'כי תצא למלחמה על אויביך ונתנו ה' אלוקיך בידך ושבית שביו'. הפרשה, גדושת המצוות יותר מכל אחרת, ע"ד מצוות. פותחת היא במלחמה ומסיימת במלחמה.
פותחת היא במלחמת רשות, לא לפני שסוננו מהצבא בפרשה הקודמת כל הטרודים והמפחדים למיניהם, יהיה תפקידם בכיר ככל שיהיה. על כל היוצאים למלחמה להיות מאוחדים איש אחד בלב אחד, ללא יוצאים מהכלל, ולכן פותחת היא בלשון יחיד, 'כי תצא' צבא אחיד ומאוחד.
על המערכת הצבאית להיות ערוכה מלכתחילה שכמות מכובדת של לוחמים לא יתייצבו, בהם אלה שטרם קיבלו טופס 4 לחנוכת ביתם, אלה שזה עתה נישאו, מעטים שעוד עוסקים בחקלאות ובונים כרמים חדשים, ויראים ורכי לבב שמספרם יכול שיוודע רק בשעת אמת. 'ונתנו ה' אלוקיך בידך' – מתי, כשכל הלוחמים מפנימים שאויבי ישראל הם אויבי ה' ונלחמים הם אפוא את מלחמתו.
הפרשה מסיימת בזכירת מלחמת מצוה - 'זכור את אשר עשה לך עמלק... לא תשכח'. ובתווך, בין שתי המלחמות מצוות העוסקות בקדושת המחנה, דוגמת 'יתד תהיה לך על אזנך והיה מחנך קדוש'. חלק מהמצוות אמנם עוסקות במחנה הצבאי, אך עיקרן במחנה הלאומי ובמחנה הפרטי של הבית היהודי. שלושה מעגלים השומרים על קדושת, אחדות ועוצמת האומה הישראלית במשימתה למלא עולם במלכות שד-י.
שתי המלחמות זו הפותחת וזו המסיימת, בכל אחת מהן טמונות שתי מלחמות על הישרדות האומה הישראלית. מלחמה על גוף האומה ובו זמנית מלחמה על נפש האומה על לוחמיה. אומר ה'כלי יקר', היה לכתוב לומר 'ונתנם ה' אלוקיך בידך' שהרי הכתוב אומר 'אויביך', בלשון רבים, אלא שכאן עובר הכתוב לאויב הפרטי של כל לוחם ולוחם והוא היצר הרע הגורם לכך שלמלחמה בה' מתווסף אויב פרטי והוא היצר הרע העלול לתקוף כל לוחם.
לכן אומר רש"י דיברה תורה כנגד היצר הרע. כנגד היצר המבקש לסטות ממטרת הלחימה, לחימה באויבי ה', ולהכניס לעם ישראל נוכריה מהשבי, מה שיגרום לפגימה בנפש האומה, פגימה בקדושת מחנה ישראל עליה נצטווינו בפרשתנו - 'והיה מחנך קדוש', המחנה הצבאי והמחנה הלאומי כאחד.
דומה כי את מילות הפסוק 'ושבית שביו' ניתן להבין כפשוטו של מקרא, היינו לקיחת שבויה. אך ברוח הדברים שאמרנו, ניתן אולי לומר שהנופל בשבי הוא הלוחם עצמו שכשל ונפל בשבי היצר הרע ובכך פגם בקדושת המחנה.
כך גם מסיימת הפרשה 'מלחמה לה' בעמלק מדר דר'. עם ישראל נלחם את מלחמות ה'. כלשון המשנה - וכי ידיו של משה עושות מלחמה, אלא בזמן שישראל מסתכלים כלפי מעלה ומכוונים את ליבם לאביהם שבשמים, או אז, ורק אז, היו מנוצחים. ומעניינת ביותר הוא עיתוי פעולות ההסחה של היצר הרע הן בראשית הפרשה והן בסופה. בראשיתה, ההסחה קלה כי היא באה כאשר הלוחם הישראלי נדרש באחת לשנות את כללי המשחק מן הקצה אל הקצה.
בימים כתיקונם לאו כ'לא תרצח' הוא מהחמורים שבלאווים, ולפתע באחת הופך איסור חמור זה למצווה רבתי ולשמה הוא אף מחויב למסור את הנפש. גם אכילת מאכלות אסורות הותרה. או אז בעיתוי נח זה, מתערב היצר הרע ו'מתיר איסורים', ובהם פגיעה בקדושת המחנה. כך גם בסוף הפרשה. מתי אומרת התורה כי יש בעיקר לזכור את אשר עשה עמלק לאומה הישראלית, 'והיה בהניח ה' אלוקיך לך מכל אויביך מסביב, תמחה את זכר עמלק' וגו'.
