משנה את העולם

זה היה אחד השבועות הכי אינטנסיביים של נתי רום בשבע שנותיו כעורך דין. לא פחות מתשעה עררים הוגשו נגד מרשו, יחיאל אינדור, בהליך פשוט לכאורה של מעצר ימים, כשמולו בבית המשפט ניצבת סוללה של בכירי המשטרה, הפרקליטות והשב"כ.

הוא הרגיש כמי שפועל בתוך טירוף מערכות מוחלט, אבל בסופה של הדרמה – שכמו במיטב סרטי המתח כללה גם מעצר חשוד בחדר הטראומה והעברתו ממיטת האשפוז לחדרי החקירות – רום יצא וידו על העליונה.

"אני לא זוכר בהיסטוריה המשפטית של מדינת ישראל אירוע שכזה, שבמעצר ימים - בהליך הכי פשוט ורגיל - מגיעים ממלא מקום מפקד מחוז ש"י, יועמ"שית של השב"כ, פרקליטה בכירה וטוענים בכירים, שמגישים תשעה עררים", משחזר רום כמעט שבועיים אחר כך את השתלשלות האירועים, כשהוא עדיין נסער. "את הבחור היהודי שנפצע קשה הגיעו לעצור בתוך חדר הטראומה, דקה לפני שהוא נכנס לניתוח.

מהצד השני הם חיכו שישה ימים עד שעצרו ערבים בודדים שהיו באירוע התקיפה נגד היהודים, ורק אז הלכו לבית המשפט, שלחו טוען רגיל, ערערו פעם אחת, ולא ייחסו להם מניע גזעני – מה שאצל היהודים מוסיפים באופן קבוע", כך מתאר עורך הדין רום את השיגעון שאחז לדבריו במערכות בניסיון להשחיר את פניו של מרשו יחיאל אינדור, שנפצע קשה במתקפה האלימה ליד עוז ציון לפני כשבועיים. כדי להמחיש את עומק האובססיה הוא מגלה כי גם לאחר הסרת המניע הלאומני מכתב האישום המשיך השב"כ להיות נוכח בכל דיון ולהתעקש על הארכת מעצר נוספת לאינדור, על אף שלכאורה בלי מניע גזעני אין לשב"כ כל שייכות לתיק.

סיפור של דוד וגוליית

"הייתי הראשון בבית החולים איתו ועם החברים שלו", הוא נזכר. "הסיפור של יחיאל אינדור הוא סיפור משוגע, אבל לצערנו לא ייחודי. הוא קורה הרבה. זה ממש דוד וגוליית. אנחנו רואים בהמון מקרים שגם כשיש סתם סכסוך כביש בין נהג ערבי שחותך ונוסע כמו משוגע ובין נהג יהודי, כמעט אוטומטית המשטרה לוקחת את הצד של הערבי. דבר ראשון לוקחים את הנשק מהיהודי. מספיק שהערבי יגיש תלונה ויגיד 'ההוא איים עליי', ויתפרו ליהודי סיפור שלם. הבחור לא יודע מה לעשות עם עצמו - הוא לא עשה כלום, הוא הותקף, הוא הקורבן, וישר תופסים אותו. זה קורה גם לשוטרים ולחיילים. התוצאה היא שאנשים מפחדים להגן על עצמם".

כבר תקופה ארוכה שהוא עד לעוצמה שבה המערכת מגויסת לצד הערבי, ולעזאזל העובדות. אך גם הוא עדיין מופתע בכל פעם מחדש לנוכח האכיפה הבררנית הגסה. כך למשל במקרים של חקירות שב"כ ומניעת מפגש עם עורכי דין לקטינים בחשד של עבירות רכוש. "אני לא חושב שיש לזה תקדים במדינת ישראל. אנחנו רואים פרוטקשנים, שריפות של אוטובוסים ושל יאכטות בטבריה, ולא זכור לי שהיו שם מניעת מפגש וחקירות שב"כ לחשודים. כך גם במקרי הירי הרבים בצפון, בדרום או בשכונות היהודיות בערים המעורבות".

