השר מאיר פרוש
השר מאיר פרושצילום: יונתן זינדל, פלאש 90

אחד מחברי המפלגה המזוהים ביותר עם המאבק למען פטור גורף וסופי לתלמידי הישיבות החרדים משירות צבאי, נשאל השבוע על ידי ישי כהן מאתר כיכר השבת האם הוא משוכנע שחוק הגיוס שפרוש וחבריו דורשים יאושר בכנסת בחודשים הקרובים, למרות הודעת ראש הממשלה בנימין נתניהו כי לא יוכל לקיים את ההסכמים הקואליציוניים שעליהם חתם בעניין.

השר השיב, כצפוי, כי החוק המוצע "חייב לעבור", אבל עוד קודם לכן דאג להעמיד את המראיין על טעות קלה בניסוח השאלה, ותיקן: "חוק גיוס? חוק אנטי־גיוס!"

אם עד לא מזמן עוד ניסו הפוליטיקאים והמסבירנים החרדים לכבס את המונחים ולהציג את התנגדותם הבלתי מתפשרת לשירות בצבא כ"דיחוי" בלבד (לאמור: נשרת, אבל מאוחר יותר), כעת הם מתקנים בעצמם את מי שאכל את הלוקש, כאילו היו קמפיינרים בשירות יאיר לפיד או אביגדור ליברמן, ומבהירים: אל תקרי חוק גיוס אלא חוק אנטי־גיוס.

יש שיאמרו שמדובר בסמנטיקה בלבד, אבל במקרה דנן המעבר מ"דיחוי" ל"אנטי" אינו עניין מילולי בלבד. מדובר בביטוי לשינוי תפיסה עמוק יותר, שינוי כפול ומשולש, שהתחולל אצלם בעשרות השנים האחרונות, מאז תחילת הסדר "תורתו אומנותו".

מדחייה לפטור מוחלט

היבט אחד של השינוי, על דרך הפשט, הוא בכך שלפי העמדה החרדית העדכנית אין די בדחיית שירות לתלמידי ישיבות אלא יש להעניק להם פטור מוחלט, שכן הם משרתים את העם ואת המדינה בדרך אחרת ותורמים לא פחות מהנושאים בנטל הביטחוני. מכאן באה הדרישה (שגם התקבלה, לפחות על הנייר) לקדם חוק יסוד שיכיר בלימוד התורה כערך חשוב במדינת היהודים ובלומדים כמשרתים.

היבט נוסף, דרשני משהו, הוא שהפוליטיקאים החרדים זונחים לראשונה את השיטה המסורתית והישנה להסדרת מעמדם המיוחד של הלומדים, שבה אחזו כל השנים. עד כה, לאורך עשרות שנים, המטרה בכל סבב שכזה הייתה להשיג פתרון משפטי זמני בלבד ולהרוויח עוד קצת זמן של שקט, עד לפסילת המתווה התורן – וחוזר חלילה. מעתה הם כבר לא מסתפקים ב"דיחוי" אלא מתעקשים על פתרון ארוך טווח, עדיף נצחי, שיהיה חסין מביקורת שיפוטית.

ההיבט השלישי של השינוי, אשר לו רומזת טרמינולוגיית האנטי־גיוס החדשה, הוא בכך שבציבור החרדי הולכת ומתפשטת תפיסה המתנגדת לגיוסם של צעירי המגזר לצה"ל לא רק משום שהם משרתים כלומדי תורה, אלא גם אם אינם תלמידי ישיבות. הנימוק: המסגרת הצבאית אינה מתאימה, לשיטתם, לאדם ירא שמיים, ואינה מאפשרת לו לקיים אורח חיים דתי־הלכתי רציני, וממילא השהות בה במשך תקופה ארוכה, ובמיוחד ככור היתוך, עלולה להרחיק ואף לנתק אותו מהחברה החרדית ומערכיה.

