בית שני

נופר גדלה באחד מיישובי השומרון במשפחה גדולה ומבוססת. כשהייתה בגיל העשרה נקלעה המשפחה למערבולת, אבי המשפחה נכנס לכלא והמשפחה התחילה להתפורר. "הגעתי למצב שאני די אבודה, מסתובבת מפה לשם ומשם לפה. היינו חבורה של ילדים אבודים שמסתובבים בעיר, מעבירים לילות שלמים בכיכר ציון. הולכים לישון אצל חברות, אצל אנשים אחרים, או אפילו ברחובות. אנחנו משפחה נורא גדולה, אז הייתי הולכת גם לאחים שלי. בעיקר מסתובבת. כל יום הייתי ישנה במקום אחר", היא מתארת את קורות חייה בימים ההם.

בתקופה המדוברת היא למדה לבגרויות בפרויקט הילה, המיועד לבנות שנשרו ממסגרות חינוכיות. יום אחד הראתה המדריכה לבנות בפלאפון שהולכים להקים בית חם למען בנות שזקוקות לכך. "זה נראה כמו איזה משהו רחוק. לא חשבתי שאיכנס לשם", נזכרת נופר. "אחרי שנה – פחות או יותר – התחילו לקבל לשם בנות. זה היה אחרי ששנה כבר לא גרתי בבית, הסתובבתי, הייתי ברחובות. פניתי אליהם, ועוד באותו היום ישבתי לפגישה עם אם הבית שאמרה לי: 'את יכולה להיכנס מחר'. הייתי בשוק, הגעתי עם התיק הקטן שלי על הגב בלבד. אם הבית סדרה לכל אחת את המיטה, ושמה עליה שוקולד. לא הצלחתי להכיל את זה שיש לי ארון לשים בו בגדים וחדר שהוא שלי. זה היה האור בקצה המנהרה.

"אני זוכרת את הערב הראשון שהגעתי לדירה של 'בית שפרה' באלון מורה. התקלחתי ולבשתי פיג'מה, דבר שלא עשיתי כבר הרבה זמן. הכנתי לי קפה וישבתי שם, והתחלתי לבכות על אדן החלון. הייתי לבד בדירה. אמרתי: אוקיי, מה הקאץ'? מה אני צריכה לעשות בשביל שזה יגיע לי? ואין. אלה פשוט אנשים טובים באמצע הדרך.

"כמובן יש גם סדר בדירה", היא מבהירה. "לא נותנים לך לישון כל היום או לעשות מה שאתה רוצה. מי שמגיעה, חייבת ללמוד או לעבוד. דווקא מהמקום שהגעתי ממנו, שבו אתה תמיד יכול לעשות מה שאתה רוצה, פתאום הייתה לי האפשרות להתאפס על החיים שלי. מאז רק פרחתי. התחתנתי. יש לי שתי בנות מהממות. כדי שבן אדם יצליח להתפתח, לגדול ולעשות משהו עם החיים שלו, הוא צריך קרקע יציבה. ברגע שהייתה לי הקרקע היציבה הזאת בגלל הבית, התחלתי לעלות מעלה".

בית שפרה באלון מורה, בית חם לנערות בסיכון שנאלצו לצאת מהבית שגדלו בו, הוקם על ידי דוידי ואיילת בן־ציון, כחלק מפעילות עמותת 'שפרה – פשוט לאהוב'. את העמותה הקימה המשפחה לפני כשמונה שנים, בעקבות פטירתה של שפרה בן־ציון ז"ל – אימו של דוידי. "אמא שלי נפטרה בגיל 52, אחרי עשר שנים של מלחמה עיקשת במחלת הסרטן", הוא מספר. "היא הייתה אישה מיוחדת וגיבורה אמיתית. היא הייתה אלמנת צה"ל. בעלה הראשון היה קצין בגולני, והיא התאלמנה חודש אחרי החתונה. שנה וחצי לאחר מכן, היא התחתנה עם אבא שלי, והשניים בנו את ביתם בקריית ארבע".