כהמחשה לדבריו מתאר רום מקרים של יוצאי סיירות שמשתחררים ומשאירים אצלם קופסה של כדורים או רימון הלם כמזכרת מהצבא. "השב"כ על זה, תופס אותם תוך יום. או אם חלילה איזה לוחם או יוצא סיירת עשה מעשה טיפשי של מטווח בשטח - ישר קפצו עליו שב"כ ומשטרה. אגב, טוב שכך. מצד שני, אצל הערבים זה קורה כל יום, מתחת לאף, עם סרטוני טיקטוק ופייסבוק. הם יוצאים מתוך רכבים ליד תחנות משטרה עם אקדחים ו־16M, יורים תוך כדי נסיעה, ואף אחד לא אוכף כלום. הם גונבים, מגדלים חוות של סמים, מאפשרים הברחות של אמל"ח בגבולות ואף אחד לא עושה כלום. הדבר הזה הוא בלתי נתפס, מישהו פה השתגע לגמרי! לא מפעילים את שב"כ על הדבר הזה. פתאום אומרים: אין מודיעין. גם בשומר החומות - איך אפשרנו את זה? ואיך אנחנו מאפשרים את זה גם עכשיו? ראשי כוחות הביטחון מורתעים. הבכירים רוצים לגלגל את תפוח האדמה הלוהט הזה לבא בתור".

בסוף, מי הכתובת לכל הסיפור הזה?

"זו שאלה שאני לא יודע אם יש לי עליה מענה", הוא מודה. "יש פה דרג פקידותי בכיר, יחד עם קונספציה וארגונים של הנדסת תודעה, כמו קרן וקסנר ודומיה, שגרמו לסירוס של המערכת. בנוסף לכך, באופן טבעי מפקד של מערכת ביטחון או של מחוז באחת ממערכות הביטחון רוצה שקט. הוא גם נמדד בזה שיש שקט בקדנציה שלו, אז הוא לא רוצה שתהיה שום בעיה במשמרת שלו. לכן יהודי שמביא טלה לעיר העתיקה יותר מסוכן מערבים שבפנים גלויות יורים ומנופפים בנשקים בלתי חוקיים בכמויות מטורפות".

הפתרון של עורך הדין רום די מפתיע. "אנחנו צריכים להתגייס למשטרה, למוסד, לשב"כ ולפרקליטות", הוא מכריז. "זה לא פשוט, כי פותחים תיקים על כל שטות ומנסים למנוע את הדרך לשם, אבל חשוב שאנחנו נגיע למקומות האלה. הציבור הדתי־לאומי לא השקיע מספיק בלהתברג בנקודות מפתח. וגם כשהוא השקיע, עשו הכול בשביל לא לקדם אותו".

זה לא מייאש להילחם מול מערכת גדולה ומתישה?

"המוטו שלי הוא שאסור להתייאש. ממשיכים בכל הכוח, ומנסים לעשות את הטוב ביותר בשביל לתקן את המציאות הזאת. זו באמת מציאות מטורפת. מה שקרה פה עם יחיאל זה דבר שלא היה כמותו", הוא מעיד. "חייבים את המערכות האלה חזקות ומדויקות למען ביטחון ישראל ואני מקווה שנצליח לתקן אותן. צריך לעשות המון עבודה".

אחת העוולות שעורך הדין רום נחשף אליהן וזוכות פחות לקשב ציבורי היא מספר המעצרים של קטינים ממגזר מסוים מאוד ביהודה ושומרון. "אתה פתאום רואה ילד או ילדה בני 13 עצורים ואזוקים על שטות. בתל אביב בחיים לא היו עוצרים בהפגנות ילדים בגילים כאלה. באופן שיטתי מפרים את חוק הנוער". התיקים מהסוג הזה כואבים לו במיוחד. "אני לוקח את זה אישית", הוא משתף, "אבל זה גם הדרייב שלי בעשייה, לתקן את העוול הזה. אנחנו רואים שרשויות החוק מפרות את החוק בעצמן".

