"אמא, אני רוצה לתת לך חיבוק בפעם האחרונה", קראה בבכי שיראל, בתה בת ה־12 של בת־שבע ניגרי הי"ד, במהלך מסע ההלוויה.
"אני מתגעגעת אלייך ואני תמיד אתגעגע. את האישה הכי מיוחדת בעולם, והילדים שלי ידעו איזו אמא לביאה הייתה לי", במילים אלו ספדה שיראל לאימה שנרצחה בפיגוע הקטלני, שבו היא עצמה שרדה באורח נס.
בבוקרו של אותו יום (שני) עלתה שיראל יחד עם אימה בת־שבע, גננת מוערכת בגן באפרת, לטרמפ ברכבו של אריה גוטליב בן ה־39, גם הוא תושב היישוב בית חגי. בכביש 60, סמוך לצומת הכבשים, כאשר רכבם האט לפני הכיכר, פתחו המחבלים באש לעברם מטווח קצר. כ־25 כדורים נורו מהנשק האוטומטי של המחבלים, ואלה נמלטו מהזירה במהירות.
הפגיעות היו קטלניות. בת־שבע נפצעה אנושות ובוצעו בה פעולות החייאה, אך לבסוף נקבע מותה. הנהג אריה, שנפצע קשה, פונה לבית החולים סורוקה בבאר שבע. הוא הובהל לחדר הניתוח ומצבו התייצב. בהמשך חל שיפור במצבו. הבת שיראל, שישבה בעת הפיגוע במושב האחורי ואימה נרצחה לעיניה, ניצלה באורח נס ללא פגיעה בגופה. הזרוע הצבאית של פת"ח לקחה אחריות על הפיגוע.
מיד אחרי הפיגוע החל צה"ל בחסימת כבישים באזור, בניסיון ללכוד את המפגעים. מאוחר יותר, בשעות הלילה, עם תום פעילות מבצעית ומודיעינית נרחבת, נעצרו שני פלשתינים, קרובי משפחה תושבי חברון, בחשד לביצוע הפיגוע הרצחני. השניים נעצרו בדירת מסתור בחברון, ללא התנגדות, לאחר שלוחמים כיתרו את הבית ששהו בו. כבר בחקירה הראשונית קשרו עצמם לביצוע הפיגוע, ואיתם נתפס הנשק שלפי החשד שימש אותם ברצח. הם הועברו להמשך חקירת השב"כ. למחרת תפיסת המחבלים פשטו כוחות צה"ל על בתי שני המחבלים וביצעו מיפוי של הבתים לקראת הריסתם הצפויה. מדובר צה"ל נמסר כי במהלך הפעילות מחבלים יידו אבנים, ירו זיקוקים והשליכו בקבוקי תבערה לעבר הלוחמים. לא היו נפגעים בקרב כוחות צה"ל.
מצוד נוסף מתקיים מאז השבת האחרונה בעקבות המחבל שרצח בפיגוע בחווארה ביריות מטווח אפס את שי סיילאס ניגרקר (60) ואת בנו אביעד ניר (29) במכון לשטיפת רכבים בכפר. המצוד מתמקד כעת בעיקר במישור המודיעיני, וההערכות הן שהמחבל פעל לבדו.
התושבים פירקו את הכיכרות
עם היוודע דבר רציחתה של בת־שבע ניגרי ופציעתו הקשה של אריה גוטליב בפיגוע הקטלני, אבל כבד ירד על היישוב בית חגי. מאיר דנא פיקאר, דובר היישוב, מדגיש כי הכתובת הייתה על הקיר: "בציר הזה שבין קריית ארבע לבית חגי, שאורכו עשרה קילומטר בלבד, נרצחו לא מעט תושבים, חיילים ואזרחים במהלך השנים. זו נקודה אסטרטגית, ולגמרי ברור לנו למה אנחנו פה. אבל יש הרבה מה לעשות כדי למנוע את הפיגוע הבא", הוא מבהיר.
