ימ"ר ש"י הפך בשנים האחרונות לדגל אדום בוהק בקרב חוגי המתנחלים והימין. רצף של אירועי חיכוך בין פעילי ימין לבלשי היחידה, ששיאו בהריגתו של הנער אהוביה סנדק ז"ל, גרם למשבר אמון חריף בין יחידת העילית של המשטרה למתיישבים שאמורים ליהנות משירותיה. לפני ארבע שנים פרסמנו כאן גם נתונים מטרידים מאוד על היקף העיסוק של היחידה בתיקים המתויגים כמניע לאומני־יהודי לעומת תיקים שבהם המניע לאומני־ערבי. נתונים חדשים, שנחשפים כאן לראשונה, עשויים להצביע על מגמת שינוי די ברורה בכל הנוגע לסדרי עדיפויות והקצאת כוחות של ימ"ר ש"י.
את ההבדל מרגישים כבר בשלב הראשון – רוח ההתנדבות לספק את הנתונים ולשתף פעולה עם כלי תקשורת ימני כמו 'בשבע'. לפני ארבע שנים הגיש ארגון לביא בקשת חופש מידע, וזו נדחתה פעם אחר פעם ונענתה בחוסר חשק מופגן רק לאחר שבית המשפט הורה למשטרה לחשוף את המידע. כשהנתונים התגלו היה ברור מדוע: על פי המידע שמסרה המשטרה, בשנים 2018-2016 טופלו 331 תיקים של פשיעה לאומנית יהודית בימ"ר, לעומת ארבעה תיקים נגד פלשתינים בלבד. ולא, איש אינו מעלה על דעתו שהסיבה היא היעדר טרור בציבור הפלשתיני.
מאז חל שינוי. במרץ האחרון הכריזו במחוז על מבצע "ביד חזקה", שמטרתו מיגור הטרור העממי (ההגדרה המקצועית לזריקות אבנים ובקבוקי תבערה) והשבת הביטחון לצירים. קצין בכיר במחוז שעמו שוחחנו סיפר על סדרת מפגשים עם כל ראשי הרשויות ביהודה ושומרון, שמטרתם הייתה הבנה מחודשת של הצרכים וניסיון לעלות על דרך חדשה. הנושא העיקרי שעלה, מטבע הדברים, הוא הביטחון בצירי התנועה. בעקבות זאת, כך על פי דבריו של הקצין הבכיר, יצאה הוראה של מפקד המחוז ניצב עוזי לוי לתעדף חקירות של טרור עממי, כולל כניסה של היחידה המרכזית לתמונה, מה שלא נעשה עד אז. במשרד לביטחון הפנים טוענים שמאחורי ההוראה הזאת עומדת מדיניות שהכתיב השר.
התוצאות נראו בשטח די מהר. על פי נתוני המשטרה, מאז תחילת המבצע בחודש מרץ נעצרו 474 חשודים ביידוי אבנים, ונגד 301 מהם כבר הוגשו כתבי אישום. בתחום של השלכת בקבוקי תבערה, 103 חשודים נעצרו ונגד 83 מהם הוגשו כתבי אישום. גידול אסטרונומי בתוך חודשים ספורים.
השינוי בא לידי ביטוי בעיקר בתפיסה. עד היום צה"ל היה אחראי על אבטחת הכבישים, אך יכולותיו מוגבלות רק לתפיסה של מפגעים בזמן אמת – דבר שכמעט אינו קורה בשל יכולתם להימלט במהירות לתוך הכפרים. מאידך, השב"כ אינו מייחס חשיבות לאירועי זריקות אבנים או בקת"בים, ומרכז את כוחותיו בניטור ומעקב אחר תשתיות טרור מבוססות יותר. החל מחודש מרץ השנה, מוטב מאוחר מלעולם לא, נכנס ימ"ר ש"י אל השטח המת של איסוף מודיעין והפעלת אמצעי חקירה עמוקים כדי לאתר מחוללי טרור עממי, והתוצאות כפי שהבאנו אותן מדברות בעד עצמן.