דוידי מתאר את אימו כאשת חסד גדולה. "כל יום שישי אמא שלי הייתה שולחת אותנו – ילדי משפחת בן־ציון - עם תבניות אוכל וסירי מרק למשפחות נצרכות בקריית ארבע", הוא ממחיש. "בקריית ארבע היא הקימה כיתה מיוחדת בבית הספר שנקראת כיתת רוגע, שילדים שהתקשו בכיתה הרגילה היו יוצאים ומגיעים אליה. היא הייתה מטפלת בהם, מרגיעה, בודקת מה הסיבות לכך שהם לא מסתדרים בכיתה. כשהיא הייתה רואה ילד בלי כריך בתיק או שלא אכל ארוחת בוקר, בהפסקה היא הייתה ממהרת הביתה ומכינה לו כריך. תמיד הייתה אומרת למורים שתלמיד שלא אכל ארוחת בוקר, לא יכול להתרכז בשיעור. אם ראתה ילד שהנעליים שלו קרועות, ובגלל זה הוא צולע או לא יכול לרוץ בהפסקה - היא הייתה נוסעת אחרי הצהריים לקניון מלחה בירושלים וקונה לו מכספה סנדלים או נעליים".

בן־ציון מתאר את הנסיבות שהובילו להקמת פרויקט החסד. "בסוף השבעה הרגשנו - אבא שלי וארבעת הבנים - שאנחנו צריכים לעשות משהו לזכרה. חייבים להמשיך את הדרך ואת האור שלה", הוא משחזר. "הקמנו עמותה וקראנו לה 'שפרה - פשוט לאהוב'. 'שפרה' - כי זה שמה, ו'פשוט לאהוב' - כי זו הייתה תפיסת עולם שלה: פשוט להוסיף אהבה. לא ידענו בדיוק מה נעשה עם העמותה הזאת, עד שיום אחד, מתוקף תפקידי כמחזיק תיק החינוך במועצה אזורית שומרון, הצעתי תוכנית מסוימת לנוער בסיכון לאחראי על קידום הנוער במועצה. הבחור פחות זרם ואמר שיש פרויקט קיומי הרבה יותר: 'יש נערות שעומדות בפני אתגר קיומי, אין להן בית'. כלומר לפני כל התוכניות והפרויקטים, צריך לדאוג לבנות שאין להן מיטה חמה להניח עליה את הראש בסוף היום".

כך התברר לדוידי ולאשתו איילת שישנן נערות שנמצאות בסיטואציות מורכבות מאוד, שהבית כבר לא מוגן בעבורן, "לא פעם מכיוון שהן עברו תקיפה מינית בתוך המשפחה. לא מוציאים את זה למשטרה, כי כשהמשטרה מעורבת זה מפרק משפחות, וגם לא מועיל כל כך לצערנו", מסבירה איילת בן־ציון. "זה יכול להיות גם בגלל חוסר הגנה מסיבות אחרות, כמו למשל נערה שכבר לא שומרת תורה ומצוות במשפחה חרדית, אז אין לה מקום בבית. ככה הן מסתובבות ברחובות, בגבעות, באזור השומרון, נמצאות בסיטואציה של ניצול, של פגיעות רבה. לכן הבנו שצריך לעצור הכול ולמצוא להן מקום מוגן לגור בו, ברמה הכי קיומית.

"אני זוכרת שהיינו בדרך לאירוע משפחתי, ודוידי פתאום אמר: בואי נקנה דירה באלון מורה, ופשוט ניתן להן מקום בטוח. אמרתי לו: רעיון מהמם! עכשיו נעבור לנושא הבא. אבל מהרגע ההוא לא עברנו לנושא הבא. דוידי קם עם זה בבוקר, והולך עם זה לישון בלילה. זה נהיה מפעל חיינו", היא מתארת. "עד שהקמנו את הדירה באלון מורה, עברנו גלגולים: מיקום הבית, המבנה, הקונספט. בהתחלה חשבנו לתת לעמותות גדולות המסייעות לנוער בסיכון להפעיל את הבית. אנחנו רק נקנה מבנה, והן יפעילו. אבל העמותות הגדולות טענו שזה דבר לא רווחי ולא כלכלי. כך בעצם נכנסנו בעצמנו לתמונה".