"ברגע שמחבל יכול לצאת מהבית שלו חמוש, לנסוע בכביש, לעקוף, לרצוח יהודים ולחזור הביתה - אף על פי שאחר כך יצליחו כוחות הביטחון לתפוס אותו, כמו גם במקרה הזה - הקלות שבה המחבלים מסוגלים לפעול מצביעה על בעיה קשה עם ההרתעה ועם השליטה בשטח. היום הכביש פתוח לכל כיוון, וגם הוסיפו כל מיני כיכרות וכניסות וצמתים. דרושות הגבלות על התנועה הערבית באזור. אולי החסימות שהיו פעם והוסרו בשנים האחרונות הכרחיות. ספציפית לגבי המקום שבו היה פיגוע - מדובר בנקודה שבה הוקמו שתי כיכרות שנמצאות בשלבי הכנה והן בעייתיות מאוד".
מי אחראי על בניית הכיכרות האלה?
"נתיבי ישראל. כבר הרבה זמן הנהגת היישוב שלנו מתריעה מפני הסכנה שבכיכרות הללו, שמאלצות נהגים להאט ולהיות חשופים לפיגועים כמו שאירע השבוע. בכל הפגישות שלנו מול נתיבי ישראל ומול קמ"ט תחבורה (קצין מטה תחבורה מטעם הצבא, ר"ג) התרענו על הסכנה הגדולה והברורה שטמונה פה", הוא משתף. "התושבים התנגדו והמועצה התנגדה. הסברנו שבנקודה כזאת לגרום לתנועה להאט ל־10–20 קמ"ש, במיוחד כשיש עומס תנועה כבד, זאת סכנה גדולה מאוד, וככה באמת בוצע הפיגוע", הוא מאשים. "אריה יצא מבית חגי לכיוון קריית ארבע, וכנראה ברגע שעבר את הכיכר השנייה המחבל עקף אותו, כשהוא מנצל את העובדה שבאותו רגע המהירות של הרכב הואטה והוא לא יכול לתמרן ולא יכול לברוח והוא כמו ברווז במטווח. שם בדיוק ירו עליהם", הוא נאנח.
לאור ההתרעות החוזרות ונשנות של התושבים, עם סיום ההלוויה של בת־שבע ניגרי הי"ד בגוש עציון, עצרו תושבי בית חגי סמוך למקום הפיגוע ופירקו בידיהם את התשתית להקמת שתי הכיכרות בצומת הכבשים. "אחרי הלוויה, בדרך חזור, עצרנו במקום הפיגוע ופירקנו את התשתית להקמת שתי הכיכרות האלו. זרקנו הכול הצידה. אנחנו קוראים לממשלה ולצה"ל לבטל את הקמת הכיכרות האלה ובמקומן ליצור הפרדה דו־מפלסית. באופן כללי, דרושה מחשבה מחודשת בהתייחסות לכביש הזה, שגבה במהלך השנים הרבה קורבנות. התנועה במקום חייבת להיות שוטפת, ללא צורך בעצירות ועיכובים", הוא מבהיר.
"ברור שברמת הכלל יש פה בעיה עמוקה ורחבה בהרבה. כנראה ההרתעה נשחקה. אולי דרוש מבצע לאיסוף כלי נשק, משהו כמו שנעשה בעבר. התחושה היא שיש שגרה, יש פיגוע, תופסים את המחבלים וממשיכים הלאה לשגרה הבאה. אני בטוח שהצבא ערוך היטב ועושה עבודה חשובה, אבל כנראה זה לא מספיק", הוא מלין.
"יש ביישוב כאב גדול. אנחנו מכירים את האנשים מקרוב, פוגשים אותם ביום יום והם חלק מאיתנו. אנחנו כועסים מאוד, כי הכתובת רשומה בענק על הקיר. כל הזמן התרענו על הנקודה הזאת ודיברנו עם כל מי שצריך. יש תחושה של חוסר אונים. אנחנו לא רואים שקורה משהו משמעותי, שמישהו מקשיב לנו, שמישהו פועל בנושא. ומה עכשיו? יושבים ומחכים לפיגוע הבא? זה נורא. בהר חברון ספגנו כל כך הרבה אבדות לאורך השנים, וכל פעם רואים את ראש הממשלה ואת שר הביטחון עומדים ומכריזים 'נבוא חשבון עם המחבל', אבל המחבל הספציפי לא מעניין אותנו כמו שהמחבל הבא מעניין אותנו. צריך למנוע את הפיגוע הבא", הוא זועק. "אנחנו רואים אותם נוסעים כאן בחופשיות. אין שום הרתעה ואין להם שום פחד. הם יכולים לעשות מה שהם רוצים, והמצב הזה חייב להשתנות", הוא פוסק בהחלטיות.