דווקא כשכבר השלום 'פורץ'... ואין יותר מקום ל'כי תצא למלחמה על אויביך', כי הקב"ה הניח לנו מכל אויבינו בשעה טובה, דווקא אז קיימת סכנת פגיעה בקדושת המחנה בדרך של התבוללות. או אז יש לזכור ולא לשכוח ביתר תקיפות את המהות של מעשה עמלק, לזכור, מצות עשה, ולא לשכוח, מצות לא תעשה. וכלשון הספרא, שלא תהיה שכחת לב ושתהיה שונה בפיך. (ספרא בחקתי)
וכבר שאל אברבנאל בספר שמות, על מה ולמה העניש הקב"ה את עמלק בעונש כה גדול, למחות אף את זרעו, מה שלא עשה לשום עם אחר, לרבות גויי הארץ. ואכן, ולא עוד אלא שהקב"ה בעצמו מצווה את משה להזהיר את יהושע רמטכ"ל המלחמה בעמלק ומי שעתיד להחליפו בהנהגת העם, 'כתב זאת זיכרון בספר ושים באזני יהושע, כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים' (שמות יז, יד).
לא די לומר ליהושע, שים נא את הדברים באזניו... כל כך למה? התשובה היא כי עמלק הוא ראש וראשון לניסיונות הלחימה באומה הישראלית באמצעות התבוללות, עוד לפני בנות מדיין, וכך אומר רש" י על פסוק זה – שבא עמלק להזדווג לישראל קודם לכל האומות.
עמלק הכיר את שתי שיטות הלחימה, אך פתח בלחימה השקטה, זו המכרסמת גם בימינו אלה כשאלפים ורבבות מהאומה הישראלית, נישאים בנישואי תערובת, ואובדים לעם היהודי.
דווקא בימים של שקט ושלווה ליהודים רבים ברחבי העולם, פועל אותו יצר הרע, מגובה לעת הצורך בטענות שוויון אוניברסלי, אי בידול מגזרי וכדומה, ובכך פוגע ללא הרף במחנה ישראל בגודלו ובקדושתו.
אויבי ישראל הם כאמור אויבי ה', כי הם נלחמים ביצירה המופלאה של הקב"ה, שהרי נלחם הוא באומה הישראל בראשית גיבושה, עוד בטרם זכתה לטריטוריה כלשהי. העם העמלקי לדורותיו הוא ראש וראשון למלחמה בה', עד שהכתוב אומר 'כי יד על כס י-ה מלחמה לה' בעמלק מדר דר', אין כסאו של י-ה מלא עד מחיית זכר עמלק מתחת השמים. העמלקי הוא זה שביטל את כח ההרתעה העצום שהיה לישראל עם צאתם ממצרים אשר נבע מהניסים והנפלאות, מקריעת ים סוף ועוד.
ביטול ההרתעה הן בדרך ההתבוללות כדברי רש"י והן בדרך של לחימה קונבנציונלית. כדברי המדרש, כאותו הקופץ לאמבטיה של רותחים שהכל מתרחקים הימנה ומשכך, משנתקררה, רבים שנרתעו בעבר, עתה קופצים אף הם לתוכה, ומזנבים אף הם אחר כל הנחשלים. לכן מצווה האומה הישראלית לזכור את אשר עשה עמלק, במצוות עשה, ולא לשכוח במצוות לא תעשה, וכלשון הספרא, שלא תהיה שכחת הלב ושתהיה שונה זאת בפיך.
זאת, לפחות פעמיים בשנה, בפרשתנו ובפרשת זכור, סמוך לימי פורים בו פעל המן שהיה מזרעו של עמלק. זכירה פעמיים בשנה הינה סגולה לזיכרון, שהרי הכתוב אומר, 'נשכחתי כמת מלב הייתי ככלי אובד', אומרים חכמינו, מכאן שהמת משתכח מן הלב אחר י"ב חודש. גם בימי המן, תחילה היה ניסיון אחשורוש במשתה שבעת ימים בגינת ביתן המלך, ואחר כך בניסיון השמדת העם על זיהוי היות העם מפוזר ומפורד בין העמים.
דורנו אנו בני ניצולי השואה, זוכר יותר מפעמיים בשנה את אשר עשה לנו זרעו של עמלק. אף כאן, תחילה היה זה דרך התבוללות בתקופת ההשכלה ולאחר מכן בהשמדה הנוראה. נזכור ולא נשכח, ובעיקר נשמור על אחדות וקדושת המחנה.
עו"ד שלום וסרטייל הוא יו"ר חברת הנדל"ן ציפחה אינטרנשיונ