עוד הוא חושף את הנונשלנטיות שבה מתנהל ימ"ר ש"י במקרים של עימות יהודי-ערבי, בניגוד מוחלט לסדרי הדין והחקירה: "במקרים כאלה הם מודים שהם לא חוקרים את הערבים. כשאני שואל בבית משפט: האם החקירות של הערבים נמצאות בתיק? התשובה היא שהן בכלל לא בתיק! אז איך אתה יכול לדעת מה היה שם, אם אתה לא יודע מה אומר הצד השני? יש פה פגיעה קשה בחקר האמת. יש התייחסות נוראית לנוער הזה".

לנוכח ההפגנות בקפלן, שמתקיימות תוך חסימת נתיבי איילון דבר יום ביומו וזוכות ליחס סלחני במיוחד של רשויות החוק, תחושת האפליה של עורך הדין רום מתעצמת שבעתיים. "לפני כמה שנים הייתה מחאת הנכים בתל אביב, והתנהגו כלפיהם באלימות. אפילו לכמה דקות לא אפשרו להם לחסום את הכביש", הוא מזכיר. "כאן מאפשרים למאות אנשים לחסום כבישים, להתנהג בברוטליות. חשוב לאפשר את זכות ההפגנה, אבל במדינה דמוקרטית אי אפשר לעשות את האפליה הזאת בין מגזרים. הדבר הזה כואב בלב פנימה. לראות מערכת משפט ומערכת אכיפה לא מאוזנות, שמתנהגות שונה כלפי אנשים שונים. אפילו מבחינה רגשית, קשה לראות את המשפחות שנפגעות מכך. אלו משפחות טובות, ממלכתיות, שפתאום הבן שלהם, שבאמת לא עשה שום דבר חריג, אזוק כאחרון הפושעים ומתייחסים אליו בצורה מזעזעת - זה דבר כואב".

מהמערה בשילה לבית בהודו

נתי רום (42) נשוי ליונת ואב לשבעה ילדים. יונת היא אלמנתו של עמשא משולמי הי"ד, שנהרג ביום האחרון של מלחמת לבנון השנייה, שנה אחרי שגורש מביתו בגוש קטיף. "בגוש קטיף עצמו, בגלל שהוא היה חייל אמיץ והיה לו נשק, חששו ממנו, אז עצרו אותו במעצר מנע. אני יכול רק לתאר איזה קושי נפשי זה, שהורסים לך את הבית ואתה במעצר מנע. שנה אחרי זה הוא לא היסס ולחם בלבנון. אחרי המלחמה קיבל צל"ש על קרב הרואי. הוא לחם בתעצומות נפש בלתי נתפסות". את עיטור הגבורה בגלגול הזוגי הנוכחי הוא מעניק למישהי נוספת: "אשתי היא הגיבורה האמיתית. כשאומרים לי ברחוב יישר כוח על העבודה, צריך להבין שהכול זה ממנה. היא זו שבסופו של דבר מקריבה ומחזיקה את הבית כשאני בלילות ובימים מתרוצץ. ברוך ה' היא שותפה נאמנה לדרך".

אפשר לומר שרום גדל בפתח תקווה, אבל זה לא ממש מדויק. אביו עבד במשרד הביטחון, והמשפחה הייתה לא מעט בשליחויות בחו"ל. בין לבין הוא אכן גר בפתח תקווה. "ההורים שלי צדיקים, מסרו את הנפש שלהם למען עם ישראל וארץ ישראל", הוא מעיד. בגיל 14 הוא קץ בחיים באירופה במסגרת השליחות המשפחתית. "הרגשתי געגוע לארץ ישראל. עזבתי והגעתי לפה לבד".