"יש לנו ממשלת ימין, שאני בטוח שהם לגמרי בצד שלנו. הם תומכים בהתיישבות. הם רוצים בהתפתחות היישובים. הם מבינים מי טוב ומי רע בסיפור הזה. הם מקבלים המון קרדיט אצלנו, אבל לצערנו המדיניות בשטח לא מוכיחה את עצמה. יש יותר ויותר פיגועים. הם חייבים להתעורר. אנחנו רוצים שהמצב הזה ייפסק, ואני משוכנע שיש הרבה מה לעשות לשם כך".
כמו מה?
"צריך לייצר מציאות שבה הצבא שולט בכל השטח. להוציא את הפרדיגמה של הסכמי אוסלו שתקועה כבר שלושים שנה. להיכנס לשטח ולא לחכות לפלשתינים שיעשו משהו. לא לסמוך על הרשות הפלשתינית. מדינת ישראל מסוגלת. היא עשתה דברים הרבה יותר מורכבים מאשר לכידת מחבלים, ואנחנו תובעים שזה יהיה. אני מבין שזה דורש צעדים דרסטיים, שאולי בעולם לא יאהבו ואולי גם פה בארץ לא כולם יאהבו, אבל נראה שאין ברירה. זה משהו שצריך לעשות אותו, וצריך שהמחיר ייגבה מהם ולא מאיתנו. אי אפשר כבר להמשיך ככה".
"דרוש חופש פעולה לצה"ל בערים"
גם סגן אלוף במילואים ירון בוסקילה, מזכ"ל תנועת הביטחוניסטים, מסרב לראות במציאות הנוכחית של טרור משתולל גזרת גורל: "לא ייתכן שנספוג מאות זריקות אבנים על הצירים ביהודה ושומרון ונתייחס אליהן בהשלמה ובלי רצון אמיתי למגר אותן. כשאתה לא מתמודד עם האירועים הלכאורה קלים, הם ישמשו פלטפורמה לאירועים נרחבים בהרבה", הוא מתריע. "מעבר לכך, לא ייתכן שקו המגע עם האויב יהיה דווקא באזורים שנוחים לו ושהוא יקבע היכן יהיה העימות מולו, כמו בחווארה ובצירים ביהודה ושומרון. צריך להבין שהאויב מתעצם בלב הערים, בשכם, בחברון, בג'נין, ואנחנו מתמודדים עם הטרור בצירים, בזמן שהם גדלים ומתחזקים שם. אנחנו נפגשים עם הטרור בקצה, והפתרון הוא רק מבצע צבאי בעומק השטח".
אתה מאמין שרק מבצע רחב היקף בעומק הערים מסוגל למגר את הטרור?
"כן. אנחנו לא יכולים לפתור את הטרור בהתמודדות בקו המגע איתו, בצירים ביהודה ושומרון או בחווארה ובמרדפים ומעצרים שלאחר מעשה. הפיגועים שאנחנו מתמודדים איתם יוצאים מאיפשהו, ושם צריך לפעול כדי להתמודד עם הטרור באמת. פיגוע בחווארה מתחיל בג'נין, מתחיל בשכם. פיגוע בצומת הכבשים מתחיל בחברון. ולא מדובר במפגעים יחידניים, אלא בתשתיות", הוא מדגיש. "התשתיות שלהם הלכו והתעצמו שם, ואנחנו לא נראה שום שינוי בלי פעולות רחבות בערים האלו והחזרת חופש הפעולה לצה"ל. זאת הדרך היחידה".
יש טענה שרווחת בקרב מומחי ביטחון ולפיה פיגועים וטרור הם חלק בלתי נפרד ממציאות חיינו.
"זה לא נכון. שמעתי כמה ראיונות כאלה, שאין מה לעשות וזה חלק משגרת החיים, ולא בטוח שאפשר להביא את רף הטרור לאפס - וזו גישה לא נכונה", פוסק בוסקילה. "אפשר בהחלט להביא את הטרור לאפס, פשוט צריך להחליט שהולכים על מהלך כזה. זה מהלך רחב היקף שדורש תשומות צבאיות ואורך רוח, אבל בסופו של דבר הוא מנצח".