שלושת השינויים הללו משתקפים לא רק בדבריו של השר מאיר פרוש, שתיקן מ"גיוס" ל"אנטי גיוס", אלא גם - ובעיקר - בהבדלים בין ההסדרים החוקיים המתחלפים שנקבעו מאז קום המדינה ועד ימינו כדי להבטיח את מעמדם המיוחד של תלמידי הישיבות.

בתש"ח, תחילת ימי הסדר "תורתו אומנותו", התגייסו חרדים רבים לשירות במלחמת העצמאות, בעידוד אגודת ישראל, ולאחר המלחמה פטר ראש הממשלה דוד בן גוריון 400 לומדים מחובת שירות הביטחון. מספר המשוחררים אומנם הלך ועלה עם השנים, בהתאם להתפתחות המרשימה של עולם התורה, אבל נראה שאנטי־גיוס אף פעם לא היה. כך למשל, בהסדר הבא שנחתם כעבור עשר שנים בין מנכ"ל משרד הביטחון דאז, שמעון פרס, ובין ראשי הישיבות, הסכימו האחרונים כי חרדי שיתגייס אחרי גיל 25 יופנה ל"טירונות שלב ב'" שבה יעבור הכשרה צבאית וישובץ באחת מיחידות המילואים.

עשור נוסף חלף, ובעקבות התרעת הרמטכ"ל חיים בר־לב על מצוקת כוח אדם הקימה הממשלה ועדת שרים לבחינת ההסדר, ונקבע כי מספר הצעירים הזכאים למעמד המיוחד יוגבל ל־800 בלבד. גם הפעם מנהיגי החרדים קיבלו זאת ולא שברו את הכלים.

בגין מבטל את המכסות

עם המהפך הפוליטי ב־1977, תשע שנים לאחר מכן, חל מפנה גם בנושא זה, כאשר אגודת ישראל דרשה מהליכוד במשא ומתן הקואליציוני לבטל את המכסות – וקיבלה. המצב החדש גרם, בין היתר, לירידה בשיעור התעסוקה של גברים חרדים, שעל פי החוק לא יכלו לצאת לשוק העבודה בלי לשרת קודם בצבא. למרות ניסיונות חוזרים של הממשלה מדי כמה שנים לצמצם את היקף הדיחוי, המציאות שבה כל תלמיד ישיבה יכול לזכות במעמד המיוחד, בלי הגבלה במכסות, נמשכה יותר מעשרים שנה כשהמספרים ממשיכים כל העת לטפס.

המפץ הגדול בסוגיה, זה שלמעשה נותן את אותותיו על החברה הישראלית ועל המערכת הפוליטית עד היום, אירע בדצמבר 1998, לפני כמעט 25 שנה. אחרי 50 שנות "תורתו אומנתו" קבע בג"ץ כי אין בסמכותו של שר הביטחון לפטור עוד תלמידי ישיבות משירות צבאי, כפי שהיה נהוג מאז קום המדינה, וכי אם הממשלה חפצה לתת להם מעמד מיוחד עליה להסדיר זאת בחקיקה.

מאז אושרו שלושה חוקי גיוס שונים שכל מטרתם לשמר את הסטטוס־קוו, ושלושתם נפסלו על ידי בית המשפט (בהפרש של שנים זה מזה) בנימוק של פגיעה בעקרון השוויון. חזרה אל המתווים שבוטלו ממחישה את התהליך הזוחל שבמסגרתו עברה ממשלת ישראל אט אט ממדיניות של עידוד גיוס החרדים, לפחות למראית עין, לגישה החדשה הרואה בלימוד התורה חלופה ראויה ולגיטימית לשירות הצבאי.

המתווה הראשון לאחר פסיקת בג"ץ ההיסטורית מ־1998 גובש על ידי ועדת טל הציבורית בראשות שופט העליון בדימוס צבי טל ואושר בכנסת ארבע שנים לאחר מכן. בחוק שנולד בעקבותיו נקבע אומנם כי תלמידי הישיבות ימשיכו להיות זכאים לדחיית שירות, אך לצד זאת הוסדר לראשונה מנגנון שעודד אותם להתגייס בתנאים נוחים לצבא או למסלולי שירות אזרחיים ולהשתלב בשוק העבודה, ובהתאם לכך הורחבו מסגרות השירות הייחודיות להם. המטרה הייתה להביא למצב שבו ניתן להצביע על גידול במספר המתגייסים, אשר מעיד על קידום השוויון בנטל, וממילא להכשיר משפטית את הפטור של אלה שאינם משרתים. החוק אושר כהוראת שעה למשך חמש שנים שניתן להאריכן בחמש שנים נוספות.

