אריה גוטליב, נהג הרכב שנפצע בפיגוע הרצחני בו נרצחה בת שבע ניגרי הי"ד, משחזר בראיון לערוץ 7 את פרטי הפיגוע שניה אחר שניה, ומספר על התחושות והימים שעוברים עליו מאז.
על מצבו הבריאותי מספר גוטליב כי עוד צפויה לו שהות ארוכה בבית החולים לנוכח הפגיעה הקשה מאוד שספג בעצמות, בשרירים ובעצבים, ועם זאת הוא מודה לקב"ה על הניסים הגדולים, מתקדמים לאט לאט, יש עוד דרך ארוכה אבל עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה ובעזרת ה' נהיה חזקים".
על הבוקר בו אירע הפיגוע הוא מספר ומשחזר: היה זה ביום שני בבוקר, בסביבות השעה עשר ועשרה בבוקר כשאריה יצא לקניות בקרית ארבע, מרחק נסיעה של דקות אחדות, נסיעה שגרתית לכל דבר.
"בכניסה לישוב יש טרמפיאדה. שם אני רואה את בת שבע ושיראל הבת שלה. בת שבע יושבת מקדימה ושיראל מאחורה. אני אומר תפילת הדרך ויוצא לדרך", אומר גוטליב ומציין כי "הציר בין בית חג"י לקרית ארבע הוא מהמסוכנים ביותר ביהודה ושומרון, כי הרבה מחסומים נפתחו בהוראת האלוף אחרי שהיו סגורים בעקבות פיגועים. יש בטווח של 7 דקות נסיעה שבעה מקומות שמהם ניתן לבצע פיגוע ולהיעלם בתוך עשר שניות בתוך שטח A".
גוטליב מגיע עם רכבו לצמד הכיכרות שעל הכביש, כיכרות שנבנו על מנת להקל על תנועת הערבים מחברון ומהכפרים שמסביב ולאפשר להם השתלבות בציר המרכזי ביתר קלות. הכיכרות, הוא אומר, הפכו למלכודת מוות עבור התושבים שנאלצים להאט מאוד את מהירות הנסיעה על מנת להשתלב במשפך התנועה המגיע בהמוניו מהישובים הערביים שמסביב. המרחק בין הכיכרות הוא כמאתיים מטרים.
עוד בטרם הגיע לכיכר זיהה גוטליב שהתנועה במקום צפופה מאוד. "המשפך של חברון מגיע לשם. כל הזמן עמוס שם עם משאיות וכלי רכב, מה שמכניס את המתיישבים לתוך לוע הארי של הנוסעים הפלשתינים. אני מתקרב לכיכר ונוסע לאט. כשאני נכנס לכיכר אני שומע צרור של מחסנית שלמה של M-16. מרגיש זפטה מהצד, זכוכיות וברזל של קליעים בפנים ובגוף. אני מבין שירו עלינו ואומר 'ירו עלינו, ירו עלינו'. בת שבע שלידי לא מגיבה, שיראל שואלת מה לעשות. אמרתי לה להתקשר מיד למד"א".
ממשיך גוטליב ומתאר: "המשכתי לנסיעה כשהיה לי ברור שאני הולך למות. מדובר בירי ממרחק של שני מטרים בכינון ישיר אליי. ברווזים במטווח, פירקו עליי מחסנית. באותו רגע אני אומר שמע ישראל ווידוי בתחושה שלא אשרוד הרבה זמן. חשבתי לאן אני ממשיך הלאה, או פרסה בכיכר לחטמ"ר יהודה, או ישר לכיוון קרית ארבע, מרחק של 4-5 דקות נסיעה. החלטתי שלא לעשות פרסה בכיכר כי אולי הם עוד מחכים לי ויירו בי לוידוא הריגה".
"המשכתי ישר בנסיעה בלי לדעת מה הפגיעות שלי. תחושת ניתוק. היה לי ברור שלא אשרוד עד קרית ארבע, מרחק של כמה דקות נסיעה כשדם משפריץ מכל כיוון, החלון הקדמי וחלון הצד מרוסקים מהכדורים. בהחלטה של רגע החלטתי שאני ממשיך עד שאראה יהודי שיעזור לי. המשכנו כששיראל עם מד"א על הקו. הם שאלו איפה אנחנו. אמרתי לה שתגיד צומת הכבשים. ראיתי עבודה של 'מקורות' בצד הדרך, שם עובדים על צינור חדש ויש מאבטחים. עברתי את שני הכיכרות, לקחתי את הרכב ימינה ועצרתי בצד, מחכה שהמאבטח ישים לב אליי. אחרי דקה המאבטח יצא. אמרתי לו שירו עלינו ושתקשר למוקד. בזמן הזה שיראל מנסה להעיר את אימא שלה וצועקת לה 'אימא תקומי'. היה לי ברור שהיא לא איתנו. היא לא סבלה ונהרגה במקום".