אליהו ליבמן, ראש מועצת קריית ארבע ולשעבר קצין הביטחון של היישוב היהודי בחברון, מזהה אף הוא בתקופה האחרונה שחיקה של ממש בהרתעה: "הקלות הבלתי נסבלת שבה מחבלים יוצאים באור יום לציר ראשי, רוצחים יהודים וחוזרים באין מפריע לביתם מוכיחה שמשהו אבד בהרתעה. עד עכשיו המדיניות לצערנו לא השתנתה, והטרור צבר תאוצה".
מה לדעתך צריך לשנות ביחס לטרור?
"קודם כול, חוליה כזאת לא פועלת בספונטניות. היא לא קמה בבוקר ויוצאת לרצוח. הם אוספים נשק, מקבלים הכוונה, מגייסים כספים, מתאמנים, מכינים רכב ודירת מסתור. כוחות הביטחון לרוב יודעים על התארגנויות של חוליות כאלה ומחכים שיבשילו לאירוע. צריך להגיע לכל מי שקשור לחוליה כזאת כשהיא עוד בהכנות שלה וכשהיא עוד בגדר פצצה מתקתקת, בבחינת הקם להורגך השכם להורגו. לא לחכות שיהיה פיגוע ורק אז לבוא ולהגיד: טוב, בוא נראה מה עושים במציאות הנוכחית".
אתה בעצם מצפה ליותר יוזמה מאשר תגובה?
"בהחלט. בוא ניזום דברים שירתיעו, ברמה של לחסל מחבלים ולפגוע בהם עוד בטרם הבשיל הפיגוע. כל מחבל שנושא נשק או מתכנן לפגע צריך לדעת שדמו בראשו, והוא יכול לחטוף את הכדור עוד בטרם הגיע למקום הפיגוע. לא סביר שנהיה עסוקים במרדף אחרי מחבלים בעיקר אחרי שהם ביצעו את הפעולה".
ליבמן מצפה מממשלת הימין המכהנת לשינוי מדיניות רחב היקף: "אין לי ספק שהרבה משרי הימין, כמו סמוטריץ', סטרוק או בן־גביר, לא מרוצים מהמדיניות הקיימת מול הטרור. הם פשוט עדיין לא מצליחים ליישם מדיניות אחרת. הם מבינים, אבל צריכים עדיין למצוא את הדרך למשול. לימין לוקח יותר מדי זמן ללמוד למשול ולהזיז את מי שצריך להזיז בתפקידי מפתח: בצבא, בשב"כ, במשטרה ובייעוץ המשפטי. פקיד שלא יודע ליישם מדיניות של דרג נבחר צריך ללכת הביתה. אנחנו בעד להשאיר דרג מקצועי שמיישם מדיניות, אבל אנחנו לא בעד שיישם מדיניות של מי שמינה אותו בממשלה הקודמת".
אולי המדיניות לא די ברורה גם בתוך הממשלה?
"יכול להיות שמה שסמוטריץ' או בן־גביר רוצים לא תואם למדיניות ששר הביטחון גלנט מעוניין בה, וגם נתניהו מצידו מעדיף התנהלות אחרת. בכל מצב צריך לראות לא רק איך לשמר את המצב הביטחוני שלא יידרדר, אלא לשנות את המדיניות מהשורש", הוא דורש. "חייבים לגבות מחיר כבד מהמחבלים ומהסביבה שלהם, לטפל בהסתה במוסדות החינוך שמחנכים לרצוח יהודים, וכל מי שמחלק ממתקים אחרי פיגוע צריך לבוא איתו חשבון. יש בהחלט מחירים גבוהים שחייבים לגבות ודרכי פעולה הכרחיות להשבת ההרתעה".
ליבמן מתאר תחושות קשות בקרב תושביו: "התחושות קשות. אנחנו מכירים מקרוב את הנפשות הפועלות. אריה הפצוע הוא חבר אישי שלי, נשוי לנכדה של הרב דוב ליאור, וגם הגננת בת־שבע ניגרי הי"ד מוכרת ומוערכת, והייתה בעבר גננת בקריית ארבע. התחושה היא קשה כאשר כל יהודי נרצח, בטח ובטח כשזה קורה אצלנו בבית ובוודאי כשהתושבים נוסעים על הצירים האלו ביום יום.