הקצין הבכיר שעמו שוחחנו ביקש להדגיש את הקשר החם של הימ"ר ומפקדי המחוז להתיישבות, ואת העובדה שהם יוצאים מגדרם כדי להשיב את הביטחון לצירים. לדבריו, כבר אפשר לזהות ירידה בפעילות טרור בשטח, אך הנתונים על כך עדיין אינם מגובשים. מלומדי אכזבות, אנחנו עדיין נזהרים מלחבק מילים, אך כן מתרשמים ממעשים. ככל שנתוני המשטרה מדויקים, אפשר להצביע סוף סוף על מגמה חיובית בהפעלת הכוח והיכולות של ימ"ר ש"י, ואפשר לקוות באופטימיות שביטחונם של אזרחי ישראל הנוסעים בצירי יהודה ושומרון ישתפר באופן משביע רצון.
היועמ"שית איבדה את הבושה
זה דבר שקשה לתפוס. פרטיות האזרחים וחירותם היא ערך עליון שאמור להיות מוסכם על כל הצדדים בדמוקרטיה. בפרשת פגסוס לא ציפינו לראות זכר למחנאות – לא ימין מול שמאל, לא שר המשפטים נגד הפרקליטות ולא דוברי המחאה נגד שרי הממשלה. אבל בשנה האחרונה כבר למדנו לצפות להכול. זועקי ה"ד־מ־ו־ק־ר־ט־י־ה" יצאו להגן בחירוף נפש על חדירה משטרתית לקודש הקודשים של הפרטיות המודרנית – המכשיר הסלולרי – ואפילו העיתון שחשף את פרשת השימוש ברוגלות ולא נחשד בימניות בשום צורה התנער מוועדת החקירה שאמורה להיות הישג שיא בשבילו. הכול השתגע.
לנוכח מסמך חוות הדעת רצוף ההטעיות שפרסמה היועמ"שית ביום א' השבוע בפרשה, שמסקנתו היא כמובן שהחלטת הממשלה על הקמת ועדת בדיקה עם סמכויות נרחבות חורגת מסמכות, צריך לומר את האמת הפשוטה. משטרת ישראל החזיקה בכלי ריגול בלי לקבוע כללים נוקשים ואסדרה כחוק, עשתה בו שימוש שחורג מהמותר נגד חשודים ונגד אזרחים מן השורה, ולאחר שנחשף קלונה היא אף שיקרה והסתירה מידע. הבדיקה שערכה המשנה ליועמ"ש עמית מררי וצוותה אומנם חשפה חלק מהכשלים המערכתיים, אך לא הצליחה לגלות את היקף החדירות שנעשו בפועל למכשירים סלולריים של אזרחים שלא כחוק. במשך הזמן, טיפין טיפין, התגלו בבתי המשפט תוך כדי דיונים חדירות שבוצעו בתיקים שונים.
בחוות הדעת כותבת היועמ"שית כך: "מהכותרת שניתנה לשם הוועדה: 'ועדת הבדיקה הממשלתית בעניין רכש, מעקב ואיסוף מידע בכלים קיברנטיים אחר אזרחים ונושאי משרה'... משתמעת קביעה עובדתית לפיה נעשה מעקב של גורמי האכיפה אחר 'אזרחים ונושאי משרה'. זאת, בשעה שבבדיקות מוסמכות שנעשו עד כה לא נמצא שמשטרת ישראל עשתה שימוש ברוגלות לביצוע מעקב אחר אנשים שלא היו מעורבים בביצוע עבירות פשע ושלא הוצא בעניינם צו מכוח החוק".
לפני שנצלול להוכחות הברורות שדברי היועמ"שית אינם נכונים, יש צורך בבירור של מושגי יסוד באזרחות. האם ההגדרה "אזרחים" אינה כוללת חשודים בביצוע עבירה? האם ישנה פרוצדורה של שלילת אזרחות מיד עם פתיחת תיק במשטרה שלא ידענו על קיומה? יש לקוות שבמדינה דמוקרטית אין הדבר כן, ומדובר אך בטעות של ראש מערך התביעה במדינת ישראל.
ואחרי שעמדנו על כך, השקר כאן הוא נורא. לפני שלושה חודשים, בתחילת חודש יוני, הוציאה הפרקליטות הודעה רשמית וחד־משמעית: "פרקליטות המדינה הודיעה לבית המשפט המחוזי בחיפה על משיכת ראיות מתיק רצח, משום שהראיות הושגו שלא כדין... בפעם הראשונה מאז שורת הפרסומים על שימוש משטרת ישראל ברוגלות, התגלה כי במסגרת הפעלת הרוגלות נעשה שימוש במידע החורג מגדרי צו האזנת סתר". אומנם נגד חשודים, אך שחור על גבי לבן. ולא רק מידע מודיעיני, אלא ראיה מרשיעה פר אקסלנס שהוגשה לבית המשפט.
