נעים להכיר
"מני וקשטוק, 34, נשוי ואב לילד, תושב בני ברק, במאי, צלם, מפיק, עורך, שחקן. בקיצור - יוצר וידאו, ואחד מיוצרי ברדק".
מצווה שקיימתי ולא אשכח
"יש מצווה שאני משתדל לקיים בדקדוק והיא כל פעם מדהימה אותי מחדש - אני משתדל מאוד להקפיד על מצוות מעשר וגם 'לעגל' כלפי מעלה. בכל פעם מחדש מפליאה אותי ההשפעה המיידית והמוחשית שיש למצווה הזו על העסק. לפעמים אם יש תקופות חלשות יותר בעסק אני משחזר עם עצמי ובודק מה מצב נתינת המעשרות, ותמיד, פעם אחר פעם, כל פעם שאני מחלק את המעשרות למחרת ואפילו באותו יום דברים זזים, לקוחות חדשים מתקשרים, עסקאות נסגרות".
זיכרון רחוק שלא אשכח
"לפני בערך 15 שנה פנו אלי כמה חברים מהישיבה, הם רצו שאעזור להם לעשות סרט מצחיק לקמפ של הישיבה. באותם ימים עדיין הייתי בחור ישיבה ולא עסקתי בצילום ויצירת סרטים, ולמעשה בכלל לא חשבתי על זה. יחד עם זאת תמיד אהבתי מחשבים, מוזיקה והומור, וכנראה שאנשים זיהו את זה. בנוסף לכך כמה שנים לפני כן הייתי שותף בבימוי וכתיבה של הצגות בישיבה, וגם בגלל זה כנראה פנו אלי. ב"ה הסרט יצא מעולה ומצחיק, הודות להרבה חברה מוכשרים ומצחיקים בישיבה, ששיחקו, כתבו וערכו, ואני זכיתי להיות חלק מהפקת הסרט והבמאי שלו.
"באחד הימים של הקמפ הסרט הוקרן לכל הישיבה, בחורים, אברכים ואפילו חלק מצוות הישיבה, וב"ה הוא היה הצלחה מאוד גדולה. ישבתי יחסית באמצע האולם, והזיכרון הזה של ישיבה שלמה מתפוצצת מצחוק סביבי, נהנית ושמחה כשאני יודע שיש לי יש חלק חשוב בדבר הזה - זה זיכרון שחקוק אצלי חזק. ב"ה היום במסגרת היצרה שלי של מערכוני ברדק - בעזרת שותפי האלוף אפי סקקובסקי המוכשר - אני זוכה להצחיק ולשמח אנשים, ב"ה אני גם מקבל המון תגובות של אנשים שמספרים לי כמה הם נהנים, אבל כבר לא כל כך זוכה לשמוע 300 אנשים צוחקים ביחד מהדברים שאני יוצר".
דמות יהודית שלא אשכח
"אני מתייעץ ומקבל ברכות מהרב'ה מטולנא בירושלים. ב"ה אני זוכה להיכנס אליו מפעם לפעם להתברך מברכותיו של היהודי הקדוש הזה, וכן להיוועץ בו בהחלטות גורליות. היו לא מעט דברים שהוא ייעץ לי לגביהם ובירך אותי בהם ולא כל כך הבנתי למה דווקא זו העצה שהוא נותן לי או שלא מספיק האמנתי שדברים יסתדרו בזכות הברכה שלו, ולאחר זמן ראיתי כמה הוא צדק. עשיתי מה שהרב אמר לי מתוך אמונה בתלמידי חכמים וב"ה דברים הסתדרו והצליחו בדיוק כמו עצותיו של הרב. אני מרגיש זכות עצומה להכיר אותו ולהיות איתו בקשר".
לתכנים נוספים של אבנר שאקי לחצו כאן
געגוע שלא אשכח
"אני מתגעגע לסבא שלי, הרב שמעון חיים וקשטוק ז"ל. בני הבכור קרוי על שמו, ועד היום סבא מהווה השראה גדולה בשבילי. סבא היה יהודי ירא שמים אמיתי, חסיד, שלמרות שעבד כמנהל מפעל הוא גם למד בלי סוף, וביום שהוא יצא לפנסיה הוא חזר לכולל בטבעיות כאילו מעולם הוא לא עזב. למרות שסבא עבר את השואה כילד הוא לא איבד את חוש ההומור שלו, ובגדלות נפש בספר שכתב על השואה הוא שזר מלא הומור ושמחה. משפטים שסבא אמר לי, ודברים שהוא לימד אותי, מלווים אותי בכל יום ויום".