הוא למד בישיבת שעלבים, אך בגיל 16, בעקבות הסכמי אוסלו, עזב את הישיבה ועבר ללמוד במחזור הראשון של ישיבת ההסדר ברמת גן, שאותה הקים באותם ימים הרב יהושע שפירא. במקביל התחיל להסתובב ברחבי יהודה ושומרון וסייע בהקמה של יישובים כמו רחלים, גבעת הדגן, גבעת התמר וכדומה. "באותם ימים התקיימה חסימת הכבישים של 'זו ארצנו' - זו הייתה הפעם הראשונה שנעצרתי. כנראה לא צעקנו מספיק דמוקרטיה, אז עצרו אותנו", הוא מחייך.

מאיפה מגיע החיבור למאבק על הארץ? זה לא משהו טריוויאלי לנער פתח־תקוואי, ובטח לנער שלא גר בארץ בכלל.

"גדלתי על מסירות נפש על עם ישראל ועל ארץ ישראל. באתי ממשפחה של ביטחוניסטים", הוא משיב בפשטות. "תקופות ארוכות שאבא לא היה בבית. ינקתי את זה מההורים שלי. אמא שלי עליה השלום הייתה צדיקה. אנשים צנועים, טובים וחדורי שליחות, עם הרבה אהבה לעם ולארץ. בשלהי תקופת אוסלו הייתה חשיבות גדולה להקים יישובים, לשמור כמה שאפשר על הביטחון של הארץ ושל העם. הרגשתי שאם אני אדם דתי, אז אני רוצה ללכת עם זה ברצינות ועד הסוף. זה היה נראה לי הדבר הכי נכון וטבעי".

לאחר תקופה בגבעות, בשילוב לימודים בישיבת ההסדר ברמת גן, התגייס לצה"ל. אחרי שהשתחרר הגיע למסקנה שלא מספיק לעזור לאחרים בהקמת יישובים, וכדאי לעבור לשיטת עשה זאת בעצמך. "במקום לעשות טיול או עסקים, החלטתי יחד עם כמה חברים להקים את גבעות מזרח שילה. זו הייתה תקופה מאתגרת מאוד, האינתיפאדה השנייה השתוללה במלוא עוזה. אי אפשר היה לנסוע פה בלי לחטוף אבן או בקבוק תבערה. אנשים משילה ומשבות רחל היו מבקשים מאיתנו שבמוצאי שבת נעשה ליווי לירושלים. גרנו בגבעות בלי חשמל ובלי מים במשך שנים, בתוך רכב, בתוך מערה, בתוך אוטובוס. תקופה לא פשוטה, אבל עם חלום גדול להקים רצף התיישבותי. המקום הראשון שהקמנו נקרא קול ציון, ליד עדי עד. אחרי זה עברנו לעדי עד, הבית האדום, חוות יישוב הדעת. עכשיו אנחנו גרים באש קודש".

הבית האדום בסמוך לעדי עד וחוות יישוב הדעת היה מעין חווה לקידום נוער שאותה הפעיל רום במשך תקופה. משם התעורר הרצון להקים בתים יהודיים בהודו. "אמרתי לעצמי שחייבים לטפל לא רק בארץ ישראל, אלא גם בעם ישראל. באותה תקופה כמעט 50 אחוזים מהדור הצעיר היו נוסעים אחרי הצבא למזרח. רק בית חב"ד אחד היה פעיל בדלהי, והיה הרבה מקום לעשייה שם. קלטתי שבעצם שם נמצא רוב דור המחר. שם הלבבות פתוחים, וגם העלויות של ההקמה היו נמוכות יחסית לכל מקום אחר בעולם".