"המאבטח מוציא את שיראל מהרכב כדי שלא תמשיך להיחשף למראה מעבר למה שכבר ראתה. אני נשאר ברכב עם בת שבע ההרוגה. מחכה שיבואו להציל אותי. עצמתי את העיניים והרמתי את הראש כדי שאצליח לנשום. מרגיש שאני הולך ונגמר. אחרי 2-3 דקות שמעתי רכבים של הצבא מגיעים. העיניים עצומות ואני שומע שמישהו אומר 'שניים אנוש' ומבין שמבחינתם המשמעות היא שפרמדיק אמנם עדיין לא קבע מוות אבל מדובר בשניים שהם כבר לא בין החיים".
ברגע הזה שומע גוטליב את קולו של אלישיב אמיתי, פרמדיק ידוע בסביבה וחבר טוב, "אני שומע את הקול שלו ומשהו בלב שלי מתרחב. אני אומר לו אלישיב, אני לא רואה, תביא לי את המשקפיים". אלישיב מתחיל לתפעל את האירוע כאשר בכל הזמן הזה רגלו של גוטליב על דוושת הבלם על מנת למנוע מהרכב להתדרדר. כאשר מוציאים אותו מהרכב הרכב מתחיל לנסוע. בכוחות אחרונים הוא שולח יד אל מפתח הרכב ומכבה אותו.
מחוץ לרכב הוא מושכב ואלישיב הפרמדיק מורה להגיע במהירות האפשרית לבית החולים סורוקה אם כי בנסיעה רגועה. עורקים בידיו וברגליו של גוטליב נחסמים והנסיעה לבית החולים מתחילה. גוטליב מנסה לחשוב היכן הוא נפגע וקודם לכל הוא מבקש לוודא שהמוח נותר פעיל. לשם כך הוא מתחיל לשנן משניות וכשזה מצליח בידו הוא נרגע במידה מסויימת, אך התחושה בגוף קשה. "אני אומר לאלישיב שאני הולך ודועך, שייתן לי טשטוש. כאבים שאי אפשר לתאר", הוא מספר.
בערפול חושיו שומע גוטליב שמישהו מציע להזניק מסוק, אל אז אלישיב מבקש מהנהגת, איריס, לעצור את האמבולנס בצד על מנת לבצע פתיחת וריד בצוואר. "בקור רוח עם סכין הוא פותח את הצוואר ומציל את החיים שלי". משם הם ממשיכים לסורוקה שם גוטליב מורדם ומסכת ניתוחים וטיפולים נפתחת.
בדבריו מספר גוטליב על החיבוק החם שהוא מקבל מעם ישראל כולו, מחברי הכנסת של 'הציונות הדתית' שהגיעו לבקרו והתחושה שהמתיישבים אינם אלא שליחים של עם ישראל כולו בתנועתם בכבישי יו"ש. עם זאת הוא מלא ביקורת כלפי האלוף והחלטותיו. "התושבים הם בעלי האומץ והאלוף, שדואג לרווחת הפלשתינים, הוא מוג הלב שצריך לעשות חשבון נפש. הוא מסכן את התושבים למען רווחת הפלשתינים. אלו צירים שהיו סגורים", הוא מזכיר ומוסיף כי "עוד לפני שהדם של בת שבע התייבש הוא הורה לפתוח את החסם בצומת הכבשים".
בהקשר זה מזכיר גוטליב את דבריו של השר לביטחון לאומי על חשיבות החיים הגדולה מחשיבות חופש התנועה, ואת הגיבוי שקיבל בן גביר לדבריו מראש הממשלה, אך הוא עדיין לא מצליח להבין את התנהלותו של אלוף הפיקוד. "יש שני שותפים לפיגוע, המחבל שרצח ומי שנתן לזה לקרות".
עוד הוא מספר כי כאשר הגיעו אליו גורמי הביטחון לספר לו על לכידת המחבלים "זה לא מעודד ולא משמח אותי שתפסו אותם. שימנעו את הפיגוע הבא. יש לנו לוחמים גיבורים ומובחרים אבל החכמה היא למנוע את הטרור מראש. אני לא מבין את מוגות הלב הזו לתת לאויב על חשבון החיים שלנו, המתיישבים".