הנה זה בא: שנת הלימודים החדשה נפתחת, המוני ילדים צועדים לבתי הספר, הסבים והסבתות מברכים הגומל, רן ארז ויפה בן־דוד פותחים יומנים ומחפשים תאריכים אפשריים לשביתות הבאות. שיהיה בשנה טובה ומוצלחת.
השאלה הגדולה היא, כמובן, איך מעבירים את שלושת השבועות הקרובים, שהם בסך הכול תקופת ביניים עד החופשה הבאה שרק אחריה תחל באמת שנת הלימודים, בהנחה שארגוני המורים לא ימצאו עד אז אמתלה חדשה לשביתה. איך גורמים לילדים, שבמשך חודשיים רבצו בחוסר מעש, להרים את העיניים מהטלפונים ולהקשיב למורה? איך מחדירים בהם משמעת כשהם גם ככה לא שומעים כלום כי האוזניים שלהם סתומות משהות ממושכת מדי בבריכה? איך עוברים את תקופת ההסתגלות בלי תסכול והסתכלות?
האמת, אני לא יודע. ואף על פי כן יש לי בקשה אליכם, מורות ומורים נכבדים: אל תפחידו את הילדים.
כן, אני יודע שאתם צריכים להכניס אותם במהירות לאווירת הימים הנוראים, כדי שהם יפנימו שאלול זה לא אדר וכיפורים זה לא פורים. אתם צריכים להוציא אותם מבטלה לתורה, משעמום לגאולה, מהפקרות לבגרות, מקלות ראש לראש השנה. ממש מתבקש לנצל את הבאסה של פתיחת שנת הלימודים (גם התלמידים מבואסים, לא רק אתם) כדי להגיע לכבדות המתבקשת של חודש הרחמים והסליחות. אבל אם יורשה לי, ויורשה, שימו לב בבקשה שמדובר ברחמים וסליחות, לא בחרמות וצרחות.
כל עוד אתם מלמדים אותם על תשובה ועל שופר ועל ראשי התיבות של החודש (אני לדודי ודודי לי, איש לרעהו ומתנות לאביונים, אוי לרשע ואוי לשכנו, אני למדתי ואתם לא, אנא לקום וללכת למנהל), הכול טוב ויפה. הבעיה מתחילה כשאתם מתחילים לדבר איתם על אימת יום הדין, כדי להבהיר שהחופש הגדול חלף עבר ולא ישוב עוד לעולם, או לפחות לא בעשרת החודשים הקרובים, מה שמוביל בטבעיות גמורה לעשרת ימי תשובה (וגם לעשרת בני המן, אבל זה פחות קשור כרגע).
גורל העולם בכף ידך
איך מדברים על זה? יש שתי אפשרויות. אפשרות אחת היא לדון במשמעות של שנה חדשה, דף חדש, חרטה על העבר וקבלה לעתיד. זו אפשרות מעניינת, אבל לא מטלטלת. לכן יש בתי ספר שבהם המורה, או הרב, או המנהל, או מרצה שהובא במיוחד לשם כך, נעמד מול התלמידים בחיוך רחב (צריך לחייך, מדובר בילדים), ושואל: "ילדים יקרים, ילדים מתוקים, מי יודע מה קורה בראש השנה?"
"יש חופש", עונים הילדים.
הדרשן מחייך בסלחנות (עלק חופש, ראש השנה יוצא בשבת) ואומר: "כן, אבל מה עוד קורה בראש השנה?"
"אוכלים תפוח בדבש?" מנסים הילדים את מזלם.
"אבל מה העיקר", מתעצבן הדרשן, "מה המהות של ראש השנה?"
הילדים רוצים להגיד שופר, אבל שותקים כי חוששים.
"בראש השנה אנחנו עומדים למשפט!" רושף האיש אש וגופרית, "אתם יודעים מה מרגיש מי שעומד בפני שופט בשר ודם?!"
לא, הם לא יודעים. אומנם בחופש הם אכלו נקניקיות ואמרו להם שזה בשרי, ואחר כך הם נפלו וירד להם קצת דם, אבל בפני משהו שהוא גם בשר וגם דם הם לא ממש עמדו, בטח לא למשפט. הדרשן מצידו מבין שהם לא מבינים כי הם אינפנטילים, ומסביר להם את הנקודה באמצעות דוגמאות הלקוחות מעולמם של ילדים, כגון עבירות תנועה, העלמת מיסים, הרצת מניות ורישום כוזב במסמכי תאגיד.
"כשנאשם עומד בפני שופט בשר ודם הוא רועד! הוא פוחד!" מתנדנד הדרשן, "על אחת כמה וכמה אנחנו, שעומדים למשפט בפני מלך מלכי המלכים, ואוי לנו מיום הדין, אוי לנו מיום התוכחה!"