הבית היהודי הראשון שלו הוקם בארמבול בגואה. "שלחתי לשם שליחים. הייתי נוסע פעם בחצי שנה, מקים את המקום, מדריך את זוג השליחים וחוזר ארצה. לפעמים הייתי קופץ גם באמצע. היה שם פשוט טירוף: מאות אנשים שמגיעים לשבת, מכל גוני האוכלוסייה, פותחים את הלב, מדברים יחד. זה היה מאוד חזק. אחרי זה, בגלל שהתמקצעתי בתחום, התעסקתי לא מעט בחילוצים של חבר'ה שנפגעו מסמים במזרח הרחוק. בהמשך הם הגיעו לבקר אותנו כאן בגבעות, חיבור שאני מאוד מתגעגע אליו".

למה זה הפסיק?

"בשלב מסוים הוקמו שם כמה ארגונים. אנשים כבר התחילו לריב על מיקומים של בתים יהודיים, אז השליחות הייתה פחות משמעותית בעיניי והמשכתי הלאה לאתגרים אחרים".

סנדוויצ'ים מהגבעות לעולם

האתגר הבא היה הקמת ארגון 'לב העולם'. באותם ימים התנועות לחרם בינלאומי על יהודה ושומרון הלכו וצברו תאוצה ורום הרגיש שאין מענה הולם לקולות הללו. "בגלל השליחויות אני מדבר איטלקית, אנגלית וקצת צרפתית, אז התחלתי להתעסק בהסברה", הוא מתאר. "אנשים מכל העולם התחילו לבוא לבקר אותנו במערה שבה גרנו בבית האדום, לראות איך אנחנו חיים. עד אז הם היו נתקלים בניכור ובאנשים שלא יודעים לדבר בשפה שלהם. אני מאוד אוהב אנשים, והתחלתי לדבר איתם. ראיתי שזה משמעותי וחשוב. התחילו לבוא קבוצות באופן קבוע. גם כיום אלפי אנשים בשנה באים לבקר אותנו".

עם הזמן עלה הרעיון לשדרג את הפעילות נגד המחרימים. "חיפשנו בכל העולם תומכי ישראל שיקנו דווקא מוצרים מיהודה ושומרון ונעזור לעסקים הקטנים. היינו מכינים סנדוויצ'ים בלילות ומתחילים למכור למבקרים כל מיני מוצרים. ראינו שזאת נישה חשובה וטובה, וכך הקמתי חברה לשיווק מוצרים מיהודה ושומרון. הגענו לעסקים קטנים, בעיקר בגבעות וביישובים הקטנים. קנינו מהם כמויות של מוצרים ומכרנו ברחבי העולם ארגזים במנוי חודשי. הגענו לנפח מאוד יפה. אחרי עשר שנות פעילות של מכירות הגעתי למיצוי. מכרתי את החברה וחזרתי לעסוק בהסברה בלבד".

המבקרים הרבים שפקדו את ביתו ביקשו להפיץ את הבשורה בקהילותיהם ברחבי העולם, וכך מצא רום את עצמו נוסע פעם בחודש לקהילה אחרת בעולם כדי להרצות ולדבר על ציונות. "גם יהודים, אבל הרבה גויים אוהבי ישראל. הייתי כבר ב־57 מדינות, בהן קניה, פיליפינים, נורבגיה, הולנד, גרמניה. בהרצאות השתתפו אלפי אנשים. בקניה השתתפו בהרצאה שלי 18,000 איש".

"ההסברה שלנו בעולם היא אפס", הוא קובע. "אנשים לא מבינים. הם שומעים רק את הדמוניזציה ואת השקרים ואת הפייק בעולם. זה בלתי נתפס שהימין לא ידע כל השנים להתעסק בדבר הזה בצורה מקצועית ורצינית. דיברתי בפרלמנט של אחת הבירות האירופיות. אחרי השיחה יושב ראש הפרלמנט הפגיש אותי עם פרופסורית באחת האוניברסיטאות בארץ והציג אותה בפניי: 'זאת הנציגה שלכם כאן. היא שליחה של המוסדות הציוניים, שליחה של מדינת ישראל'. לתדהמתי, היא אמרה בעברית: 'כן, אבל אנחנו לא באותו דף'. שאלתי אותה למה הכוונה. 'אנחנו לא בעד יהודה ושומרון', הייתה התשובה. הקשיתי בפניה: לפחות אתם עדיין ציונים? והיא השיבה: 'זה בדיונים'. הדבר הזה, שנציגי המדינה, מהתקציבים שלנו, מסתובבים בכל העולם ומדברים סרה במדינת ישראל, הוא בלתי נתפס".