שפרה בן ציון ז"ל

צילום: באדיבות המשפחה

מנתרמות לתורמות

הבית חם 'בית שפרה' באלון מורה פעיל כבר שש שנים. "יצאו ממנו בוגרות שהתחתנו ובנו בתים ויש כבר ילדים, בוגרות שסיימו בהצטיינות כל מיני מסגרות: שירות לאומי, לימודים אקדמיים וכדומה", מציינת איילת. "הן עובדות, הן מעורבות בחברה הישראלית, והן בנות נפלאות. הן לא אשמות שנסיבות חייהן הובילו אותן למקום מורכב מאוד. לפעמים קל יותר להתעלם מהן, לפנות לצד השני של הכביש, לא לראות, להמשיך את חיינו כל אחד במסגרת שלו. אנחנו מאמינים שצריך לפתוח גם את הלב וגם את הבית, לאוכלוסייה הזאת".

פרט לבית החם באלון מורה, מפעילה העמותה בית ביישוב כרם רעים בבנימין, שבימים אלה חוגג שנת פעילות ראשונה, וכן היא מקימה את מרכז שפרה בקריית ארבע. מבחינת הזוג בן־ציון, לא במקרה הכול מתרחש דווקא ביהודה ושומרון. "יש בזה עומק, זה לא סתם מקרי", קובעת איילת. "שנינו, דוידי ואני, והמשפחה, דור שלישי להתיישבות. המשימה של הדור שלנו - אחרי שהיישובים קיימים ומשגשגים - היא לדאוג לחברה ולרווחה ולמי גר ביישובים, לא רק לתשתית".

איך מגיעים אליכם המקרים?

"בהתחלה זה היה באמת מפה לאוזן", נזכרת איילת. "כיום אגפי רווחה בעיריות ובמועצות שיודעים עלינו – מפנים אלינו. אנחנו מקבלים בנות מירושלים וגם מהדרום. בחזון שלנו נקים בתים כאלה בכל אזור בארץ, ואז לכל אזור יהיה הבית שלו. אבל כרגע אנשים ששמעו עלינו מפנים אלינו מקרים, וגם אנחנו מפרסמים".

המבנה הארגוני של הבית, כולל עובדת סוציאלית ואם בית שמעניקות לבנות את הפן השיקומי. "העובדת הסוציאלית נפגשת פעם בשבוע עם כל בת. אם הבית היא ממש האמא שלהן, ונמצאת איתן ממש רוב ימות השבוע. מדובר בבנות בתפקוד גבוה", מזכיר דוידי. "זה לא הוסטל או בית סגור, זה בית פתוח. בנות עצמאיות שמבשלות, קונות מצרכים ויוצאות לעבודה. מדובר בנערות בגירות בנות 17 עד 21. אנחנו מעודדים אותן להיות עצמאיות. הצוות מכווין אותן לצאת לעבוד או ללמוד".

כהמחשה לדבריו, מספר דוידי על אודות אחת הבנות שהגיעה מרקע חרדי, אך הפסיקה לשמור תורה ומצוות – ובבית לא קיבלו אותה יותר. "היא עברה בין בתים של קרובי משפחה, שם הדינמיקה לא הייתה בריאה בכלל, בלשון המעטה, והסתובבה ממקום למקום. בכל מקום שהיא הייתה גרה בו, היא עברה ניצול מכל מיני סוגים, כדי להצדיק את המגורים שלה. כשהיא הגיעה אלינו, זו הייתה הפעם הראשונה שבה היא הרגישה מקום בטוח ומוגן, שמקבל אותה ללא תלות במה שהיא עושה, אלא בעצם היותה. היא הלכה ללמוד מקצוע שמועיל לסביבה, מצאה את מקומה והיא תורמת לא מעט ליישוב שבו היא מתגוררת כיום".