אבל גם אם נלך לשיטתה של בהרב־מיארה, דהיינו שחשודים אינם אזרחים, גם לכך יש די ראיות מפלילות. מאז פרסום הדוח המקרטע של עו"ד עמית מררי, שמצא חדירה אסורה ("בשוגג", כמובן) רק למכשירו של שלמה פילבר שגויס כעד מדינה נגד נתניהו, התגלו בבית המשפט עוד כמה חדירות אסורות. בתחילת פברואר הצליחו הסנגורים של אבריאל בר יוסף בתיק הצוללות לאלץ את המשטרה להודות בחדירה אכזרית, הפעם למכשירה הסלולרי של אזרחית חפה מפשע שלא נחשדה בכלום. על פי הודעה רשמית של משטרת ישראל בבית המשפט, במכשירה של אשתו של בר יוסף, עליזה, הודבקה תוכנת ריגול ששאבה אנשי קשר ותוכני שיחות, והשתמשה בתכונת ההקלטה של הטלפון כדי לקלוט שיחות אקראיות שהתנהלו בתוך ביתה.
בר יוסף אינה ה"אזרחית" היחידה על פי הגדרת היועמ"שית שהודבקה ברוגלה. גם בתיק חדרה, שבו נחשד ראש העירייה צביקה גנדלמן בעבירות טוהר המידות, הודבק מכשירה הסלולרי של בת זוגו מורן שגב בתוכנה הזדונית ונשאב ממנו מידע. שוב, זו לא השערה או שמועה, אלא הודעה רשמית שמסרה המשטרה לבית המשפט שדן בתיק. מלבד זאת יש עוד רשימה מתארכת של חשודים שמכשיריהם הודבקו ומידע נשאב מהם. ניתן למנות ברשימה את החשודים בתיק 3000, שלמה פילבר, שני חשודים בתיק טלגראס וצביקה גנלדמן. בדוח מררי עוד היה ניסיון עלוב ונרפה לטעון שזו שגגה ולא נעשה שימוש בחומרים שנשאבו. אתמהה אם יש מי שעדיין מאמין לכך, אחרי שגם הפרקליטות הודתה שמידע אסור שימש כראיה בתיק רצח.
למרבה הצער, זהו הסעיף הפחות גרוע בחוות הדעת של היועמ"שית. עיקר הטענה שלה היא שהממשלה נוגעת בדבר בגלל השימוש שנעשה ברוגלות במסגרת תיק שמתנהל כעת בבית המשפט נגד העומד בראשה. הגם שהממשלה עצמה לא תחקור את הדברים אלא ועדה מכובדת בראשות שופט שעמד בראש בית המשפט המחוזי בירושלים, לטענת בהרב־מיארה "כאשר ועדה שהוקמה על ידי הממשלה... מעורבת בהליכים פליליים תלויים ועומדים, הדבר... חותר תחת הצורך בהבטחת אמון הציבור בטוהר ההליך הפלילי".
הבושה אבדה, מסתבר. אצל בהרב־מיארה עבדות היא חירות, אמת היא שקר והפרת זכויות אדם, הסתרה וטיוח הם אמון הציבור. מנין התעוזה שלה, אחרי שהמוסד שבראשו היא עומדת כשל באסדרת השימוש בפגסוס בזמן אמת וערך בדיקה מקלה ומגמתית אחרי פיצוץ הפרשה, לטעון שוועדת בדיקה בלתי תלויה היא זו שתפגע באמון הציבור? איזה אמון נותר כאשר כל הכלים הלא חוקיים גויסו לתפירת תיק לראש הממשלה, ועם כל זאת השופטים כבר גילו דעתם שאין סיכוי להרשעה בשוחד? אם יש מה שיציל את האמון בתיק האומלל, במשטרת ישראל ובפרקליטות המדינה, זו בדיקה חיצונית מעמיקה שבסופה יימצאו הכשלים והאשמים ייתנו את הדין בלי משוא פנים.
לתגובות: yoniro770@gmail.com
***