אפשר לראות את האימפקט של ההסברה שאתה עושה?

"אימפקט מטורף! אנשים צמאים לקבל מידע מכלי ראשון. אני מקבל הודעות תמיכה גם מארצות ערב. אלו דברים שאפשר לראות אותם בדף הטוויטר שלי. המון אנשים אוהבים את העם היהודי, אוהבים את ישראל ומתנגדים לפרוגרס ולטירוף שקורה היום. צריך לאמץ כוחות".

איך מתרגמים את המפגשים הללו לכוח בשטח?

"המפגש הבלתי אמצעי איתם הוא כוח בשטח, כי בסוף האנשים צריכים להתחבר. השבוע הגיעה לכאן קבוצה של יהודים מאיטליה. הם הסתובבו פה, התרגשו לראות מה שקורה פה ונדהמו לגלות את הפער בין הפייק־ניוז שהם מקבלים ובין מה שמתרחש כאן. אנחנו יושבים עכשיו בשילה הקדומה, שזאת גם הסיבה שבאנו לפה אחרי הצבא: עם שלא יודע את עברו, אין לו עתיד. המקום הזה היה עיר הבירה הרוחנית הראשונה של עם ישראל במשך 369 שנה, מקום שבו הותרו שבטים זה בזה. זאת בשורה גדולה שאנחנו חייבים להמשיך".

מי מבעיר את המזרח התיכון?

תקופה מסוימת אחרי שסיים עם חבילות המוצרים מיהודה ושומרון הגיע הטוויסט בעלילה. נער הגבעות בדימוס שעזב את הישיבה בגיל 16 ואיש הסברה בהווה, החליט ללכת ללמוד משפטים. "התעסקתי עם כל מיני דברים, ותמיד הילדים שלי שאלו: אבא, אבל מה אתה עושה? הלכתי להתייעץ עם הרבנית רבקה שפירא, והיא אמרה לי: לך תלמד משפטים. למחרת נרשמתי ללימודי משפטים וסיימתי בהצטיינות. לאמא שלי היה קשה שעזבתי את התיכון באמצע, היה לי חשוב להראות לה שבסוף הסתדרתי גם בצד הנורמלי יותר", הוא מחייך.

למה דווקא משפטים?

"התחברתי מאוד לעניין של 'ציון במשפט תיפדה'. ראיתי את היחס הקשה שיש כלפי המתיישבים מהבחינה הזאת, והרגשתי צורך גדול לתת מענה".

מאז, כבר שבע שנים שלצד עיסוקיו בהסברה הוא עובד כעורך דין. את עיקר התהודה הציבורית לתפקידו הוא מקבל מתוקף השירות שהוא מעניק לארגון 'חוננו', "צדיקים גדולים שפועלים במסירות נפש", אך הוא מחזיק משרד עצמאי ועוסק בשלל תחומים נוספים. "אני מתעסק בנדל"ן, בנזיקין, מתמחה בנדל"ן ביהודה ושומרון, בהחזרת נשקים, וכמובן בתיקים פליליים רגילים, של שמאלנים, של ימנים, וגם של ערבים כשצריך", הוא מציין. "אני מאוד נהנה לתת מענה למגזרים אחרים, כי שם אני מקבל תקדימים טובים".