פגישה שלא אשכח
"הפגישה הראשונה שלי עם אשתי. עברו עשר שנים מאז, אבל אני זוכר כל שניה בפגישה הזו, כמעט כל משפט, כל בדיחה וכל רגע. בעיקר אני זוכר שראיתי אצלה משהו שונה, טוב לב נדיר, עוצמה גדולה שמתחבאת בתוך בחורה קצת ביישנית ושקטה, משהו שלא ראיתי לפני אצל אף בן אדם. כנראה שאני לא שוכח את זה כי כל יום מחדש הכח הזה דוחף אותי, עוזר לי, ומניע את הבית, את העשייה ואת ההצלחה שלי".
שיר שלא אשכח
"השיר 'Thank you hashem', 'תודה לך ה'', של ג'ואי ניוקומב ומשה שטרוך. אשתי ואני חיכינו שמונה וחצי שנים מהחתונה עד שנולד לנו ילד. כל אחד מתמודד שונה עם העניין הזה, אבל מעולם לא קראנו לעצמנו 'חשוכי ילדים'. תמיד אמרתי לעצמי שגם למבורגיני אין לי ובכל זאת אני לא מרגיש 'חשוך למבורגיני'. מה שמגיע לנו, מגיע לנו. והשם ישלח מתי שצריך. ב"ה אחרי שמונה וחצי שונים נולד לנו בן בכור, שמעון מיכאל.
"הלידה הייתה מאוד מרגשת, יום וחצי במחלקה, מאוד מאושרים אבל אין יותר מדי זמן לחשוב. ביום שישי יצאנו מבית החולים, הגענו שעתיים לפני שבת, ולפתע פעם ראשונה בלי אנשים מסביב, בלי אחיות או מבקרים, רק אני, יפי אשתי והתינוק הקטן בסלקל. הדלקתי את המערכת והשיר שהתנגן היה 'טנקיו השם, ופתאום הצפה גדולה של רגשות - אושר, הודיה, התרגשות, התפרקות, הפנמה, הכל ביחד מעורבב באוויר. ואנחנו שרים בחיוך, בסערת רגשות ובפרץ מטורף של דמעות של שמחה: 'תודה לך השם'. הבן שלנו רק בן שנה וחצי אבל הוא שמע אותו כבר מאות פעמים, ומכיר אותו מעולה".
רגע משעשע שלא אשכח
"סיימתי יום צילום בירושלים, זה היה לא הרבה זמן אחרי החתונה, ובאותה תקופה היה לי רכב די מיושן. כמה ימים לפני כן נהרס לי משהו במגבי הרכב, בווישרים, והם הפסיקו לעבוד. בתחילת הנסיעה לא היה גשם אך די מהר, בתחילת כביש 443, נפתחו ארובות השמים וירד גשם מטורף. היו איתי שני חברים ברכב, לא היה אפשר לראות כלום בשמשה הקדמית, אז עצרנו בשוליים וחיכינו. הלילה ההוא היה אחד הלילות הכי גשומים בעשור האחרון, וגם כעבור שעה הגשם לא הראה סימנים שהוא הולך להפסיק. היינו ממש תקועים - לצאת מהרכב אי אפשר וגם אין לאן לרוץ, לעזוב את הרכב ולנסוע בדרך אחרת גם בלתי אפשרי, ולא יכולנו להשאיר שם את הרכב כי הוא היה מלא בציוד צילום יקר.
"התחיל להיות מאוד קר, החימום לא עבד, ואנחנו אובדי עצות. לפתע משמים נשלח אלי רעיון שבהתחלה הצעתי אותו בצחוק, אבל בהמשך אמרתי 'יאללה מה יש להפסיד'. הוצאתי את השרוכים מהנעלים שלי, קשרתי שרוך אחד למגב ימין ושרוך אחד למגב שמאל, והשלחתי אותם חזרה דרך חריץ דק בחלון. אני הנהג משכתי עם יד שמאל את המגבים שמאלה, וזה שישב לצידי משך ימינה, וככה משכנו בתורנות, ימין שמאל ימין שמאל, מה שבעצם הפעיל את המגבים 'ידנית' והצלחנו לראות דרך השמשה. התחלתי לנסוע בתפילות גדולות, יד אחת על ההגה והשניה מושכת את השרוך דרך החלון. ככה נסענו בערך חצי שעה עד שהגשם נחלש.
סיפור הזוי, משעשע, אבל אמיתי".