כך סיפרה לי מינה חברתי בשיחה שנסובה על ראש השנה המתקרב: "אני טיפוס מסודר. מאורגן. אין אצלי דברים ברגע האחרון. אני אוהבת לדעת שהכול זורם כמו שצריך ומשקיעה בכך את כל כולי. זה לא רק שהבית הוא טיפ טופ ואני מקדישה את עצמי לחינוך הילדים. זה ממש בכל התחומים.
"במקצועי אני מורה, מורה מצליחה מאוד, ברוך השם. עובדת כבר שנים בחינוך, וגם כאן כל כך חשוב לי הסדר, הארגון, שהכול יזרום בצורה טובה ועל מי מנוחות. המנהלת יודעת שהמערכים שלי בנויים חודשים רבים מראש ושאצלי אין חוסרים, כל הנושאים יילמדו על הצד הטוב ביותר. התלמידות תהיינה ממושמעות והציונים יהיו יפים וראויים.
"ואם זה כך בבית, בחינוך, בעבודה, אז גם בחודש אלול. יש לי סדרים קבועים וברורים. אני אומרת תהילים בכל יום, ומזכירה לבעלי להפריש יותר כספים לצדקה. אני יושבת עם מחברת במשך כמה דקות בכל יום ומנסה לרשום לעצמי נקודות לשינוי, דברים שבמבט לאחור אני צריכה להתחרט עליהם ולעשות תשובה. וכמובן מקפידה על שלוש תפילות, שלפעמים במהלך השנה מרשה לעצמי קצת לחסר... הכול ממש מסודר".
בגידת הדמעות
"גם בחג עצמו הכול עובד לי כמו שעון. גם האוכל בסעודות, גם האורחים מהמשפחה של בעלי שבאים כל שנה להתפלל בבית הכנסת שלנו, ואני דואגת להם לדירות מאורגנות ולאוכל ולסימנים, ממש הכול. רק דבר אחד לא מצליח להסתדר לי. אחרי כל העבודה וההשקעה והארגון והטרחה וכל מה שעשיתי ודאגתי, מכל הצדדים שרק אפשר - הדמעות. הן בוגדות בי...
"אני יושבת עם המחזור הפתוח, מנסה בכל כוחי לכוון בתפילה ו... יבש. לא מצליחה לפתוח את הלב, לא מצליחה להתרגש. לפעמים אני פשוט... נרדמת. עייפה כל כך מכל העבודה הקשה והריצות. ומה שהכי מתסכל אותי, ואולי לא יפה להגיד, זה לראות מישהי שאני מכירה מהרחוב. אישה פשוטה מאוד. לא יודעת במה היא עובדת, אולי אפילו עקרת בית. היא לא עברה איזו טרגדיה ככל שידוע לי, היא לא אלמנה או חולה או יתומה או משהו. ובכל זאת, שנה אחר שנה היא יושבת עם המחזור ומרטיבה אותו כולו. כמה דמעות, איזו תפילה מסעירה, בכוונה, מכל הלב. מכל האנשים, דווקא היא! ואני, שאוהבת כל כך שהכול יהיה מסודר, לא מצליחה לסדר את זה. לא מצליחה לארגן את הדמעות.
"עד לשנה שעברה, שאז משהו אחר לגמרי קרה. כמובן אני תמיד מכינה את כל המאכלים החל משבועיים לפני החג ועד לחג עצמו. אך ארבעה ימים לפני ראש השנה איזה שהוא קצר הקפיץ את החשמל בבית. ניסינו להרים את הפקק פעם אחר פעם – אך לשווא. הזמנו חשמלאי, והוא עבד במשך כמעט כל היום, ולא הצליח לתקן את התקלה. הוא פתח כמעט כל תקע בבית, ובאיזה שהוא שלב הזמין חשמלאי מומחה נוסף, אך לא הצליח להחזיר את החשמל. אחרי תחנונים מרובים שלי הוא הסכים להגיע מוקדם בבוקר למחרת, ועדיין הוא עבד ועבד ועבד. העצבים שלי עמדו להגיע לשיא. יום רביעי כולו ויום חמישי בבוקר היו אמורים להיות זמן בישולים מרוכז במיוחד, שבו אסיים את הכנת כל מאכלי החג. השעה שעת צהריים, ועדיין לא הצלחתי להזיז אצבע במטבח. הרגשתי שמשהו פוקע בי. פשוט התפרקתי. רק לקראת הערב חזר סוף סוף החשמל, אך אני כבר הייתי סחוטה, והמחשבה על כל ערמת הבישולים שמחכים לי עכשיו גרמה לי לחלישות הדעת שאין לתאר.
"'לא נורא, מינה!' ניסה בעלי לעודד אותי, 'את רוב האוכל ממילא הכנת, חלק ניקח מאמא שלי, חלק נקנה. מזל שלפחות במחסן יש חשמל והמקפיא עובד שם במלוא המרץ'.
