מהפזורה הנוכחית, וכמובן קבלת פיצויים נדיבים בדמות מגרש חינם, סבסוד עלויות פיתוח ומענק כספי גבוה. הטבות שכל זוג צעיר ישראלי היה שמח לקבל, גם בלי להיות עבריין בנייה. אגב, גם האופציה לרכישת בית באותה שכונה חדשה בדימונה פתוחה בפניהם. אז מדוע לאורך השנים תושבי ראס ג'ראבה מסרבים לשתף פעולה ולחתום על הסכמי הסדרה?
ובכן, הבדואים בראס ג'ראבה, כמו אחיהם במרחבי הנגב, למדו: הסבלנות משתלמת. נחכה עוד כמה שנים, נתבסס עוד בשטח, ולבסוף המקבץ יקבל מהמדינה סמל יישוב, והנה נולד לו כפר חוקי. כך קרה במועצת אבו בסמה: בשנת 2003 סומנו עיגולים במפה סביב 11 מקבצים בנגב, ובין לילה הפכו אותם מכפרי פולשים ליישוב מן המניין שמגיעות לו כל הזכויות. ומה קורה כשרוצים לממש את אותן זכויות, כמו לסלול כביש, להניח תשתיות חשמל או תקשורת, או להקים גן ילדים? למעשה, הכפר כבר בנוי ללא תכנון, והפולשים השתלטו על שטחי ענק והם אינם מאפשרים להיכנס אליהם, ולמעשה מטרפדים כל ניסיון אמיתי להסדיר את הכפר. המצב הזה נותן הצצה למציאות הבלתי אפשרית בכל רחבי הארץ – בנייה בלתי חוקית והיעדר אכיפה מונעים מהמדינה את היכולת לתכנן לטווח רחוק ולפתח תשתיות. לבסוף, במבט מבחוץ – בין יישובי אבו בסמה לבין כל מקבץ אחר בפזורה אין באמת הבדל. תקראו לזה איך שתרצו: הלבנת בנייה, הסדרה במקום - השיטה הזאת הוכחה ככישלון חרוץ.
במה עוד הסבלנות משתלמת? במענקי המגרשים שהוזכרו לעיל: כל בית אב וכל ילד מעל גיל 18 זכאים למגרש. במידה וחתמת על הסכם, מימשת את זכאותך למענק, וזהו, ילדיך אינם זכאים. מצב זה מוביל ישירות לכך שבדואי ממשיך להמתין בפזורה עד שאחרון ילדיו (ובמשפחה פוליגמית זה יכול לקחת שנים רבות) יגיע לגיל 18, או אז הוא חותם ועובר למגרש, כשהוא סמוך ובטוח שכל אחד מילדיו זוכה למגרש משלו. ומה עושים ילדיו? ובכן, כבר הבנתם. כך, ללא תאריך תפוגה, נשדד משאב הקרקע הנדיר והיקר. לבסוף, מדינת ישראל היא זו המעניקה אך היא גם זו הפושעת המאפשרת מציאות של כפרים עם רמת חיים ירודה מאוד.
אם תשאלו את ארגוני השמאל, כגון המועצה לכפרים הבלתי מוכרים בנגב, עדאלה ו'במקום', הם יספרו סיפור רומנטי על 45 כפרים סך הכול, שהוקמו עוד טרם הקמת המדינה, ואם מדינת ישראל רק תכיר בהם יבוא השלום והסדר על כנו. בדוח הכפרים הבדויים שפרסמנו לאחרונה, הוכחנו באמצעות ניתוח תצלומי אוויר משנות ה־40 ועד היום שבכל אחת ואחת מהנקודות הללו לא היה ולו בדל כפר. ואכן, במבחן המציאות, תביעות הבעלות הבדואיות נדחות שוב ושוב בערכאות המשפטיות, וזו בדיוק הסיבה שהבדואים וארגוני השמאל עברו למאבק התודעתי, המאבק על הנרטיב. לא עוד בדואים המסרבים להתכנס תחת חוקי המדינה, אלא אוכלוסייה ילידית המנושלת על ידי כובש אכזר. את המסר הזה מפמפמים ללא הרף בעשור האחרון, וכנגדו חשוב לצעוק את האמת: אין הצדקה להקצות ולו מטר אחד נוסף מעבר למה שכבר ניתן. את מגורי הבדואים יש להסדיר ולהעניק להם זכויות, אך לא על ידי הלבנת בנייה לא חוקית, אלא על ידי תכנון מסודר.
הכותב הוא מנכ"ל תנועת רגבים