בקרב המנהיגים החרדים היו חלוקות הדעות האם לשתף פעולה עם המתווה ולתמוך בו. רבנים מהאגף הקנאי יחסית התנגדו לעצם הרעיון של עידוד לומדי תורה להתגייס, ומנגד בצד הפרגמטי תמכו בכך, מתוך הבנה כי הדבר לא יביא לשינוי אמיתי בשטח. לבסוף אושר החוק בקולות הליכוד, חברי הכנסת החרדים וחלק מהערבים, ואילו מפלגת העבודה, שינוי, מרצ, ישראל בעלייה ואחרות התנגדו לו.

כבר בתום תקופת המבחן הראשונה היה ברור שחוק טל לא עמד ביעדיו, אך בג"ץ נתן למדינה הזדמנות נוספת לשיפורים. כעבור חמש שנים נוספות השופטים פסלו אותו, לאחר שהוכח שהרבנים הפרגמטיים צדקו ולא היה גידול של ממש במספר המתגייסים החרדים.

החלטת בג"ץ הדרמטית הכניסה את ישראל לסחרור פוליטי סביב הסוגיה הרגישה ויצרה פלונטר שלא נפתר עד היום. חבר הכנסת יאיר לפיד, ששנה לאחר ההחלטה נבחר לראשונה לכנסת עם דגל השוויון בנטל והצטרף לממשלת נתניהו השלישית על חשבון ש"ס ויהדות התורה, דרש להגביל לראשונה מזה עשרות שנים את מספר מקבלי הפטור – אך נאלץ להתפשר.

החוק שאושר לבסוף בהובלתו כלל יעדי גיוס מספריים שנתיים עולים, שבהם החרדים צריכים לעמוד כדי להבטיח את מעמדם של אלה שאינם משרתים. הפיצוי שקיבל לפיד על ההתקפלות היה סנקציות פליליות שנקבעו נגד המשתמטים במקרה שהמכסות לא יתמלאו, אך המימוש של הסנקציות נדחה מלכתחילה למועד רחוק והן הפכו לעניין סמלי ותיאורטי בלבד, מעין תמונת ניצחון לשימוש יש עתיד. אף שהמתווה היה נוח יחסית לתלמידי הישיבות ולא סיכן אף אחד מהם בגיוס בכפייה, הפוליטיקאים החרדים, שהיו אז באופוזיציה, נלחמו בו ברחובות ובכנסת, בהפגנת ענק היסטורית ובהצבעה נגדו, והוא אושר בתמיכת קואליציית הליכוד, הבית היהודי של בנט ויש עתיד.

כאשר חזרו ש"ס ויהדות התורה לממשלה ב־2015 הן סימנו את תיקון חוק הגיוס כמטרת על – והצליחו. חודשים ספורים לאחר הבחירות נעשו בו כמה שינויים, שלמעשה היו הצהרתיים בלבד. עיקר השינויים היה ביטול הסנקציות הפליליות - שהיו כבר קודם לכן רק תרחיש תיאורטי - וקביעת יעדי הגיוס בהחלטת ממשלה ולא בחוק עצמו, כדי שיהיה קל ונוח יותר לשנותם במקרה הצורך. כך או אחרת, העיקרון המנחה היה ברור ומוסכם על כל הצדדים: אין מנוס מהצורך ליצור מראית עין של קידום השוויון בנטל כדי לשכנע את בית המשפט להסכים להמשך הפטור.