התלמידים מתחלחלים, עכשיו באמת מחלחלת בהם ההבנה שמפחיד מאוד לעמוד למשפט, מפחיד כמעט כמו לשמוע את האיש הזה שעומד מולם.
"אתם יודעים, ילדים יקרים", מטעים הפדגוג, "על שופט בשר ודם אפשר לפעמים לעשות טריקים, הצגות, לא להגיד לו את כל האמת..."
אנחת רווחה נשמעת בקהל.
"אבל על הקדוש ברוך הוא אי אפשר לעבוד!!!" מייסר המוכיח את העבריינים הקטנים, "הקדוש ברוך הוא יודע הכול! הוא יודע מה אמרתם לחבר הכי טוב שלכם כשחשבתם שאף אחד לא שומע! הוא יודע מה אתם חושבים ולא מעיזים להגיד! הוא יודע אם באמת הכנתם שיעורי בית או שאתם שוב משקרים למורה! מי מאיתנו לא חטא? מי יכול לזקוף את הראש ולומר שהוא יצא זכאי במשפט?!"
אף אחד לא מרים את הראש, בגלל הבושה. וגם בגלל שהצוואר תפוס מאימה.
"אבל, ילדים מתוקים", לוחש הדרשן, "יש פתרון! אתם יודעים מהו?"
לברוח, אומרים הילדים לעצמם, לברוח ולהתחבא עד יעבור זעם.
"לעשות תשובה", קומץ הדרשן אגרופים, "באימה! בבכי! בצעקה! בחודש אלול אפילו הדגים שבים רועדים! אתם שומעים, ילדים? רועדים!"
גם הילדים רועדים, במיוחד כשהדרשן מספר להם בסוד מוחלט שהם, ורק הם, יכולים להעביר את רוע הגזרה, כי גורל העולם תלוי בתפילות שלהם, וכל מה שיקרה בשנה הבאה יהיה באשמתם, כולל המצב הביטחוני, השסע החברתי, מדד המחירים לצרכן והעובדה המצערת שגם הפעם הנבחרת לא תגיע ליורו.
עכשיו תגידו, מה לדעתכם מרגיש ילד ששומע את זה?
סמוטריץ' מתכונן למוצאי שבת
אני יודע, זה טבוע בנו. עוד מילדותנו הפחידו אותנו בהפחדות שונות ומשונות, החל ב"כדאי מאוד שתתנהג יפה, שאני לא אצטרך לספר לאבא מה עשית", דרך "אם לא תלמד לא תהיה לך בגרות ותהיה יאיר לפיד", וכלה ב"אם לא תאכל יבוא שוטר וייקח אותך לכלא".
אבל הילדים של היום לא מתרשמים מאיומים. הם יודעים שאבא יחזור מאוחר, שממילא רק אמא קובעת, שגם אם אין לך בגרות אתה יכול להיות דיקטטור, ושאף שוטר לא יטריח את עצמו אליהם כשהוא יכול לשלוט בהם מרחוק באמצעות התוכנה של פגסוס. ועדיין, גם לילדים של היום יש רגשות. כשצועקים עליהם, הם נבהלים. כשמאשימים אותם, הם אוכלים את עצמם מבפנים. וכשאומרים להם שאפילו הדגים שבים רועדים גם הם רועדים, בשקט, בלילה, מתחת לשמיכה.
אז כן, פחד הוא מניע מצוין. האחים גרים בנו ממנו קריירה. פוליטיקאים משתמשים בו בלי סוף כדי להזהיר שאם היריב ינצח זה יהיה הסוף של המדינה, או היקום, מה שיבוא קודם. כל הטרלול ברחובותינו מתודלק בהפחדות נוראיות שלפיהן יואב קיש מתכנן להכריח ילדים רכים להניח תפילין, דודי אמסלם יסגיר טייסים לבית הדין הבין־לאומי בהאג, וסמוטריץ' באופן אישי יעבור בית בית ויסקול באבנים כל מי שיוציא שבת שלא לפי שיטת רבנו תם. אבל באמת, ככה אנחנו רוצים לחנך את הילדים שלנו?
ובינינו, כשאתם מסתכלים על בוגרי ובוגרות החינוך הדתי, על הדתל"שים המציפים בהמוניהם את הארץ – אתם באמת חושבים שזה עוזר?
אז בבקשה, מורים יקרים. אני מודע למצוקה וללחץ, לצורך להגיע מוכנים אל החגים, אבל באמת – יש דרכים חיוביות יותר לעשות את זה, לא חייבים לאיים. לכן אני, הקטן והעני ממעש, הנרעש ונפחד עוד משחר ילדותי המבוהלת, מאחל לכם מכל הלב שנת לימודים טובה ומוצלחת ומתחנן בפניכם:
אל תפחידו את הילדים. תשאירו את הרעידות לדגים.
לתגובות: dvirbe7@gmail.com
***