"וכך באמת היה. אני לא הייתי מסוגלת להיכנס למסע בישולים אל תוך הלילה והבוקר. עשיתי קצת, רק מה שיכולתי, חלק באמת לקחנו מהשוויגער שכמעט לא האמינה שזה אמיתי - ועוד לי, בדיוק לי. קנינו עוגות קנויות השם ישמור, ועוד כמה סלטים ו... בושות. בשבילי זאת הייתה פשוט בושה אחת גדולה. אבל שתקתי. כאילו קיבלתי עליי את הדין. כאילו העברתי על מידותיי, הסכמתי, השלמתי, אבל לא באמת. איך שהוא נכנסנו לחג, אבל מצב הרוח שלי היה הרוס לגמרי. השתדלתי שלא יראו, אך לב יודע מרת נפשו".
הבכי המתוק
"והנה שוב הרגע בבית הכנסת, אני פותחת את הסידור ועדיין מרגישה כל כך גרוע על שלא הצלחתי להגשים את התוכניות שלי, מתחילה להתפלל, אומרת משפט אחד, שניים, שלושה ובום.... מתחילה לבכות. הדמעות מגיעות ומציפות, ועוד רגע אני אתפרק כאן. טמנתי את הראש בתוך התהילים, שלפתע הפכו להיות סחוטים כמעט כמו של ההיא... ובכיתי. בהתחלה בכיתי פשוט כמו ילדה קטנה, כזאת שרצתה לבנות מגדל גדול של קוביות והכל התפרק לה. לאט לאט התחלתי לשאול את עצמי, למה בעצם אני בוכה? התחלתי להביט על החיים שלי וראיתי דברים לא פשוטים. הבנתי שחלק עצום מהעשייה שלי היה מלא בגאווה. אני סידרתי הכול, אני עשיתי הכול, אני הצלחתי. ואיפה השם בתוך התמונה? אפילו החזרה בתשובה שלי הייתה משהו ש"אני עשיתי". הסתכלתי על המילים במחזור – "וידע כל פעול כי אתה פעלתו", וחשבתי שאת כל הפעולות בעצם רק אני פעלתי.
"פתאום הבנתי שהשם עשה לי נס גדול כשהוא עצר לי את אספקת החשמל. הזכיר לי שבעצם לחזור בתשובה זה לחזור אליו. להפסיק לחשוב שאם הכול יהיה טיפ טופ אז זה יהיה שווה ושום דבר אחר לא נחשב. להפסיק לחשוב שרק אם אהיה מושלמת בכול הוא יקבל אותי, כי איך יכולתי בכלל להתיימר לחשוב שאני מושלמת? והייתה כאן קצת יותר משמינית בשמינית של גאווה... לאט לאט הבכי הפך להיות מתוק. הרגשתי שהשם איתי ברגע הזה ממש, הייתי שמחה! שמחה של קרבת אלוקים לי טוב. ודווקא בשבר, דווקא מתוך חוסר ההצלחה כביכול – זכיתי להרגיש בפעם הראשונה בחיי את טעמה המתוק של התשובה".
דובשניות
קל כל כך להכין דובשניות תוצרת בית. בעיניי יש להן טעם טוב הרבה יותר משל אלו הקנויות, ואפשר גם לצפות אותן בשוקולד מומס אם רוצים. כשאני מכינה אותן אני מרגישה שראש השנה באמת כבר מתקרב, ומתרגשת מכל ביס...
דרגת קושי:
קלה פלוס
זמן אפייה:
כ־10 דקות לכל מגש
כ־30 דובשניות
כוס וחצי קמח
חצי כפית אבקת אפייה
רבע כפית סודה לשתייה
רבע כוס סוכר חום
חצי כפית קינמון
חצי כפית ציפורן טחון
קורט מלח
ביצה אחת טרופה
שליש כוס דבש
שליש כוס שמן זית או קנולה
לזיגוג:
300 גרם אבקת סוכר
שתי כפיות מיץ לימון או תפוז סחוט
ארבע כפות מים
מכינים את הדובשניות: מחממים תנור לחום של 170 מעלות. מערבבים בקערה את כל החומרים היבשים - קמח, אבקת אפייה, סודה לשתייה, סוכר חום, קינמון, ציפורן ומלח. יוצרים גומה במרכז ויוצקים פנימה את הביצה, הדבש והשמן. בעזרת כף מערבבים עד לתערובת אחידה ולבצק חלק ורך וקצת דביק. מרפדים את שתי תבניות התנור בנייר אפייה. מרטיבים את הידיים ויוצרים כדורים בגודל 2 ס"מ. מסדרים אותם ברווחים זה מזה על התבניות. מכניסים את התבנית הראשונה לתנור ואופים במשך 9–10 דקות, עד שהדובשניות מזהיבות קלות, אך לא משחימות (חשוב שלא ישחימו כדי שיהיו רכות מספיק).
בינתיים מכינים את הזיגוג: מערבבים את כל החומרים ומוסיפים רק 3 כפות מים. כשהעוגיות יוצאות מהתנור והן עדיין חמות, יוצקים בעזרת כפית מעט זיגוג על כל עוגייה ונותנים לו לנזול על העוגייה. אם הזיגוג לא די נוזלי, מוסיפים עוד כף מים. מכינים את הדובשניות באותו אופן גם במגש העוגיות השני.
לתגובות: avmyzlik@gmail.com
***