כמוה, מדגיש דוידי, יש עוד עשר לפחות. "יש לנו עשרים בוגרות. עשר מתוכן כבר התחתנו, וכמובן זו כבר הצלחה אדירה. יש כאלה שלומדות באקדמיה ויוצאות עם תארים אקדמיים, זה בוודאי דבר מדהים". איילת מוסיפה כי אחת הבוגרות קיבלה מצטיינת שירות לאומי. "איפה היא, ואיפה מה שהיה לפני?! בעצם צריך להוציא אותן מהמעגל של הנזקקות, ולהפוך אותן לבן־אדם מועיל לחברה שמקים לעצמו תא משפחתי. זה הדבר הכי גדול שיכול להיות".

כרטיס בכיוון אחד

אף שאחרי תקופה הבנות עוברות הלאה, לשירות לאומי, חתונה או אקדמיה – בבית שפרה ממשיכים לשמור איתן על קשר רציף. "אנחנו עושים להם ימי כיף וימי גיבוש ומפגשים, ושומרים על קשר גם ברמה האישית וגם ברמה הקבוצתית", מציינת איילת. דוידי מוסיף כי העמותה מתייחדת בכך שקוראים לבנות משפחה. "כל בת שנכנסת לבית שפרה באלון מורה או לבית משה בכרם רעים - מבחינתנו זה one way ticket. אנחנו אומרים לה: 'ברגע שנכנסת, את איתנו ואת שלנו, ואנחנו בשבילך'. כל בת שנכנסת מקבלת מאיתנו את הביטחון ואת הידיעה שאנחנו הגב שלה לכל מה שהיא תצטרך בשנים הבאות עד הקצה. כמו טיפולי שיניים ורישיון נהיגה, אם צריך, או ריהוט ומוצרי חשמל כשהיא מתחתנת".

השניים מבקשים להדגיש כי אף שמדובר בנוער בסיכון, הבנות שנמצאות בבתים של העמותה באלון מורה ובכרם רעים הן חלק מהקהילה לכל דבר. "הקהילה עוטפת ומחבקת אותן, הן רצויות בקהילה, לא מסתכלים עליהן במבט של 'עושים לכם טובה'". איילת מתארת כי הבנות הן בנות בית אצלם בשבת ובחגים. "הן איתנו באש ובמים. בתקופה של הקורונה שהתה אצלנו בבית נערה שהייתה ממש כמו בת בית אצלנו, ממש חלק מהמשפחה. יש בזה עניין גדול, זה מרפא לראות זוגיות בריאה ונכונה. אפילו קצת מעורר בהן חשק להקים משפחות. יש בנות שמגיעות שרוטות מהדפוסים הלא פשוטים שהן ראו, ומחליטות שהן לא רוצות להקים בית, לא רוצות זוגיות ולא להיות אמא. כשהן נכנסות למשפחות יציבות שעושות להן טוב על הלב, זה כבר מחזיר את הרצון ואת האמון שזה יכול להיעשות נכון".

כשדוידי נשאל מהו החזון של העמותה, הוא מזכיר סיפור מצמרר: "ב־2019 מתה ילדה בת 17 בשם מרים פרץ שנמצאה בביתו של ערבי בן 55 בשם מאג'ד עליאן מבית צפאפא. מרים הסתובבה ברחובות הרבה מאוד זמן. הבנתי שאם היה בית כזה שקולט אותה, סביר שהיינו יכולים להציל אותה. יש מאות נערות ונערים שמסתובבים ברחובות ישראל, כשבעצם אין מבוגר שנותן להם ביטחון בעולם של המבוגרים. אין מבוגר שמסתכל לעברם לראות שהם מתלבשים ואוכלים ומטפלים בעצמם. אין מי שדואג להם לכלים. הבנו שבית שפרה אחד זה לא מספיק. ברמה הארצית אנחנו צריכים להגיע לעשרה בתים, ולכן יצאנו להליך להקמת בתים נוספים. לפני כשנה חנכנו בית נוסף בכרם רעים, ועכשיו אנחנו מקימים בקריית ארבע. החזון הוא לצאת מגבולות השומרון, ולהקים בתים כאלה גם בדרום, בצפון ובמרכז - ולהגיע לפחות לעשרה בתים שייתנו את המענה המשפחתי והקהילתי שנצרך כל כך לבנות הללו".

***