"אבל חשוב לזכור שכל העניין של הטרור הוא להטיל מורא, להוציא אל הפועל אחת לכמה זמן פיגוע כדי שאנחנו נפחד. לא חזרנו אחרי אלפיים שנות גלות כדי לחיות בפחד. אנחנו רוצים להיות עם חופשי בארצנו. אנחנו נמשיך את שגרת החיים שלנו, ולא ניתן לטרור לנצח ולהפחיד אותנו. בסוף יש לנו זרועות ביטחון שעושות עבודת קודש, ואנחנו נמשיך לדרוש מאה אחוז ביטחון ונמשיך לנוע בצירים וליישב את הר חברון. נדרוש ממדינת ישראל ליצור הרתעה נכונה ועוצמתית ולגבות מחיר במידה וחלילה קרה פיגוע".
"דורשים מהשרים: תעבדו או שתתפטרו"
מנחם בן־שחר, תושב גבעת רונן שבשומרון ומייסד מטה 'אפס פיגועי טרור - נלחמים על החיים', מוטרד מהמצב וקורא לאזרחים לצאת לרחובות ולדרוש שינוי בתפיסה הביטחונית: "בחודשים האחרונים בעקבות הפיגועים הרצחניים פתחנו קבוצות ווטסאפ בפריסה ארצית, שמארגנות קריאות לצאת להפגין במוקדים מרכזיים בארץ במחאה על ההפקרות הביטחונית, על התפיסה הביטחונית של צה"ל ועל כך ששר הביטחון לא משנה אותה. אנחנו משלמים מחיר דמים יקר וכואב. אחרי הפיגועים אנחנו ממשיכים בחיינו כאילו מדובר בגזרת גורל, וזה לא ייתכן", הוא אומר. "אני גדלתי בשומרון ומספיק שנים חי את המציאות המדממת. אנחנו באים מהשטח עם אמירה פשוטה שצריך לחולל שינוי גדול בהתנהלות מול הטרור, וכל עוד אנחנו לא עושים את זה, אנחנו נשלם בפיגועים".
בחרתם לקרוא למטה שלכם 'אפס פיגועי טרור'. זה לא קצת יומרני?
"חובה להציב את זה כיעד. היום זה אפילו לא יעד. אחרי הפיגוע השבוע כוחות הביטחון פעלו לתפוס את המחבלים הספציפיים האלה, ואז אומרים בסיפוק: נסגר מעגל. אבל זה ממש לא ככה, כשבכפרים ובשכונות בארץ הם מלמדים בכיתה א' את הילדים שלהם להיות שהידים, ואנחנו מאפשרים את זה. כוחות הביטחון עסוקים בלתפוס מחבלים אחרי פיגועים במקום לפעול עוד קודם".
אז מה אתם מציעים לעשות?
"לסגור כל מוסד חינוך שיש בו הסתה לטרור, לעצור מנהלים ומורים שמחנכים לרצוח ואת המסגדים שמסיתים בהם. אנחנו מדברים על פעולות פשוטות כל כך. אנחנו בממשלה ימנית, אבל היא לא מצליחה לשנות את המדיניות משום שלאלופים בצבא ישנה המדיניות שלהם וקציני אוסלו לא סופרים אף אחד. אפשרות נוספת היא שהשרים מפחדים מהצל של עצמם ולכן לא פועלים לשינוי אמיתי במדיניות. אנחנו בסך הכול משחזרים את הקריאה של בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן־גביר כשהם עוד היו באופוזיציה ובוחנים מה הם אמרו אחרי כאלו פיגועים. או שתעבדו או שתתפטרו", הוא אומר בזעם.
"מאז האינתיפאדה השנייה לא הייתה שנה כזאת מדממת. מה זה צריך להיות?", הוא מזדעק. "צריך לדפוק על השולחן ולשנות שינויים נרחבים במדיניות. אנחנו לא יכולים לסבול יותר דם יהודי נשפך. אני מבין שהדברים שאני אומר דורשים שינוי עמוק - הבעיה שלשרים אין די אומץ לעשות את זה, והמחיר לכולנו הוא כבד מנשוא".
***