אלא שבג"ץ שוב לא קנה את הסחורה הזאת, ואחרי שנתיים נוספות הודיע כי דין ההסדר הנוכחי להתבטל אף הוא. מאז ועד עתה - במשך יותר מחמש שנים - לא אושר מתווה חלופי, ורק בחסות המשבר הפוליטי המתמשך האריכו השופטים שוב ושוב את המתווה שנפסל, כדי שתלמידי הישיבות לא ייהפכו כולם לעריקים. בסוף חודש יוני האחרון פקע סופית מעמדם המיוחד ומבחינת החוק הם חייבי גיוס כמו כל אזרח בן 18, אך בינתיים החליטה הממשלה שלא לאכוף עליהם את חוק שירות הביטחון. עתירה נגד מדיניות זו תלויה ועומדת אף היא כעת בבג"ץ.

הכדור במגרש של נתניהו

כעת, אחרי עשרות שנים של משחקי חתול ועכבר עם בית המשפט, כשהמטרה המוצהרת היא להרוויח בכל פעם עוד קצת זמן, המפלגות החרדיות, כאמור, משנות אסטרטגיה. במקום לנסות שוב להערים על בג"ץ הן מתעקשות על חקיקה שתבטיח הסדרה ארוכת טווח, אחת ולתמיד, של מעמד תלמידי הישיבות - כולל חסינות מפני ביקורת שיפוטית. חצי היובל שבו תפוח האדמה הלוהט התגלגל מהשופטים אל המחוקקים ובחזרה התיש את הפוליטיקאים החרדים והמאיס עליהם את ההתעסקות בנושא, וכעת הם דורשים הכרעה ומתעקשים על ניצחון בנוק־אאוט כדי לעשות סוף לכיפופי הידיים.

השיטה: אם עד עתה התאמצו ממשלות ישראל ליצור את מצג השווא של שוויון בנטל בניסיון להכשיר את הפטור, השלטון הנוכחי הבין שאין עוד אפשרות לרבע את המעגל – וכעת הוא זונח לחלוטין את עקרון השוויון.

כדי לסתום את כל הפרצות שבאמצעותן עלול בג"ץ לבטל חוק עתידי שמעניק דה־פקטו פטור גורף למגזר אחד, התכוונה הקואליציה לבצר אותו מאחורי כמה אמצעי הגנה, כפי שפירטנו כאן בעבר. האחד הוא חוק היסוד המכיר בלימוד התורה כתרומה למדינה, והשני - סעיף התגברות שיוכנס לחוק הגיוס עצמו ויתייחס לנושא הזה בלבד (בשונה מפסקת התגברות כללית, שנכללה ברפורמה המשפטית שנתניהו הודיע על הקפאתה).

האמצעי השלישי, שלא נולד כדרישה של החרדים אלא משיקולים אחרים אך נועד לעזור גם להם, הוא כריכת החוק המוצע עם חוק שיקנה זכויות והטבות רבות למי שכן יתגייסו לצבא, באופן שהופך את צה"ל לצבא מעין מקצועי ויוצר "שוויון" מכיוון הפוך: המשרתים יתוגמלו היטב, ומי שלא - יפסיד.

לאחרונה הודיע ראש הממשלה לראשי המפלגות החרדיות שלא יוכל לעמוד בציפיותיהם, אף שהתחייב לכך בהסכמים הקואליציוניים. הם, מצידם, מוכנים להתפשר על הדרך ולוותר על כל דבר שעלול להיתפס בקרב מתנגדי הפטור כאצבע בעין ולתדלק את המחאה נגד הממשלה. אבל מדרישתם העקרונית שהתוצאה הסופית תהיה מתווה אנטי־גיוס נצחי וחסין מביקורת אין בכוונתם לסגת.

הכדור נמצא עכשיו במגרש של נתניהו, ואת רוב הקרדיט שלו מול החרדים הוא כבר ניצל בדחיות שכפה עליהם שוב ושוב מאז הקמת הממשלה - בניגוד להסכמים החתומים. כעת, בשונה מבג"ץ, אין לו עוד 25 שנה לכדרר. בקושי 25 יום.

הכותב הוא עיתונאי ynet וידיעות אחרונות

לתגובות: [email protected]

***