רום מרחיב על המצוקה הגדולה בתחום החרמת כלי נשק, שנגדה הוא פועל ללא לאות. "יש הרבה מקרים שבגלל סכסוך שכנים או בגלל סכסוך על הכביש לוקחים מאנשים את הנשק ואין להם את הכלים לפעול מול זה. הם פונים אלינו ואנחנו עוזרים להם. אנחנו רואים חשיבות גדולה בכך שיהיו אזרחים עם נשק שיוכלו להגן על עצמם, בטח בתקופה הזאת, שבה יש כמויות בלתי נתפסות - תרתי משמע - של נשק בלתי חוקי, שעובר את כמויות הנשק החוקיות בארץ", הוא מציג את הנתונים המסוכנים. "זאת כתוצאה מאי מניעה של הברחות גבולות וגניבות מבסיסים בהפקרות מוחלטת. יש כאן בעיה חמורה של אכיפה בררנית. השב"כ והמשטרה לא עושים כלום עם זה. כל מי שגר ביהודה ושומרון מכיר את החתונות המשוגעות עם היריות כל ערב. אלפי נשקים נמצאים בידי מחבלים מבקשי רעתנו. בדרום, בצפון, במרכז, בלוד, וגם בירושלים - הם לא מפחדים. מעלים סרטונים עם פנים גלויות. המדינה פשוט מגלגלת את תפוח האדמה הלוהט הזה הלאה ומפקירה את דמנו".

סוגיה נוספת שאיתה מתמודד רום לאחרונה היא המעצרים המנהליים. "יש עלייה מטורפת במספר הצווים המנהליים כלפי יהודים", הוא מזכיר את הנתונים שחמקו מתחת לרדאר. "ההשוואה שהרבה אנשים עושים, שיש גם הרבה מעצרים מנהליים של ערבים – היא פשוט לא נכונה. צריך לזכור שרבים מהם רוצים לכבוש את המדינה שלנו ולהרוס אותה מהים עד הנהר. מדובר באויב, ושם כמויות מבצעי הפיגועים והפרות הסדר עומדות על אלפים רבים. לעומת זאת אצל היהודים הסיפור אחר לגמרי. הצווים המנהליים ניתנים גם לקטינים, גם כשמדובר בעבירת רכוש בלבד ולאחר אירוע יחיד.

"זה יכול להיות בחור שאחרי שרוצחים את חבר שלו באמצע שהוא אוכל חומוס - החבר הכי טוב שלו, שישן איתו בחדר והם עמדו להתגייס ביחד - הוא רואה בדרך להלוויה את הערבים ממשיכים לנסוע בכביש, מחייכים, מצלמים, מעלים לטיקטוק, שמחים, מאושרים, צועקים. זה מחזה מאוד קשה נפשית, גם בשבילי. וחבר'ה כאלה מקבלים צו מעצר מנהלי או צו הרחקה מנהלי מאזור מגוריהם".

"צריך להבין את חוסר הביטחון שהאנשים האלה חווים, הפוסט־טראומה שהם חווים. כולם פה מפחדים על חייהם ועל חיי חבריהם. לכל אחד יש פה סיפור של אדם קרוב שנרצח. אין פה ביטחון בכבישים. ומאידך, יש רדיפה שיטתית דווקא כלפי היהודים. מבחינת המערכת, היהודי שמביא את הטלה לרובע היהודי כאקט סימבולי, או היהודי שמעז להקים עכשיו יישוב בשומרון - הם אלו שמבעירים את המזרח התיכון. לא מי שבאים להורגנו ומצהירים בכל מקום שזה מה שהם רוצים.

"אגב, זה קורה לא רק בארץ. אירופה הולכת לאבדון בגלל זה. אנחנו רואים מה קורה באיטליה ובצרפת, ואנחנו צריכים להבין שזו מלחמה רוחנית, שורשית. יחד עם זאת, כואב לי הקרע שנוצר בעם והנתק שיש בינינו ובין אחינו בארץ ובעולם. חשוב ליצור חיבורים ולהגביר אהבת ישראל".